Siman 10י׳
1 א

י. הלכות ק״ש וברכותיה ערבית ושחרית

2 ב

ועתה אבאר הלכות ק״ש. כתב הר״ם נ״ע אסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל קריאת שמע כדאיתא פרק קמא דברכו׳ ואותי השלכת אחרי גויך אחר שנתגאה זה היאך יקבל עול מלכות שמים מכאן אמר רבינו אב״י ז״ל שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה שבכאן לא שייך לומר ואותי השלכת וכו׳. ודוקא בחול מותר אבל בשבת ויום טוב שצריך לברך על הכוס על שלחנו קודם אכילה אסור. והריא״ף ז״ל כתב מיהו נראה דאף מים אסור כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה ואותי השלכת שנאמ׳ בשכבך ובקומך בשעת שכיבה ובשעת קומה ומהו קורא ג׳ ואלו הן. שמע. והיה אם שמע.

3 ג

ומקדימי׳ לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה והיה אם שמע שיש בה צווי על המצות. ואחריה פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי על זכירת המצות ואף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרי׳ ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

4 ד

כשקורא קריאת שמע בערב מברך לפניה מעריב ערבים ואהבת עולם. ויש לתמוה למה תקנו בברכת המעריב ערבים ה׳ צבאות תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד קודם חתימת בא״י המעריב ערבים דנראה כהפסקה שאין החתימה מעין הברכה והיה ראוי להיות החתימה סמוך למבדיל בין יום ובין לילה ובזה יהיה חתימת הברכה מעין הברכה. והענין שאנו צריכין להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ולפי שהו׳ ית׳ הוא הבורא היום נמליך אותו עלינו אחרי זכרנו שתי מדות אלו נאמר מי הוא הגולל אור מפני חשך ה׳ צבאות שמו תפס לשון הפסוק כי כן בא ה׳ צבאות אחר הזכרת היצירה באמרו יוצר אור ובורא חשך וכו׳ ה׳ צבאות שמו להודיע שהוא הבורא ית׳ ברא אותן להוציא ולבטל דעת הכופרים בזה.

5 ה

וקורא קריאת שמע, ולאחריה מברך אמת ואמונה והשכיבכו ובבקר מברך יוצר אור ואהבת עולם וקורא ומברך לאחריה אמת ויציב.

6 ו

ברכה ראשונה שלפניה בין בערב בין בבקר פותח בברוך וחותם בברוך. ושאר הברכות חותמות בברוך ואין להם פתיחה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמי׳ טועה וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים.

7 ז

הקדים ברכה שניה לראשונה בין בלילה בין ביום בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכותיה.

8 ח

בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא שהכל הולך אחר החתימה.

9 ט

וכל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בלילה לא יצא שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש בברכת אמת ויציב מספר ומאריך בחסדיו של הקב״ה. אבל בלילה יש להגיד אמונתך ולפיכך אומרים אמת ואמונה ערבית כמו שכתוב ואמונתך בלילות ואמרו רבותינו ז״ל וכי אי זו אמונה יש כאן לפי שאדם נפשו כואבת עליו בלילה מטורח המלאכה שעשה ביום וכשישן בלילה נשמתו עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב בבקר ואומר לה הקב״ה שובי אל גויתך שאיני רוצה לאבד אמונתי כנגדו שהוא האמין בי שהפקיד אותך בידי כי אמ׳ בידך אפקיד רוחי ועושה הקב״ה אמונה ומחזירה אליו. ובבקר עושה לו נס ומחדש כחו ואינו מרגיש מכל מה שטרח אתמול וזהו בבקר חסדך. ואמר חדשים לבקרים רבה אמונתך.

10 י

מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים והעושה קודם לכן לא יצא אלא אם כן בשליח צבור במקום שיש שם חבר עיר והטעם משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך שאם יפסקו בין תפלת המנחה לתפלת ערבית וילכו איש לאוהליו יתרשלו או ישכחו לחזות ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתה לגמרי אבל במקום שאין שם חבר עיר יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרב זמנה שהוא צאת הכוכבים ולא יקדים קודם זה. ויש נותנים טעם אחר ואומרים ואם כן למה קורי׳ אותה בבית הכנסת כדי לעמד בתפלה מתוך דברי תורה. אבל חובה עליו לקרותה משתחשך ויוצאין בקריא׳ פרק ראשון שקורא אדם על מטתו.

11 יא

וכמה ככבי׳ יצאו ויהיה לילה. רבי נתן אומר ככב אחד יום. שנים בין השמשות שלשה לילה. אמר רבי יוסי לא ככבים הנראים ביום ולא ככבים הנראים בלילה אלא בינונים ועד מתי זמן קריאתה עד חצי הלילה ואם עבר ואח׳ קריאתה עד שעלה עמוד השחר יצא. ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן הפשיעה ואם היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן וקרא קודם הנץ החמה יצא. והקורא בעת זה לא יאמר השכיבנו.

12 יב

אי זהו זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם שתנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שתעלה השמש ואם אחר וקרא אחר שעלה השמש יצא שעונתה עד סוף ג׳ שעות. ומי שעבר ואחר ג׳ שעות אפילו היה אנוס לא יצא ידי קריא׳ בעונתה אלא הוא כקורא בתור׳ ומברך לפניה ולאחריה כל היום.

13 יג

הקדים לקרות אחר שעלה עמוד השחר אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה יצא והמשכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר.

14 יד

הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו קרא ולא כיון יצא ובלבד שיכוין לבו בפסוק ראשון של שמע. כל אדם קורין כדרכן בין עומדים בין שוכבים בין רוכבים ובלבד שלא יהיו פניו טוחות בקרקע או פניו למעלה מושלך על גבו. המהלך בדרך עומד בפסוק ראשון והשאר קור׳ והוא מהלך על רגליו. והראב״ד ז״ל כתב דנהי דכונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון מיהו המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי ובדין הוא דנבעי עד סוף הפרק אלא כיון דבתר הכי כתיב ובלכתך בדרך אי אפשר לומ׳ כן דמכלל דמשם ואילך מהלך וקורא.

15 טו

היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון מכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו. היה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקר׳ פרשה ראשונ׳ כלה והשאר קור׳ והוא עוסק במלאכתו. ואפי׳ עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בתלמוד תורה פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך עורו׳ או שהיה עוסק בדין גומר ואח״כ קורא. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח.

16 טז

מי שירד לטבול אם יכול לעלו׳ ולהתכסות ולקרו׳ קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא. ולא יתכסה במי׳ צלולי׳ שערותו נראית בהם. ולא במים שריחן רע. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע. הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן אע״פ שיצא הרי זה מגונה מפני שקריאתו קריאת עראי.

17 יז

וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק לא ירפה החזק ולא יחזק הרפה. ולא יניע הנח ולא יניח הנע לפיכך צריך ליתן ריוח בין שתי אותיות הדומות זו לזו שהאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה כגון בכל לבבכם ואבדתם מהרה הכנף פתיל.

18 יח

וצריך להאריך בד׳ של אחד כדי שימליכוהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם ואלו שמבינין זה שמנענעין ראשם להראות לרמוז השמים והארץ טעות הוא בידם ואין הבנתם טוב׳ בנענוע ראשם כי אין בו שום חובה בלשון הגמרא כשאמר כדי שימליכוהו בשמי׳ ובארץ והכונה שימליכהו בלב אבל נענוע ראשו ולבו פונה לעסקיו אינו אלא כחוכא וטלולא. ובלבד שלא יחטוף בחי״ת שלא יראה כאומר אין חד.

19 יט

טעה בקריאת שמע של שחרית יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית. שחרית לא מטכסיסי של ערבית וערבית לא מטכסיסי דשחרית. וכן דעת בעל ההשלמה ז״ל. ורבינו חיים ז״ל כתב דקריאת שמע שוה לענין תפלה אף על פי שאינן מטבע אחד.

20 כ

קראה בכל לשון יצא ובלבד שידקדק משבוש אותה לשון כמו שמדקדק בלשון הקדש. וכתב הריא״ף ז״ל דוקא בצבור אבל ביחיד לא כדאמ׳ ר׳ יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאמ׳ רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השלת מבינין בלשון ארמי.

21 כא

וצריך כל איש בעל שכל להתבונן במאמר הזה ולא יטעה לומר שדעת ר׳ יוחנן שיכוין השואל לשאל צרכיו למלאך שיצטרף לתפלתו ולא להקריבה ולהשמיעה לפני השם ית׳ כמו שאמרו לא תצוח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צווח ואנא עני לך. וכונת רבי יוחנן ידועה למשכילים ומבינים טוב לחש למה אינם מכירין בלשון ארמי ולא בשאר לשונות חוץ מלשון הקדש.

22 כב

הקורא למפרע לא יצא. הקדים פרשה לפרשה יצא לפי שאינה סמוכ׳ לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנית אע״פ שיצא הרי זה מגונה. הקורא מלה אחת וכפלה כגון שמע שמע משתקין אותו והר׳ יצחק והריא״ף ז״ל פרשו אפכא ודוקא בפסו׳ ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש ובהלכות גדולות אומר ודוקא על מטתו יכול לכפול כל הפרשה כדאמרי׳ בירושלמי דר׳ זירא קרי והדר קרי ולשון הפרושין צריך להזהר בכל ענין עכ״ל.

23 כג

קראה סירוגין אע״פ ששהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כלה יצא ובלבד שיקרא על הסדר. וכן קראה מתנמנם יצא ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון של שמע. וזה ביאור המאמר שבא להעיר האד׳ לכוין בתפלתו כונ׳ רצויה ולהסיר מלבו בעת התפלה כל מסך וכל מחשבה מבדלת ויהיה כלי זך ונקי ואל תהיה מחשבתו בחלק חק הגוף כלל רק בחלק חק הנפש ויהיה כלו לה׳. ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו ואין הכונ׳ מצויה להתפלל בלשו׳ ההוא ואמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית ר״ל הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות כי הם נקראים מלאכי השרת כמו שביאר הר״ם ז״ל בחדוש דברי אליהו ע״ה אם יש עליו מלאך מליץ כמו שביאר בספרו והכחות הרעו׳ נקראו מלאכי חבלה והזהיר בזה לפי שאין כחו׳ הנפש מורגלין באותו הלשון ואין יכולין לכוין בתפלתם מפני זרות הלשון.

24 כד

ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ספק ברך לפניה ולאחריה ספק לא ברך אינו חוזר ומברך.

25 כה

קרא וטעה יחזור למקו׳ שטעה נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לראש שהוא ואהבת טעה באמצע הפרק ואינו יודע באי זה פסוק חוזר לראש הפר׳. היה קורא וכתבתם ואינו יודע איזה וכתבתם חוזר לשל שמע ואם התחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך.

26 כו

בין הפרקי׳ שואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה ומשיב שלום לכל אדם. באמצע הפרק אינו שואל בשלום אלא מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס ומשיב שלו׳ למי שהוא חייב בכבודו. וכתב הרבי יצחק ז״ל שעונין קדיש וברכו וקדושה ואמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה בכל מקום ע״כ. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע ובין והיה לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שהוא באמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.

27 כז

הקורא את שמע רוחץ ידיו במי׳ קודם שיקרא לא מצא מים לא יאחר לקרא וילך לבקש מים אלא יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ויקרא.

28 כח

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע״פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק מן הקבר או מן המת ד׳ אמות מותר. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.

29 כט

חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדים בו לבושים מותר לקרות בו אבל מקום שבני אדם עומדים ערומים אסור. צואת אדם וצואת כלבים וחזירים וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות כנגדן וכן כנגד מי רגלי׳ של אדם אבל כנגד מי רגלי בהמה קורין.

30 ל

קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי שיאכל הגדול שעור שלש ביצים אין מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לקרות. כללא דמילתא כל דבר שחיותו בפת ריחו רע ואסור לקרא קריאת שמע כנגדו אבל שאר שאין חיותן בפת אין להקפיד עליהם שאין ריחן רע כל כך כ״מ.

31 לא

והרבי יצחק ז״ל כתב וצריך להרחיק מצואת התרנגולין וחזירי׳ וכלבי׳ בזמן שנותן בתוכם עורות לעבדן ובירושלמי יש להרחיק מגללי החמור הבא בדרך ומנבלה מוסרחת וגם מצואת התרנגולים אדומים וצ״ע מאי אדומים נראה לי שאין לאסור צואת התרנגולים אלא בלול שלהן. אבל לא בבית שיש שם מעט מיניהם ע״כ.

32 לב

היתה צואה יבשה עד שאם זרקה תתפזר הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. כמה ירחיק מן הצואה וממימי רגלי׳ ד׳ אמות ואחר כך קורא בד״א מלאחריו או מצדדיו אבל אם הם מלפניו צרי׳ להרחיק מהן עד שלא יראה אותן. ואם היה שם מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחי׳ יושב בצד המקום וקורא והוא שלא יגיע לו ריח רע.

33 לג

וכן אם כפה כלי על הצואה ועל מי רגלים אפילו שהם בבית מותר לקרות עמהן. היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אע״פ שרואה אותה מותר לקרות כנגדה.

34 לד

נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן תוך ארבע אמות. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בצואה היתה צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע מפני קטנותם או מפני יבשותם מות׳ לקרא ואם היתה הצואה במקומה אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע.

35 לה

ריח רע שאין לו עקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה פוסק ומרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא ואפילו לדברי תורה אסור. ואם יצא הרוח מחברו לדברי תורה מות׳ לק״ש אסוק עד שיעבור הריח.

36 לו

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אע״פ שאין בה כלום ואין להן ריח רע אסור לקרות כנגדן מפני שהן כבית הכסא. צואה העוברת כגון שהית׳ שטה על פני המים אסור לקרו׳ כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות עד שיעבור ארבע אמות.

37 לז

היה קורא והגיע למקו׳ הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסוק עד שיעבור אותו מקום וכן מי שיצא ממנו או מחברו רוח מלמטה מפסיק עד שתכלה הרוח וחוזר לקריאתו.

38 לח

נסתפק לו בבית אם יש צואה אם לאו קור׳ לכתחלה ובאשפה לא יקר׳ אם נסתפק עד שיבדוק לפי שחזקתה מקו׳ הטנופת וספק מי רגלים באשפה מותר לקרות. ואסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו ואפילו כנגד ערות גוי או קטן לא יקרא.

39 לט

ואפילו היתה מחיצה של זכוכית מפסקת כיון שהוא רוא׳ את הערוה צריך להחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה ואפי׳ היא אשתו אם היתה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה. ואפילו כנגד ערות עצמו לא יקרא עד שיתכסה. היה חגור כלי או בגד על מתניו אע״פ ששאר גופו ערום מותר לקרות. והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו היה ישן בטליתו ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא אבל לא יחוץ מצוארו ויקר׳ מפני שלבו רואה הערוה ונמצא שקור׳ שאינו חגור. שנים שהיו ישנים בטלית אחד צריך שיפסיקו ביניהם בטלית ממתניהם ולמטה שלא יהיה בשרם נוגע זה בזה.

40 מ

ואם היה ישן עם אשתו ובניו הקטנים שלא היה תבניתם כתבנית הגדולים שדים נכונו ושערך צמח ולא היו הזכרים בני י״ב שנה ויום אחד והנקבות בנות אחת עשרה ויום אחד אף על פי שבשרו נוגע בהם מחזיר עניו וחוצץ מתחת לבו וקורא לפי שגופן כגופו ואינו מרגיש בהם. ויש שכתבו שצריך למנוע ומדביק המכס׳ לגופו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה.

41 מא

נשים ועבדים וקטנים פטורי׳ מן קריאת שמע ומלמדי׳ אותן לקרותה ומברכי׳ לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצו׳.

42 מב

מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מק״ש. לפיכך חתן שנשא בתולה פטור עד שיבעול לפי שאין לבו פנוי שמא לא ימצא בתולים. וכתב הר׳ מאיר נ״ע וזהו לשונו שחתן אינו פטור בזמן הזה מק״ש כי בדורות הראשוני׳ היו מכונים בק״ש לכך היה חתן פטור לפי שהיה טרוד ולא היה יכול לכוין אבל עכשו בלאו הכי אין אנו יכולי׳ לכוין לפיכ׳ הוא חייב בקריאת שמע עכ״ל.

43 מג

ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרו׳ שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה ואף על פי שלא בעל. ואם נשא בעולה חייב ואע״פ שעוסקין במצוה לפי שאין לו דבר שישבש דעתו. מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו.

44 מד

המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור. היו משמרין שנים האחד משמר והשני נשמט לקרו׳ ואחר כך חוזר וחברו נשמט לקרות. וכן החופר קבר למת פטור.

45 מה

אין מוציאין המת לקברו סמוך לקריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו והיה סמוך לזמן קריא׳ שמע והגיע זמן הקריאה והם מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחלופיהם וחלופי חלופיהם בין שהיו לפני המטה בין שהיו אחר המטה פטורי׳ ושאר המלוי׳ חייבין.

46 מו

היו עוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטי׳כל אחד ואח׳ וקורין וחוזרין אל ההספד. אין המת מוטל לפניהם כל העם קורין והאבל יושב דומם שאינו חייב לקרו׳ עד שיקבר מתו קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומים ועושין שורה אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפי׳ פסוק אח׳ קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות. בני אדם העומדים בשורה הפנימים הרואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינם רואין פני האבלים קורין במקומם. וכל מי שפטור מק״ש ורצה להחמיר עצמו לקרות קורא והוא שתהיה דעתו פנויה אבל אם היה תמה ומבוהל לא יקרא עד שיתישב דעתו. ובעלי קריין קורין בתורה ובקרית שמע לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם.

47 מז

מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר חייב לחזור ולאומרו עם שליח צבור וכן נמי אם לא אמרו עדין. ופסוק ראשון בלבד. ואין כורכין אותו אלא מפסיקין אותו בין שמע לברוך ובין ברוך לואהבת. ובין היום על לבבך. ובין היום לאהבה.

48 מח

וריוח יתן בין הדבקים ואלו הם על לבבכם. הכנף פתיל. וצריך להתיז ז׳ של תזכרו. אתכם ממצרים. וכן צריך ליתן ריוח בין כל מ״ם שבסוף תיבה הסמוכה לאותם ולאת ולאותו. ובירושלמי מוסיף וחרה אף ה׳. נשבע ה׳. ואמרת אליהם.

49 מט

וטוב להרהר בעוד שקורא קריאת שמע בעשרת הדברות כי כולן נרמזו בג׳ פרשיות אלו. אנכי ה אלהינו. לא יהיה ה׳ אחד. לא תשא ואהבת. מאן דרחים לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור למען תזכרו. ועשיתם את כל מצותי זו שבת ששקולה כנגד כל המצות. כבד למען ירבו ימיכם. לא תרצח ואבדתם מהרה. מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף ולא תתורו. דאמר רבי לוי לבא ועינא סרסורא דחטאה. היינו דכתיב תנה לבך לי ועיניך וגומר כלומר אז דרכי תנצורנה. אמר הקב״ה אם יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה אני ה׳ אלהיכם אמת. וכתיב וה׳ אלהים אמת מהו אמת. שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי אם העדת עדות שקר לחברך מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד שלא בראתי שמי׳ וארץ. לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתיך ולא בבית חברך. ובדין הוא שיאמרו עשרת הדברו׳ בכל יום אלא מפני טינת המינין שלא יאמרו שלא נתן בסיני אלא הם בלבד: