Chapter 7 ז׳
1 א

"נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (אֵיכָה א, יג), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְקָאֵי עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁצּוֹעֶקֶת עַל בַּעֲלֵי הַגַּאֲוָה, אוֹתָן שֶׁמַּאֲרִיכִין גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דָּנִיֵּאל י, ח): "וְהוֹדִי נֶהְפַּך עָלַי לְמַשְׁחִית", וְעוֹשִׂין מִתֵּבַת הוֹד — דָּוָה. וּבְקִצּוּר דְּבָרִים אֵלּוּ, יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם עַד הֵיכָן גּוֹרֵם רָעָה בְּמִדַּת הַגַּאֲוָה. עַל כֵּן יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה ד, ב): כָּל הַמִּתְגָּאֶה כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וּבְוַדַּאי הָעִנְיָן הוּא בַּעֲבוּר שֶׁאָדָם מְשַׁעְבֵּד וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּיַד הַחִיצוֹנִים תַּקִּיפִין, וּבְקשִׁי אֲשֶׁר יוּכַל לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְעַל יְדֵי כֵן הוּא מָסוּר תַּחַת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן. עַל כֵּן יִרְאֶה הֶחָכָם — וְיֶחְכַּם, וְיָשִׂים לִבּוֹ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל הֶעָווֹן וְהָעֹנֶשׁ.

“He caused me to be desolate and in misery all day long” (Eichoh 1:13). Our Rabbis teach that this verse is speaking in the name of the Shechinah, remonstrating against the arrogant who cause the exile of the Shechinah’s to be prolonged. This is also alluded to in the verse, “And my splendor was transformed for me into destruction” (Daniel 10:8). That is, the arrogant transform הוד — “splendor” into דוה — “misery.” In short, a person must reflect how much evil is caused by this attribute. Let him realize that it was not in vain that the Sages said that a haughty person is considered as if he worshipped idolatry (Sotah 4b). This is because he delivers his soul into the hands of powerful impure forces (chitzonim) so that it is only with great difficulty that he can escape them. Therefore it is as if he is under the dominion of foreign gods, Heaven spare us. Therefore let the wise see and take heed, appreciating the severity of both the iniquity and its punishment.

2 ב

בַּמֶּה יִתְגָּאֶה? אִם יִתְגָּאֶה בְּעשֶׁר, הֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (חַגַּי ב, ח): "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת", וּבְיָדוֹ יִתְבָּרַךְ לִקַּח הָעשֶׁר כְּהֶרֶף עַיִן. כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ שֶׁכַּמָּה עֲשִׁירִים נֶהֶרְגוּ בַּעֲבוּר עָשְׁרָם, שֶׁנָּתְנוּ עֲלֵיהֶם הָאוֹרְבִים עֵינֵיהֶם לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם, וְהִכּוּ אוֹתָן מַכּוֹת מָוֶת וְיִסְּרוּ אוֹתָן בְּיִסּוּרִים קָשִׁים, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן מִכֹּחַ הָהַכָּאוֹת וּפְצָעִים, וּמֵהֶם — גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לָהֶם. וְזֶהוּ עִנְיָן רַע לָהֶם, כִּי רָאִינוּ בְּחוּשׁ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים הָלְכוּ בְּזֶה הַדֶּרֶךְ, וְאֵין שָׂטָן וְלֹא שׁוּם פֶּגַע רָע מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם, רַק לְזֶה הֶעָשִׁיר הַנֶּאֱבָד בְּעָשְׁרוֹ, בַּר מִנַּן.

In any event, of what does a man have to be proud? If he is proud of his wealth, the Holy One Blessed is He has already declared, “Mine is silver and mine is gold says Hashem of Hosts” (Chaggai 2:10). Hashem can deprive a man of his wealth in an instant. In fact, we have already heard of several wealthy men who were murdered for their riches. Bandits set their eyes upon them, pursued them and struck them down, subjecting them to dreadful suffering before their souls departed. Some did not even merit burial, which is itself a terrible fate. We have observed that no adversary or mishap came upon the numerous others who traveled along the same road but only upon the wealthy man on account of his wealth.

3 ג

וְלָמָּה לֹא יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, כִּי הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁטָּרְחוּ וְיָגְעוּ, לֹא נָתְנוּ שֵׁנָה לְעֵינֵיהֶם, בַּיּוֹם אֲכָלָם הַחֹרֶב, וְקֶרַח בַּלַּיְלָה, וְהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ, בַּגֶּשֶׁם וּבַשֶּׁלֶג, עַד אֲשֶׁר עָלְתָה בְּיָדָם לְהַשִּׂיג אֵיזֶה קֶרֶן לְמֵאָה אוֹ לְאֶלֶף אוֹ יוֹתֵר, וְזֶהוּ הָעֵת אֲשֶׁר צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וּלְפַנֵּק בִּיגִיעַ כַּפּוֹ, וּפֶתַע פִּתְאֹם בָּא אֵלָיו הַמָּוֶת, וּמֻכְרָח לְהִפָּרֵד מִכֹּל וָכֹל, וְהוּא הוֹלֵךְ לְעוֹלָמוֹ, שָׁבִיק לַאֲחֵרִים כָּל עָשְׁרוֹ מַה שֶּׁטָּרַח בְּטִרְחָתוֹ, וְהָיָה מְאַסֵּף מָמוֹן וְקָבַץ פְּרוּטָה יָד עַל יָד, עַד שֶׁהֱבִיאוֹ לְסָךְ מְסֻיָּם בְּזֵעַת אַפּוֹ, וְעָזַב לַאֲחֵרִים בְּיַד אִישׁ אַחֵר.

Let a man reflect that many people have labored and wearied themselves, eschewing sleep, enduring the heat of the day and icy cold at night. They travel in the dark, in the rain and in the snow to amass a nest egg of a hundred or a thousand or more. Then just at the moment when they can at last rejoice in their portions and indulge themselves with the fruits of their labors — suddenly death strikes and they are compelled to abandon it all. They depart for the next world leaving to others all the wealth they labored so hard to accumulate. They gather one penny after another by the sweat of their brow until it adds up to the desired sum. But then they must leave it all in the hands of another.

4 ד

וְלִפְעָמִים אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת מָמוֹנוֹ עֲבוּר כְּתֻבָּתָהּ, וְאַחַר מִיתָתוֹ הִיא נִשֵּׂאת לְאִישׁ אַחֵר, וְנוֹתֶנֶת לוֹ כָּל הַמָּמוֹן שֶׁלָּהּ, וּבָנָיו הוֹלְכִין יְחֵפִים, וּבְגָדִים שֶׁלָּהֶם הֵמָּה קְרוּעִים וּבְלוּיִים, וְאֵין לְבָנָיו שׁוּם הֲנָאָה מִמָּמוֹן אֲבִיהֶם. וְהֵמָּה רוֹאִים שֶׁאִמָּם יוֹשֶׁבֶת וְאוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה עִם אִישׁ אַחֵר, וּמִתְעַנֶּגֶת עִם בַּעֲלָהּ הַשֵּׁנִי, וְהַיְתוֹמִים מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן הֵמָּה יוֹשְׁבִים בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִם, וּמַבִּיטִים וְצוֹפִים וְרוֹאִים שֶׁאִמָּם יוֹשֶׁבֶת וּמִתְעַדֶּנֶת בְּבָשָׁר וְיַיִן וּשְׁאָר מַעֲדַנִּים, וְהַלְוַאי יֻשַּׂג לָהֶם שִׁיּוּרֵי מַאֲכָלֶיהָ. וְהַבָּנִים — אוֹי אוֹי תִּתְאַנַּח לִבָּם עַל זֶה, וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: הֲלֹא כָּל הָעשֶׁר וְהַמָּמוֹן מֵאָבִינוּ הָיָה, וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַצִּיל.

Sometimes a man’s wife claims all of his wealth for her kesubah. Then after he dies she marries another man and gives him all her money, while the first husband’s children go barefoot and in rags, deriving no benefit from their father’s riches. They see their mother sitting and eating and drinking with another man, enjoying life with her second husband while they, the orphans from the first husband, sit between the oven and the stove (like mourners on Tisha B’Av)! They look on as their mother enjoys meat and wine and other delicacies while they would be happy just to receive her leftovers! They sigh as they recall to one another that all that wealth was once their father’s and now they have no access to it.

5 ה

וְאִם כֵּן, אִם יִזְכֹּר הָאָדָם עַל מִדָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר יוּכַל קָרוֹב לְהֵעָשׂוֹת כֵּן בִּגְזֵרַת הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכַאֲשֶׁר שֶׁבְּעֵינַי רָאִיתִי, שֶׁהַרְבֵּה יְלָדִים שֶׁנִּתְגַּדְּלוּ בְתַעֲנוּגִים, וְנֶהְפַּך עֹנֶג לְנֶגַע וְצָרוֹת וּתְלָאוֹת, וְאַחַר מוֹת אֲבִיהֶם הוֹלְכִים וְצוֹעֲקִים עַל קֶבֶר אֲבִיהֶם, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהֶם, כִּי הַמֵּתִים טְרוּדִים לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל הַחֲטָאִים וּפְשָׁעִים. כָּל זֶה יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, וּבְוַדַּאי אַל יִתְגָּאֶה בְּעָשְׁרוֹ.

Let a man remember that this can easily happen through the decree of the King of Kings the Holy One Blessed is He. For with my own eyes I have seen many children who were raised in luxury but their delight (ענג) was transformed into plague (נגע), sorrow and tribulations. After their father’s demise they went to his grave and poured out their troubles but they received no reply because the dead are too preoccupied with the reckoning they must give for their sins and transgressions. Let a man take all this to heart and he will surely not fall into pride over his wealth.

6 ו

וְאִם הוּא חָכָם, שֶׁמִּתְגָּאֶה בְּחָכְמָתוֹ, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ: הֲלֹא כַּמָּה חֲכָמִים נִלְכְּדוּ בְּחָכְמָתָם, וְיוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִתְבּוֹנְנוּ לְהִתְחַכֵּם, נָפְלוּ בִּמְצוּדָה רָעָה עַל יְדֵי דִּבּוּר קַל בְּפַח יָקוּשׁ, אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ קוּם, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם, אֲשֶׁר רָצוּ לְהִתְחַכֵּם בְּמַעֲנֵה לְשׁוֹנָם לִפְנֵי מְלָכִים וְשָׂרִים, וְאַחַר כָּךְ נִלְכְּדוּ בְּדִבּוּר קַל, עַד אֲשֶׁר נִלְכְּדוּ בְּרָעָה גְּדוֹלָה בְּאֵין תְּרוּפָה. וְאוֹתָן בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין עַצְמָן לְאַיִן, וְאָמְרוּ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' — הֵם נִכְנְסוּ בְּשָׁלוֹם.

And if he is clever and proud of his intellect, let him consider that numerous clever people have been ensnared by their own cleverness. More numerous than those who sought out wisdom were those who trapped themselves with a single misspoken word and were unable to recover. For example, many have sought to display their wit before kings and nobles but afterwards were ensnared by a misspoken word and met with misfortune for which there was no remedy. By contrast, those people who nullify themselves, saying things like, “I do not know,” enter in peace and exit in peace.

7 ז

וְאִם כֵּן, מַה יִּתְרוֹן לְהֶחָכָם בְּחָכְמָתוֹ, חָכְמַת עוֹלָם הַזֶּה?! — הֲלֹא אֵין שׁוּם אָדָם נִזּוֹן וְנִתְפַּרְנֵס בְּחָכְמָה, רַק בְּסִבָּה אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ לְהַמְצִיא מָזוֹן לְבֵיתוֹ, וְלֹא בְּהוֹנָאַת חֲבֵרוֹ. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לָשׂוּם אֶל לִבּוֹ, כִּי פִּתְאֹם יָבוֹא הַיּוֹם אֲשֶׁר תִּסְרַח חָכְמָתוֹ, הוּא הָעֵת אֲשֶׁר יִפֹּל לְמִשְׁכָּב, וְדַעְתּוֹ אֵינָהּ צְלוּלָה מֵחֲמַת כֹּבֶד הַחֹלִי, אֲשֶׁר נַעַר קָטָן יֶחְכַּם מִמֶּנּוּ, וְחָכְמָתוֹ לֹא תַּצִּילֶנּוּ מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. הוֹי הוֹי, מַה יִּתְרוֹן לְחָכְמָה כָּזוֹ?! עַל כֵּן יִרְאֶה הָאָדָם שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה בְּחָכְמָתוֹ.

This being so, what advantage does the clever person enjoy through his cleverness in worldly matters? No one is fed or earns his living through cleverness but only through whatever channel the Holy One Blessed is He has granted him to provide sustenance for his household, and obviously not through cheating his colleague. Therefore a person should remind himself that a day will come suddenly when his cleverness will come to nothing — on the day that he falls upon his sickbed and his wits are addled by the intensity of his illness. At that time even a young child will outshine him. Nor can his cleverness save him from the angel of death. What benefit is there, then, in such cleverness? Therefore let a person see to it that he does not take pride in his intellect.

8 ח

וְאִם יִתְגָּאֶה הָאָדָם בְּלִמּוּד תּוֹרָתוֹ, אֲשֶׁר לִבּוֹ שָׁנוּן וְחָרִיף וְחָדוּד וּמְחֻכָּם בַּתּוֹרָה בְּעֹמֶק וָרֹחַב, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּדּוֹר הַזֶּה, וְלֹא יָבִין שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה לוֹמְדִים כְּמוֹתוֹ, וְגַם כֵּן בַּעֲלֵי תְּרִיסִין, בַּעֲלֵי יְשִׁיבָה — מִכָּל מָקוֹם נֶחְשְׁבוּ הֵמָּה כְּנֶגֶד תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, חַכְמֵי הַתַּלְמוּד, לִקְלִפּוֹת הַשּׁוּם, וּבִמְקוֹם גְּדֻלָּתָן שָׁם הָיָה עַנְוְתָנוּתָן, כַּאֲשֶׁר מְבֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתַּלְמוּד וּבַמִּדְרָשׁ מִגֹּדֶל עַנְוַת רִאשׁוֹנִים וְקַדְמוֹנִים, וּבַעֲבוּר זֶה זָכוּ לְכֶתֶר תּוֹרָה. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִתְגָּאֶה הָאָדָם בְּלִמּוּדוֹ, הֲרֵי הוּא נוֹתֵן כֹּחַ לַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְכָל סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה בּוֹרְחִים מֵעָלָיו.

Suppose that a man takes pride in his Torah study, in his fluency, his sharpness and his understanding in depth and breadth. Suppose he is persuaded that he has no equal in this generation and refuses to acknowledge that there are indeed other scholars on his level who can hold their own in a debate and apply themselves diligently to their studies. Even so, he should consider that compared with the tannaim and the amoraim, the scholars of the Talmud, he and the other scholars of the day are as nothing. Moreover, the greater those earlier scholars were the more humble they were. This is clear from a number of passages in the Talmud and midrashim describing their great humility. It was for this that they merited the crown of Torah. If a person takes pride in his study, Heaven forbid, he gives strength to the Sitra Achra, meanwhile the Sitra diKedusha — the side of holiness — eludes him.

9 ט

וְאִיתָא בַּסֵּפֶר "גִּבְעַת הַמּוֹרֶה": מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ, וְנִזְדַּמֵּן שֶׁהָלַךְ עִמּוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וּפָגְעוּ בִּנְבֵלָה אַחַת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהָיְתָה הַנְּבֵלָה מַסְרַחַת סֵרָחוֹן גָּדוֹל, עַד שֶׁהִנִּיחַ הֶחָסִיד יָד לְחָטְמוֹ מִפְּנֵי הַסֵּרָחוֹן. וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הָלַךְ קָרוֹב לְהַנְּבֵלָה, וְלֹא חָשׁ כְּלָל. עַד דַּהֲווּ אָזְלוּ, פָּגַע בָּהֶם אָדָם אֶחָד מֵרָחוֹק שֶׁהָלַךְ לִקְרָאתָם, וַהֲלִיכָתוֹ הָיָה בְּגַאֲוָה, וְהָיָה מִתְפָּאֵר וּמִתְיַהֵר, וּלְמֵרָחוֹק שָׂם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֶת יָדוֹ לְחָטְמוֹ. וְשָׁאַל אוֹתוֹ הֶחָסִיד: מַדּוּעַ לֹא שָׂם אֲדוֹנִי יָדוֹ עַל חָטְמוֹ אֵצֶל הַנְּבֵלָה? וְהֵשִׁיב לוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: זֶה הִסְרִיחַ יוֹתֵר מֵהַנְּבֵלָה, כִּי נְבֵלָה — כֵּיוָן שֶׁאָדָם נוֹגֵעַ בָּהּ, הוּא טָמֵא עַד הָעֶרֶב, אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּזֶה הָאָדָם — מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ טֻמְאוֹת חֲמוּרוֹת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

In the seifer Giv’as HaMoreh the story is related of a certain pious man who was walking along the way when Eliyohu HaNavi joined up with him. At one point they came upon an animal carcass cast by the wayside. It gave off such a terrible stench that the pious man was obliged to place his hand over his nose. But Eliyohu went right up to the carcass without noticing a thing. Later on as they were walking they spied a man walking towards them at some distance. He was walking in a haughty manner, swaggering and strutting. While he was still quite far away Eliyohu placed his hand over his nose. The pious man said, “Why did my master not place his hand over his nose when we passed the carcass?” Eliyohu replied, “This fellow is much more foul than the carcass. For if one comes into contact with a carcass one becomes defiled for only a single day, but contact with such a fellow imparts much more serious forms of defilement.

10 י

וְאִם כֵּן, זֶה הַכְּלָל, כִּי מִדַּת הַגַּאֲוָה הִיא מִדָּה גְּרוּעָה, מַרְבָּה קְטָטָה וְקִנְאָה וְשִׂנְאָה וְלָשׁוֹן הָרָע וְכַעַס וּשְׁקָרִים וְלֵיצָנוּת. וְאִם תִּתְבּוֹנֵן בָּהּ, תִּרְאֶה שֶׁכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּלוּלִין בָּהּ, וְהַפְּגָם שֶׁל הַגַּאֲוָה גָּדוֹל מְאֹד, אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ מִי שֶׁהוּא רָגִיל לְהֵאָחֵז בָּהּ. וְאַשְׁרֵי הָאָדָם הַמִּתְדַּבֵּק בְּמִדַּת הָעֲנָוָה וְהַכְנָעָה. מִדָּה זוֹ נָאָה הִיא וּמְשֻׁבַּחַת, וּמְבִיאָה הָאָדָם לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, וּמַצֶּלֶת אוֹתוֹ מֵחִבּוּט הַקֶּבֶר, כִּי אֵין לְךָ מִדָּה הַמְטַהֶרֶת וּמְלַבֶּנֶת הָאָדָם הַגַּשְׁמִי כְּמוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהַחֹמֶר נַעֲשֶׂה רוּחָנִי, וְגַם הַגּוּף שֶׁל הָאָדָם אֲשֶׁר כָּל יָמָיו הוֹלֵךְ בַּעֲנָוָה, מֵאִיר בַּקֶּבֶר כָּאוֹר הַבָּהִיר וּמְקַבֵּל הֶאָרָה מִקְּדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְזוֹכֶה לִשְׁמֹעַ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה מִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וְהַגּוּף עִם הַנֶּפֶשׁ מְאִירִים כַּחֲדָא, וְכָל זֶה עַל יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה.

The general rule, then, is this: Pride is a despicable trait. It increases strife, jealousy, hatred, lashon hara, anger, falsehood and mockery. When one considers the matter he realizes that every sin in the Torah is included within it. The damage that pride causes is very great. Woe to whoever indulges in it on a regular basis. Fortunate is he who holds fast to the trait of humility and contrition, for this is a pleasing and praiseworthy trait that brings him into the World to Come and saves him from affliction in the grave. There is no other trait that purifies and whitens the physical human being like the trait of humility. Through it the very substance of one’s body becomes spiritualized. Thus if a person adheres to this trait his entire life even his body will shine in the grave like a bright light and receive illumination from the holiness of the upper realms. Moreover, he will merit receiving esoteric insights into the Torah from the Heavenly yeshiva and body and soul shine as one. All of this is achieved through the trait of humility.

11 יא

וְהַתַּנָּאִים וְרַבָּנִים וְאָמוֹרָאִים הָיוּ מְלֻמָּדִים בְּנִסִּים, וַאֲשֶׁר הָיָה מִתְגַּלֶּה עֲלֵיהֶם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, זָכוּר לַטּוֹב, וְהוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַכֹּל הָיָה עַל יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה, כִּי הֶעָנָו מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וּמְקַבֵּל תּוֹכָחָה, וְדִבּוּרוֹ בְּנַחַת, אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה.

We know that it was commonplace for the tannaim, rabbanim and amoraim to experience miracles, visits from Eliyohu HaNavi and Divine inspiration. All this they earned in the merit of their humility. For a humble person admits the truth and accepts rebuke. He speaks in a calm, pleasing manner and is beloved On High and admired down below.

12 יב

עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל לִזְכּוֹת לְמִדָּה זוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הֶחָסִיד בַּסֵּפֶר "שַׁלְהֶבֶת", לוֹמַר אַחַר הַתְּפִלָּה קֹדֶם "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי": רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנִי לְמִדַּת עֲנָוָה וּלְמִדַּת הַכְנָעָה, כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה מְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לָעָם. וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר: "יִהְיוּ לְרָצוֹן וְכוּ'". וּבֶאֱמֶת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְגַּבֵּר בִּתְפִלָּתוֹ בִּבְכִי וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ מִדַּת הַגַּאֲוָה וְיִדְבַּק בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, כִּי הָרֹב בַּעֲלֵי גַּאֲוָה מֵתִים בַּחֲצִי יְמֵיהֶם. וְהָעִנְיָן, בַּעֲבוּר שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי כָּל הַמִּתְגָּאֶה הוּא שָׂנאוּי בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, כִּי זֶה הוּא עִנְיָן רַע בְּעֵינֵיהֶם הַמִּנְהָג שֶׁל בַּעַל גַּאֲוָה, וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, וְגַם אִם עָלְתָה לוֹ תַּאֲוָתוֹ לִהְיוֹת רֹאשׁ הַקָּהָל אוֹ מוֹרֵה צֶדֶק לַעֲדָתוֹ, אַךְ בַּעֲבוּר גַּאֲוָתוֹ כֻּלָּם נֶחְשָׁבִים לְאַיִן כְּנֶגְדּוֹ, וּמְזַלְזֵל בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת, אֲשֶׁר גַּם זֶה הוּא סִבָּה לְקִצּוּר יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, רַחֲמָנָא לִצְלַן.

Therefore a person must pray that he merit this trait. The pious author of the seifer Shalheves (i.e., the Shlah) writes that at the end of the Amidah, before reciting, “May the words of my mouth be acceptable, etc.,” one should say this meditation: “Master of the Universe, allow me to merit the traits of humility and contrition so that I will be acceptable and desirable to the people.” Afterwards let him recite, “May the words, etc.” In truth, a person should pray fervently to the Holy One Blessed is He with tears and entreaties asking that He free him of arrogance and help him acquire humility. For as a rule arrogant people live out only half their years. The reason for this is that they are generally hated by others. This causes them to be removed from the world. And even if such a person achieves his desire to become head of the community or rabbi of his congregation, his pride causes him to think of those under him as nothing and to belittle their honor. This is another factor in the shortening of his life span, may Heaven spare us.

13 יג

וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, שֶׁרְצוֹנוֹ תָּמִיד לִהְיוֹת מִן הַמְנַצְּחִין, וְלֹא מִן הַמִּתְנַצְחִין — אֵין מַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע, בֵּין אִם הוּא יָשָׁר אוֹ לָאו, רַק לְהַעֲמִיד נִצּוּחוֹ, וּמְקַלְקֵל הַדִּינִים וּמְעַוֵּת הַמִּשְׁפָּטִים יְשָׁרִים. וְזֶה יָדוּעַ שֶׁהַטָּיַת הַדִּין מַטָּה אֶת הָאָדָם בְּפִתְאֹם מִכַּף חַיִּים לְכַף הַמָּוֶת. וְעוֹד, בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ בַּעַל גַּאֲוָה, מַרְחִיב פִּיו גַּם נֶגֶד תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁבָּאוּ לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ עַל דְּבָרָיו וּדְרָכָיו הַמְכֹעָרִים, וְכַאֲשֶׁר שֶׁהַחֵטְא הַזֶּה מָצוּי, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בְּהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם, וּבִפְרָט רָאשֵׁי וּפַרְנְסֵי הַקְּהִלּוֹת הוֹלְכִין וּמִתְגַּבְּרִין. עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל מְצַעֲרֵי רַבָּנָן, וּפִתְאֹם נִכְוִים בְּגַחַלְתָּן וְעוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם כְּצֵל עוֹבֵר. וְנוֹסָף עַל זֶה גַּם כֵּן הוּא בִּכְלַל מְצַעֵר רַבָּנָן לִמְשֹׁל עֲלֵיהֶם בְּכֹחַ.

After that, one transgression leads to another. In every disagreement he wishes to be the victor rather than the defeated. In pursuing this end he neglects to discern between good and bad and between straight and crooked, because his only concern is victory. This leads him to corrupt the law and pervert justice and as we know, tipping the scales of justice causes the judge’s own verdict to be tipped suddenly from the side of life to the side of death. Arrogance also causes him to inveigh against the scholars who come to rebuke him for his improper words and conduct. This, to our chagrin, is very widespread. It is especially common for communal leaders to become increasingly bold until they join the ranks of the “oppressors of the scholars.” Then suddenly they are singed by the “hot coals” of the scholar and they vanish from the world like fleeting shadows. They also become “oppressors of the scholars” when they rule over them by force.

14 יד

וּבוֹא וּרְאֵה, הַמְצַעֵר הַבְּרִיּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת, וְאַף הַמְצַעֵר אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף יֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל, וְהַמַּזָּל שֶׁל הַמִּצְטַעֵר מְקַטְרֵג עָלָיו, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם עֹנֶשׁ גָּדוֹל הַמְצַעֵר תַּלְמִיד חָכָם.

Come let us reckon: Whoever causes a fellow creature anguish places himself in great danger. A person is punished even for causing anguish to beasts and birds. This is because every creature has its own spiritual guardian (mazal) who lodges a complaint on its behalf against the oppressor. How much greater, then, is the punishment of one who causes anguish to the scholars!

15 טו

וּבוֹא וּרְאֵה מַה שֶּׁהֵבִיא בַּעַל הַ"חֲרֵדִים", בְּאִישׁ חָשׁוּב תָּם וְיָשָׁר, שֶׁהִתְאַכְסֵן אֶצְלוֹ הַקָּדוֹשׁ הָאֲרִ"י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְעָשָׂה לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל. וְטֶרֶם נְסִיעָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִישׁ הַקָּדוֹשׁ, הָאֲרִ"י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אָמַר לוֹ: מַה הַגְּמוּל אֲשֶׁר אֲשַׁלֵּם לְךָ בְּעַד הַחִבָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהֶרְאֵיתָ לִי? וַאֲנִי מוּכָן לְתַשְׁלוּם גְּמוּלְךָ הַטִּרְחָה שֶׁטָּרַחְתָּ בִּשְׁבִילִי.

Come take a look at an incident cited in Seifer Chareidim involving a certain righteous man who once hosted the Ari, z”l in his home with great honor. Before resuming his journey the saintly Ari, z”l asked, “How can I repay you for the great affection you have shown me? I would also like to repay you for trouble you went to on my account.”

16 טז

וְהֵשִׁיב לוֹ הַבַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֵׂית אִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, אוּלַי יַמְצִיא לוֹ תְּרוּפָה לְאִשְׁתּוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְהֵשִׁיב לוֹ הָאֲרִ"י, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עִנְיַן הַסִּבָּה, שֶׁנַּעֲשֵׂית עֲבוּר הַסִּבָּה הַהִיא עֲקָרָה, וְגִלָּה לוֹ וְאָמַר לוֹ: הִנֵּה יָדוּעַ לְךָ, שֶׁהָיָה סֻלָּם קָטָן עוֹמֵד בְּבֵיתְךָ, שֶׁהָיוּ הַתַּרְנְגוֹלִים קְטַנִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ לִשְׁתּוֹת מַיִם בִּכְלִי שֶׁל מַיִם אֲשֶׁר הָיָה סָמוּךְ לַסֻּלָּם, וְהָיוּ שׁוֹתִים וּמַרְוִים צִמְאוֹנָם.

The host replied that after his wife had given birth to a few sons she mysteriously stopped conceiving. He thought that perhaps the Ari, z”l might be able to offer some remedy for her. The Ari, z”l responded by first revealing to him the reason for his wife’s barrenness. “You know,” he said, “that there was once a small ladder in your house upon which the little chicks would ascend and descend to drink water from a nearby vessel. In this way they would drink and be quenched.

17 יז

וּפַעַם אַחַת אָמְרָה אִשְׁתְּךָ לַמְשָׁרֶתֶת, שֶׁתָּסִיר הַסֻּלָּם מִשָּׁם, אַף כִּי לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ לְצַעֵר אֶת הַתַּרְנְגוֹלִים, כִּי אִם מִטַּעַם אַחֵר — לִהְיוֹת הַבַּיִת נָקִי ־וּמֵאָז אֲשֶׁר הוּסַר הַסֻּלָּם, יֵשׁ לְהַתַּרְנְגוֹלִים צַעַר גָּדוֹל, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין הַתַּרְנְגוֹלִים לִפְרֹחַ כִּי הָיוּ עֲדַיִן קְטַנִּים, וְסָבְלוּ צִמָּאוֹן גָּדוֹל, וְעָלְתָה צִפְצוּפָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמְרַחֵם עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִגְזַר עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקָרָה. וְהֶחֱזִיר הַבַּעַל הַבַּיִת הַסֻּלָּם לַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן, וַה' נָתַן לָהּ הֵרָיוֹן, וְחָזְרָה לָלֶדֶת כְּבָרִאשׁוֹנָה. הֲרֵי לְךָ, כִּי הַ' יִתְבָּרַךְ פּוֹקֵד וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל בְּרִיָּה בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, וּמְשַׁלֵּם לְהַמְצַעֲרִים אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְעַל הַכֹּל צָרִיךְ הָאָדָם לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, וְאִם כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם.

“Then one day your wife instructed the servant to remove the ladder. Clearly her intention was not to cause sorrow to the chicks but only to make the house more tidy. Nevertheless from the moment the ladder was removed the chicks have been in great sorrow. Because they were still too small to fly they endured great thirst and their chirping ascended before the Holy One Blessed is He, whose mercy is upon all His works. On this account it was decreed that your wife should become barren.” Naturally the host restored the ladder to its place and Hashem allowed the wife to conceive and give birth as before. From this story it is evident that Hashem in His abundant mercy and lovingkindness watches over every creature, punishing those who oppress any of them. For every deed a man does he must give a reckoning. Clearly, then, one must be very careful not to oppress anyone in vain.

18 יח

בּוֹא וּרְאֵה, מַה דְּאִיתָא בְּפֶרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, א):

Come see what is written in the first chapter of Chagigah (5a):

19 יט

מַאי דִּכְתִיב (קֹהֶלֶת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע" — זֶה הָרוֹקֵק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ נִמְאָס בָּהּ".

What is meant by the verse, “For God will bring every deed to judgment, concerning every hidden matter, whether for good or for evil” (Koheles 12:14)? This refers to one who spits in the presence of his fellow causing him disgust.

20 כ

וְאִיתָא בְּ"סֵפֶר חֲסִידִים" (סִימָן מד): מַעֲשֶׂה בֶּחָסִיד, שֶׁהָיָה מְכַסֶּה כָּל הָרֻקִּים שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִפִּיו, וְגַם כָּל הָרֻקִּין אֲשֶׁר יָדַע שֶׁיְּהוּדִי הוֹצִיאָן מִפִּיו, וְהָיָה כַּוָּנָתוֹ לְכַסּוֹת אֶת הָרֻקִּין, שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחֵר וְיִרְאֶה הָרֹק וְיִמְאַס בּוֹ, וְלֹא יִמְחַל לְזֶה שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו. עַד כָּאן.

Seifer Chassidim (44) relates an incident involving a certain pious man who used to cover up any spittle that came from his mouth as well as any other spittle that he knew came from the mouth of a Jew. His concern was that another person might come along and be disgusted and then fail to forgive the spitter!

21 כא

וְאִם כֵּן, בּוֹא וּרְאֵה, עַד כַּמָּה דִּקְדְּקוּ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים בָּאַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר לֹא נִזְהֲרוּ בָּזֶה, וּבִפְרָט בַּדּוֹר הַזֶּה, אֲשֶׁר יַד עַמֵּי הָאֲרָצוֹת תַּקִּיפָה, אֲשֶׁר אֵינָם יוֹדְעִים שׁוּם דִּין וּמִשְׁפָּט, וְעִסְקֵיהֶם לָרֹב בְּאַלִּימוּת, וְאֵינָם רוֹצִים לְצַיֵּת דִּין מֵחֲמַת סֵרוּב שֶׁלָּהֶם, אֲבָל הֵם אֵינָן יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין דִּין לְמַטָּה, יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה, שֶׁפִּתְאֹם יוֹמוֹ וְדִינוֹ יָבוֹא.

We can see, then, how scrupulously the pious of earlier generations observed the injunction against causing sorrow to others. Yet many individuals are not careful in this matter, especially in this generation in which the ignorant, who know neither law nor judgement, have gained the upper hand. They conduct their affairs as a rule through force, refusing to heed the directives of the rabbinical court. What they fail to realize is that when there is no justice on earth, then there is justice in Heaven and that their day and their judgement will come suddenly.

22 כב

וְעַל כֵּן הִזְהִיר הָרַב הָרֹא"שׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בַּקּוּנְטְרֵס שֶׁל "אָרְחוֹת חַיִּים", וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אַל יִהְיוּ מְרֻבִּים בְּעֵינֶיךָ אוֹהֲבִים, וְיִהְיֶה שׂוֹנֵא אֶחָד בְּעֵינֶיךָ כִּמְרֻבִּים. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְלֹא כֵּן הַהֲמוֹנִים, שֶׁבַּעֲבוּר דָּבָר מוּעָט בְּאֵיזֶה עֵסֶק מַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, מְקַלֵּל לַחֲבֵרוֹ בִּקְלָלוֹת חֲמוּרוֹת, בַּר מִנַּן, וְאֵינוֹ מֵשִׂים עַל לֵב שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם נֶחְשָׁבִים כְּאִישׁ אֶחָד, וְלֹא יֵאוֹת לְזֶרַע אַבְרָהָם לִהְיוֹת הַפֶּה רָגִיל בִּקְלָלוֹת, כִּי אִם בִּבְרָכוֹת וּבִדְבָרִים טוֹבִים וְרַכִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן נַחַת רוּחַ לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

For this reason the Rosh in Orchos Chaim (Day Five, 90) advised: “Let not your friends seem to you too many but let even a single enemy seem too many.” This is not the way of the multitude, however, for on account of some paltry sum in a business transaction or other matter they call down upon their colleagues the most severe curses, Heaven spare us. They do not consider that all mankind is like a single individual and that it is not fitting that the mouth of a descendant of Avraham should be accustomed to cursing. Instead it should be accustomed to uttering blessings and other good and gentle things that give pleasure to the Creator.

23 כג

כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא מְקַלֵּל לַחֲבֵרוֹ, הוּא שָׂנוּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם: "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בְּרֵאשִׁית יב, ג), שֶׁהֲרֵי נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַכָּה לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע שֶׁרָצָה לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְנֶהְפְּכוּ הַקְּלָלוֹת לִבְרָכוֹת.

For the man who curses his fellow is hated by the Holy One Blessed is He, who promised Avraham, “I will curse those who curse you and those who bless you I will bless” (Bereishis 12:3). Thus He put a hook into the mouth of the wicked Bila’am, who wished to curse Israel, transforming his curses into blessings.

24 כד

וְדַע, שֶׁמָּצָאתִי כָּתוּב: כָּל מִי שֶׁמְּקַלֵּל לַחֲבֵרוֹ עַל חִנָּם וְעַל לֹא חָמָס בְּכַפָּיו, אָז הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עַל זֶה הָאִישׁ הַזַּכַּאי, שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט עָלָיו שׁוּם קְלָלָה.

Know that I have found it written that whenever someone curses his fellow in vain, for no real offense, the Creator spreads His wing over the innocent victim, shielding him from the effects of the curse.

25 כה

וְתֵדַע, שֶׁיֵּשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמִּזְגוֹ הוּא רַע, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְעֵינָיו וּפִיו וְלִבּוֹ כֻּלָּן מִמְּקוֹר הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְקִלְלָתוֹ הִיא מְסֻכֶּנֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבִּי יְהוּדָה הֶחָסִיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהַחִיצוֹנִים מוּכָנִים לְקַטְרֵג עַל פִּי קְלָלָה זֹאת, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹפֵף עָלָיו מַה שֶּׁהִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם (בְּרֵאשִׁית יב, ב): "וֶהְיֵה בְּרָכָה", אָז, חַס וְשָׁלוֹם, הָיוּ חָלִין הַקְּלָלוֹת עַל אוֹתוֹ הָאָדָם.

Know further that there are those with an evil temperament, Heaven spare us, whose eyes, mouths and hearts are rooted in the Sitra Achra. The curses of such individuals are extremely dangerous. Rabbi Yehudah HaChassid writes that malignant spirits called chitzonim are prepared to actualize these curses by lodging accusations against the victim. If the Holy One Blessed is He did not shield him on account of His promise to Avraham, “And you will be a blessing” (Bereishis 12:2), the curses would take effect on that person, Heaven forbid.

26 כו

וְצָרִיךְ עוֹד לֵידַע: לֹא דַּי שֶׁלֹּא חָל הַקְּלָלוֹת חִנָּם, אַדְּרַבָּה, יֵשׁ שָׂכָר טוֹב לְאוֹתָן שֶׁנִּתְקַלְלוּ בְּחִנָּם, כִּדְאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי דְּמַסֶּכֶת פֵּאָה (פֶּרֶק ח, הֲלָכָה ו), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

One must also know that not only do undeserved curses not take effect, on the contrary, the victim is rewarded. Thus it is written in the Jerusalem Talmud (Peah 8:6):

27 כז

רַבִּי יוֹסֵי אוּקְמָא לוֹן פַּרְנָסִין וְגַבָּאִין, וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהוֹן (מֵרֹב עֲנָוָה), עָאל וְאָמַר קוּמֵיהוֹן: בֶּן בָּבָא עַל הַפְּקִיעִין (פֵּרוּשׁ: בֶּן בָּבָא הָיָה מְמֻנֶּה עַל הַפְּתִילוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ), וְזָכָה לִהְיוֹת נִמְנֶה עִם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר; עַכְשָׁו אַתֶּם מְמֻנִּים עַל חַיֵּי נְפָשׁוֹת, לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

Rabbi Yose appointed over them leaders and charity collectors, but the appointees refused to accept (out of humility). So he spoke up and said to them, “Ben Baba was appointed over the wicks (in the Beis HaMikdosh) and merited being numbered among the great leaders of the generation. Now you have been appointed over people’s very lives, how much more so!”

28 כח

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוֵי חַד זְמַן עָבִיד לֵיהּ פַּרְנָס (פֵּרוּשׁ: גַּבַּאי צְדָקָה). פַּעַם אַחַת אָתָא לְבֵיתוֹ. אָמַר לָהֶם: מַאי עַבִידְתּוּן? (רָצָה לוֹמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שָׁאַל לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ, בְּאֵיזֶה גְּמִילוּת חֶסֶד עָסְקוּ). אָמְרוּ לוֹ: אַתּוּן חַד סַיְעָן (רָצָה לוֹמַר: חֲבוּרָה שֶׁל עֲנִיִּים) וְאָכְלוּן וְשָׁתוּן וְצָלוּ עֲלָךְ.

Rabbi Elazar was appointed over the charity fund for a time. One time he entered his house and said to them, “What [manner of charity] have you done?” The people of his household replied, “A group of beggars came around and they ate and drank and prayed for you.”

29 כט

אָמַר לְהוּ: לֵית דֵּין אֲגַר טָב. נָחַת זְמַן תִּנְיָן. אָמַר לָהֶם: מָה עֲבִידְתּוּן? אָמְרֵי לֵיהּ: אָתוּ חַד סַיְעָן (רָצָה לוֹמַר: חֲבוּרָה שֶׁל עֲנִיִּים). וְאָכְלוּן וְשָׁתוּן וְאַקְלִינָךְ (רָצָה לוֹמַר: קִלְּלוּ אוֹתְךָ). אָמַר לְהוּ: כְּדֵין אֲגַר טָב. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

He said to them, “This is not a goodly reward.” On another occasion he came and said to them, “What have you done?” They said to him, “A group of beggars came around and they ate and drank and cursed you.” He said to them, “This is a goodly reward.”

30 ל

נִמְצָא, שֶׁהָיָה שָׂמֵח בַּאֲשֶׁר שֶׁקִּלְּלוּ אוֹתוֹ בְּחִנָּם.

Note that Rabbi Elazar was happy over being cursed in vain!

31 לא

וּבַאֲשֶׁר שֶׁעָווֹן זֶה מָצוּי בַּהֲמוֹן עַם לְקַלֵּל אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ, וְזֶהוּ עִכּוּב גָּדוֹל מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל חֲטָאָיו, עַל כֵּן בָּאנוּ לְהַזְכִּיר מִזֶּה לְהַזְהִיר לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּיו שׁוּם קְלָלָה, כְּדֵי שֶׁבְּנָקֵל יוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ מַכְרִיז עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְאוֹמֵר (יִרְמְיָה ג, יד): "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים", כִּי יָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים.

The fact that cursing is so common among the masses is a great impediment to their repentance (see the list of things that impede repentance in Chapter 43). For this reason we must admonish those who fear Hashem and are concerned for the honor of His name not to allow a single curse to escape their lips. This will make it easier for them to repent of their sins. For the Holy One Blessed is He issues a call to repentance every day, saying, “Return O straying sons!” (Yirmiyohu 3:14), for His hand is always open to accept the penitent.

32 לב

וְדַע, כִּי כְּשֶׁיּוֹצֵא קוֹל כְּרוּז לְמַעְלָה, הַקּוֹל נִשְׁמָע לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם, וְהַקּוֹל הַהוּא מְעוֹרֵר עֲצֵי הַיַּעַר וְלוֹבְשִׁים חֲרָדָה, וְאוֹמְרִים שִׁירָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וְכִדְאִיתָא בְּזֹהַר בְּרֵאשִׁית (בָּהַקְדָּמָה דַּף ז, א):

Know that when this call is issued On High it is heard down here in this world. The sound of it arouses the trees of the forest until they are clothed in trembling, singing songs of praise in dread and awe. This is related in the Zohar, Parashas Bereishis (Introduction 5a-7a):

33 לג

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא הֲוֵי קָאָזְלֵי בְּאוֹרְחָא וְעָסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא, וְלָוֵי בַּהֲדַיְהוּ רַב הַמְנוּנָא סָבָא (וּכְבָר הָיָה רַב הַמְנוּנָא מֵת) וּמִתְחַבֵּר בַּהֲדַיְהוּ. וְכַד אָזְלוּ וּמָטוּ לְחַד טוּרָא, וַהֲוֵי נְטוּי שִׁמְשָׁא, שְׁרוֹי עַנְפִין דְּאִילָנָא לְנַקְּשָׁאָה דָּא בְּדָא וְאָמְרוּ שִׁירָה. עַד דַּהֲווּ אָזְלוּ, שָׁמְעוּ חַד קָלָא תַּקִּיפָא דַּהֲוָה אָמַר: קְדוֹשִׁים דְּאִתְבַּדָּרוּ בֵּינֵי חַיָּא, אִנּוּן בּוּצִינִין קַדִּישִׁין, בְּנֵי מְתִיבְתָּא! אִתְכַּנִּישׁוּ לְדוּכְתַּיְהוּ לְאִשְׁתָּעֵי בְּמָארֵיהוֹן דְּאוֹרַיְתָא!

Rabbi Elazar and Rabbi Abba were walking along the way engaged in a Torah discussion when they were joined by Rav Hamnuna the Elder (who had already died). They came to a certain mountain just as the sun was about to set and the branches of the trees began banging against one another, singing songs of praise. While they were still walking they heard a certain powerful voice saying, “Holy ones scattered among the living! Holy luminaries! Members of the yeshiva! Gather to your places to converse with the scholars!”

34 לד

יָתְבוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי אַבָּא וְקָמוּ בְּדוּכְתַּיְהוּ בִּדְחִילוּ וּרְתִיתוּ. נָפַק קָלָא וְאָמַר: טִינָרֵי תַּקִּיפִין, פַּטִּישִׁין רָמָאִין, עוּלוּ וְאִתְכַּנָּשׁוּ! (רָצָה לוֹמַר: גַּם צַדִּיקִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִשְׁתַּעְשְׁעִים בֵּין הַחַיִּים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה). בְּהַהִיא שַׁעְתָּא שָׁמְעוּ קוֹל עַנְפֵי אִילְנִין רַב וְתַקִּיף, וַהֲוֵי אָמַר (תְּהִלִּים כט, ד־ה): "קוֹל ה' בַּכֹּחַ וְגוֹ' קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וְגוֹ'". עַד כָּאן.

So Rabbi Elazar and Rabbi Abba sat down, remaining in their places in fear and dread. Then a voice was heard, saying, “Mighty boulders! Lofty hammers! (Alluding to the dead tzaddikim who came to hear the Torah of the living.) Come gather!” At that moment they heard a great sound coming from the branches of the trees, saying, “The voice of Hashem is powerful … The voice of Hashem breaks the cedars….”

35 לה

וְאִם כֵּן, יוּכַל הָאָדָם לִלְמֹד מִזֶּה שֶׁלֹּא לְקַלֵּל, וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְאָז טוֹב יִהְיֶה לוֹ סֶלָה.

From all this one can learn the importance of refraining from cursing others and also of repenting for one’s sins. Then all will be well with him, selah!