Teshuva 31ל״א
1 א

תשובה על שאלה ממחותני הגאון מוה' מאיר אב"ד דקובלענץ ולא רציתי להדפיסו מפני התוארים שחלק לי אף כי השאלה מבואר בתשובתי:

2 ב

אשר נפשי קשורה בנפשו אהבני ואהבתיו עד לאחת. כי עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש התורני כופפי' ומקלחת. ואף כי אנכי עמוס התלאות מפריצי הדור אשר ירדו עמי עד לחיי וזממו נפשי לקחת. זאבי ערב לא גרמו לבקר אור וביום הרי זו משולחת. ואי לא קטלי קניא קטלא כולא קטלא פלגא בהורידם כבודי לעפר (רמזתי על כי אז בשנת ת"ח שציוה כבוד א"א הגז"ם לפני מותו במטו ונא בפה ובמכתב שיקבלוני בני ק"ק לאב"ד ויושיביני על כסאו ולא נתקבלו דבריו) אתה אלהים תורידם לבאר שחת. ואני אבטח במעוז צור ממעל בשמים ובארץ מתחת. ואם כי אנכי פ כערער ברעבה רגז ושחק ואין נחת. אדם אחד מאלף מצאתי הוא מכ"ת אשר נפשי בו בוטחת ובעת קוראי אמריו כי נעמו עלז נפשי בקרבי עלתה נצה והיא כפורחת. בראותי כי יש לתורה ולתעודה גואל והופך בה בורר וזורה כברחת. החרש והמסגר שפתים יושק משיב דברים נכוחים ותשובה נצחת. ה"ה כליל יופי אחד מן השרים היושבים על מדין השרים והפחת. אהו' האלוף המרומם החריף ובקי כמוה' מאיר נר"ו וכא"ל שוי"ר.

3 ג

אחר דרישת השלום עם רוב הטרדות השתרגו על צווארי ועם מיעוט הפנאי לא אוכל להתאפק להשיב מפני כבודו כי רב הוא על האותיות שאלוני דברי הרמב"ם דסתרי אהדדי דלפי מ"ש ה"ה דבהכיר בה וקנאה וחזר ולקחה הגזלן מהנגזל לא קנה לוקח דמעתה אין כאן סברא דניחא ליה דליקום בהמנותי' ואת זה כתב ה"ה לדעת הרמב"ם וא"כ כל כה"ג השטר מכירה של הגזלן עם הלוקח לא ניתן לכתוב כמבואר פרק איה נשך ומעתה למה פסק דאפי' הכיר בה הלוקח נוטל הקרן מנכסים משועבדים כמבואר סי' שע"ג וכתב מ"כ וז"ל ודו"ק הטיב כי ידעתי דדברים הללו ראוים לאומרם בפומבי גדולה של חכמים וסופרים ואנכי הדל באלפי לא מן חכייא ולא מן ספריי אנא.

4 ד

ונראה לענ"ד שאין מקום לקושיא זו אחר שנדקדק במקור הדין דחזר ולקחה מבעלים הראשונים דברורו דמיירי שהגזלן מבקש לבטל מכירתו הראשונה ולהוציא השדה מיד הלוקח וטוען שהלקח מהנגזל זכותו להוציאו מיד הלוקח ומ"מ לא מהימנין ליה דאמרינן מסתמא כשחזר ולקחה דעתו היה להעמידו ביד הלוקח משום דניחא ליה דליקום בהימנותי' דבתר אומדן דעתיה דהוי ליה בשעה שחזר ולחקה אזלינן. ואע"ג דלהרמב"ם ס"ל אם אחר שחזר הגזלן וקנאה מהנגזל חזר ומכרה לאחר לאו לאוקמי קמי לוקח קבעי י"ל דס"ל להרמב"ם דזה הוי גלוי מלתא על מעשה שעשה בחרתו לקנות דלאו לאוקמי קמי לוקח קבעי מש"כ במה שביקש להוציא השדה מיד הלוקח לעצמו לאו כל כמיניה דבסתם הוי אומדן דעת דלאוקמי קמי לוקח קבעי מטעם דניחא לי' ליקום בהמנותי' ומזה יצא לה"ה ונ"י דאם הכיר בה הלוקח שהשד' גזול' אזי אם חזר הגזלן וקנאה מהנגזל ומבקש להוציאה מהלוקח באמרו שעל כן קנאו שיהיה לו כות הנגזל להוציאה מיד הלוקח מהימנינן ליה ולא אמרינן אומדן דעת בזה נגד טענתו ומבוקשו עתה הגלוי ומפורסם מש"כ כשאין כאן גלוי דעת וערעור נגד האומדנא נשאר האומדנא אפי' בכה"ג שידע הלוקח שהשדה גזולה ממ מסתמא ניחא ליה לגזלן שישאר בהימנותי' דהיינו שתשאר השדה ביד הלוקח ועל זה אמרו כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים דהשטר ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' ומוקים ליה לשטרא ולא יערער להוציא השדה מיד הלוקח וזה אפילו ידע הלוקח שהשדה גזולה ולא אמרו לחלק בין ידע ללא יד רק כשהגזלן מערער ואמר שעל כן קנה מהנגזל להוציא השדה מיד הלוקח אז מהימנינין ליה.

5 ה

וזה מוכח ומוכרח לענ"ד שהרי עד כאן לא שמעינן פ"ק דב"מ ניחא לי' וכו' רק שאם לקחת מבעלים הראשונים שע"ד שתשאר ביד הלוקח קנאה שהרי ההלכה סובבת שם על אבעי' דחזר ולקחה וכו' מש"כ לומר אומדן דעת דמסתמא הגזלן חוזר ולקחה מהנגזל לא שמעינן אדרבא מוכח מאותה סוגיא היפוך שאמרו שם נפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו טרח בתרי' מה שמעינן להדיא דמה דאמרינן ניחא ליה וכו' הוא מוכח שראינו שטרה בתרא וכו מוכח ממ"ש אח"כ גבי איהו בחובו וכו' ומשמע דלא אמרינן אומדנא דלאוקמי קמי לוקח קבעי רק כשראינו שטרח וא"כ למה אמרו בפרק איזה נשך שכל שטר מכיר' על שדה גזולה הוי ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' אלא ע"כ כשאין כאן גילוי דעת וערעור מנגד אמרינן אומדנא אלימתא דמסתמא מפייס למרי' אפי' אי לא חזינן מידי ואפי' בשידע הלוקח שגזלה מש"כ כשהגזלן מבקש להוציאה ובא בכח בעל השד' וזכותו ואנן נימא בכח אומדנא שמשקר רק כשלקחה דעתו וכוונתו היה דתיקום ביד הלוקח בזה צריך לתנאי דחזינן דטרח לאפוקי נפלו לו בירושה ושסמך הלוקח בראשונה על הימנותי' ממש דהיינו שסבר היה שהשדה שלו לאפוקי ידע שהשדה גזולה אזי נאמן הגזלן בערעורו על הלוקח. זה העולה ממצודתי היום לפי רוב הטרדה במילי דשמיא ובמילי דצבורא. הטרוד:

6 ו

יאיר חיים בכרך.

7 ז

ומה שהקשה עוד מ"כ בביאור דברי הרמב"ם בדין רודף כבר הרגשתי בהם זה יותר מעשר שנים מתוך שאלה שנשאלתי. ולע"ע א"א לי להוסיף לעיין בהם באופן שלפני מלכים יתיצב ומ"מ לתוקף החיבה שלחתי למכ"ת תשובתי על שאלה היא ותוכה רצוף קושיות מכ"ת ובקושי גדול שלחתי מאתי כי הוא ואפס זולתו בהעתקה עמדי והוא מחובר אל המשך כמה עניינים נפרדים המסתעפים מזה בכתבי. לכן השבעתי מכ"ת בברית כרותה בינינו שיחזור וישלח עי"מ אותן שני דפין לידי כי לבי הומה עליהם פן יפקדו מאתי. והנה נעתר הרב לבקשתי והחזירה אלי והעתקתיה פה:

8 ח

תשובה על שאלת גדול אחד רופא מומחה ולמדן ופלג ופילסוף מובהק כמהר"ר פלוני מקק"פ:

9 ט

ועל דבר שאלתך אשת איש שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרט' ונתנה קולה בבכי גם יום גם לילה אל תתני פוגת בת עינה רק הורידה כנחל דמעה והטיחה ראשה בכותל עד כי זוב דמה מראשה והגידה לבעלה וגם בקשה מחכם שיסדרו לה תשוב' וככל אשר יושבת עלי' תעשה. רק כאשר חששה שנתעברה ממנ' באשר מאז שנעשה המעשה פסק וסתה אשר היה לה תמידין כסדרן בהיותה תחת בעלה כמה שנים הלכה אל חכם ושאלו לו אם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה ובקשת דעתי בזה. הקשית לשאול שאלה בזו אשה י תשט' תחת אישה ותעיז פניה לשאלת חכם כזה ואחשבה כי תכונת השאלה באשת איש דבר בדוי הוא לא היה ולא נברא כאשר באמת בתשובתי על השאלה אין חילוק בין היות המעוברת אשתו הנשוא וכשירה שבנשים או ממזר מאשת איש שהרי לא נפלאת היא ממך דדין ממזר לכל דבר כדין ישראל כשר וראוי להיות דדין הגדול בח"ל רק שאסור לבא בקהל ולישב בסנהדרין וכבר שנינו דלענין לפדותו ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה רק שמהרי"ל כתב שאין מבקשים עליו רחמים לומר קיים אל הילד הזה בעת שמלין אותו דודאי לא ניחא לן ובכה"ג כתבו התוס' בשם ר"ת גיטין דמ"א דאין זו תקנה להרבו' ממזרים בישראל ואין מזה ראיה להתיר הקלקול בפועל.

10 י

ואחשבה כי עיקר שאלתך כללית אם יש עון איבוד נפש בזה אחר שנתעברה לקלקל העור ולהמיתו ולהפילו ובזה היה אפשר לחלק כמה חילוקים אם כבר עברו ארבעים יום דמקמי הכי מיא בעלמא ננהו כמבואר בפ' המפלת ובפ"ק דכריתות או אם כבר עברו על הריונה ג' חדשים שהוא זמן הכרת העובר וזמן הבחנה או אם הרגישה בבטנה תנועת העובר המאוחר קצת אחר ג' חדשים ובפרט בנקיבה מ"מ אין זה מבוקשינו לדון מדעת מטה וסברת הכרס רק ע"פ דין תורה. תנן במשנה פ' יוצא דופן בן יום אחד ההורגו חייב וגמ' אבל עובר לא וכי ממע במשנה ספ"ז דאהלות ובגמ' שם יהיב טעמא דעובר לא משום דהעובר מת ברישא וכתבו התוס' שם דף מ"ד דבשני פנים יכול להיות שהאם מתה תחילה ואזי העובר נוחל ומנחיל כגון שנהרגה אמו א"נ בשכבר עקר הולד ואח"כ מתה אמו ומ"מ פטור ההורגו כבסוף בן סורר שאשה שמקשה חותך הולד אבר אבר ומיהא דוקא דאמו חיה מש"כ בשכבר מתה חייב ההורג העובר דכמונח בקופסא דמי וכתבו עוד התוס' אפילו את"ל דמותר להרגו לעובר אפי' מתה אמו ל"ק ממה דמחללין שבת על עובר אפילו מתה אמו דמצינו גם על הגוסס מחללין שבת וההורגו פטור. ולפי המשך דברי התו' היה נראה דיש כאן ג' חילוקי דינים בעובר דכשמתה אמו חייב ההורגו לעובר בדעקר. ובעדיין חיה ההורגי פטור אבל אסור להורגו דעקר מש"כ מש"כ כדאכתי לא עקר משמע דמותר.

11 יא

ובאמת התוס' לא נחתו לחלק בפ' בחילוק פטור או מותר. ולכאורה משמע דאפי' עקר נמי מותר דהא תנן סוף פ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את העובר במעי' וכו' יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש מלשון זה משמע דמקמי הכי לא נפש אקרי אע"פ דעקר שהרי מקשה לילד מיהא י"ל דמשם ראיה לאסור לכתחילה דלא התירו רק להצלת אמה ואע"פ דעקר מ"מ אכתי כגופה דמי וכחיתוך אבר מאבריה אבל א"א לומר לשם הטעם מפני דה"ל רודף כמ"ש שם בגמ' דמשמיא רדפין לה דאל"כ רק נימא שהוא רודף אפי' עקר נמי. מ"מ נקוט מיהא דבשעקר אסור לכלותו שלא לצורך הצלת אמו ובפ"ק דעירוכין ד"ז ע "א אמרינן ישבה על המשבר ממתינין עד שתלד ואמר טעמא דכיון דעקר גופא אחרינא הוא אע"פ דה"ל לקצת עינוי דין כמ"ש התוס' שם. ומ"מ מקמי דעקר נראה דלכ"ע מותר וראיה מהא דאר"י אמר שמואל פ"ק דעירוכין שם האשה שיצאה ליהרג מנין אותה נגד בית הריונה כדי שימות הולד תחילה שלא תבא לידי ניוול (רק דיש נדחות ולומר דשם לא נקרא ממית נפש שהרי עכ"פ סופו למות ולחיי שעה דעובר ל"ע לא חיישינן) ולכן ג"כ אין ממתינין לה וכו' משום דלא מקרי נפש כלל ולכן מקשה הש"ס פשיטא יע"ש. ואין להקשות מהא דפשיטא לן דמחללין שבת בשביל סכנת עובר במעי אמו וגם מפני סכנת העובר מאכילין האם ביוה"ך אע"פ דלא נזכר בדברי הפוסקים בפירוש מ"מ ודאי הכי הוא רק שם י"ל הטעם לא מצד העובר רק שכל סכנת שעובר הוי סכנת אמו מאחר שאין לו תנועה לצאת כנודע. מש"כ מפני סכנת העובר לבד ודאי לא היינו מחללין שבת ולא היינו מאכילין אמו דודאי אם מותר להרגו א"א לומר לחלל עליו שבת. ואף דדחו התוס' הוכחה זו וראיה מגוסס. התוס' שפיר כתבו די"ל אע"פ שמחללין עליו שבת מ"מ ההורגו פטור. מש"כ לומר דמותר להרגו ומותר לחלל שבת להצילו ודאי אין לו שחר אע"פ שבלשון התוס' דמ"ד רע"ב בקושייתם לא משמע כן ודאי לא דקו בלשון וכדמוכח בתירוצם ולפי זה הא דאמר ר"נ אמר שמואל ספ"ק דעירוכין האשה שישבה על המשבר מביאין סלין דרך ר"ה ומקרעין את כריסה וכו' דוקא נקט בישבה על המשבר דעקר דאל"כ אין מחללין שבת בשביל הצלת הולד. ומ"מ אין ראיה מזה כלל די"ל דמקמי דישבה על המשבר ועקר ודאי א"א לולד לחיות במתה אמו והכי משמע בתוס' נדה דמ"ד ע"א ונ"ל דגם רש"י שפי' בספ"ק דעירוכין על מקרעין את כריסה דזימנין מקרי דיה ימיית ברישא ר"ל בדעקר דדעדיין לא עקר את"ל דעדיין הולד חי א"א להתקיים עוד. וא"כ לפי מ"ש היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת מדין תורה לולי המנהג הפשוט בינינו וביניהם מפני גדר פרצות המריצות והזונים אחריהם. האמנם ח"ב דחולין דל"ג כתבו התוס' בפשיטות וז"ל על מי איכא מידי ואע"ג דבן נח נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וע"מ סהדרין דנ"ט ע"א בתוס' (גם כ"ע אם גומרין דינה של אשה שישבה על המשבר לפי פי' התוס' שם ספ"ק דעירוכין) ואין לומר א"כ מה זה דמקשה הש"ס על אין ממתינין לה פשיטא די"ל כדמפרש גופה היא ור"ל מפני נתחייבת להרג ואדרבה משם ראיה ממ"ש גופה היא ולא מקה סתם פשיטא דמהיכן תיתי נענה דיני' משמע דלולי סברת גופה היא היה סברא להמתין להציל העובר כ"ש שלא נגרום מיתתו דודאי אסור לכתחילה דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים והפליגו באיסור הוצאת ש"ז לבטלה והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש. ואין לומר דטעמא דכולהו משום גירוי יצה"ר דא"כ לא היו צריכים לראי' מן הפסוחים והיינו שהוסיף רב ואמר יהא בנידוי משום דמגרי ע"ש ר"פ כל היד משמע דגם בלה"נ אסור. ובפ"ק דיבמות די"ב רע"ב כתבו התוס' דגם לנשים יש איסור השחתת זרע שלא הותר רק לג' נשים אף כי צל"ע במ"ש ראיה ממ"ש נשים דלאו בני הרגשה ננהו וכו' דלכאור' אין ראיה די"ל ודאי אם היו בני הרגשה היה אסור משום גירוי יצה"ר וכדמפרש שם שאמר רב יהא בנידוי מ"מ נקוט מיהא דדעת התוס' לאסור.

12 יב

האמנם לר"ת שם מותר לכל נשים לשמש במוך כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ור"ל דגם גירוי יצה"ר לא שייך בה כבגמ' דנדה הנ"ל מ"מ אחר שקלטה הזרע ודאי אסור לה לקלקלה לכ"ע: ואף כי אין בכחי להכריע ודאי נכון לחוש לדעה קמייתא שכתבו התוס' אע"פ דודאי יש ראיה לדבר' ר"ת ממה דמקשה שם יבמות ספי"א ד"ק ממאנת מי קא ילדה משמע דחייבת לשמש במוך מ"מ יש לדחות דכיון דהתירו ודאי משמשות במוך מחשש סכנה וכ"פ רש"י מותרת לשמש במוך ולא השיגו התוס' על פי' רש"י בכתובות ר"ד ל"ט בזה אף שכתבו שם מצד אחר שפירש"י אינו נראה לר"ת יע"ש דר"י מקיים פירש"י שהאיסור הוא מצד הבעל שמשחית זרעו על המוך ובאמת מ"ש ר"ת משמשו' במוך אחר התשמיש קשה מיבמות ספ"ג דמקשה מאנוסה יע"ש ודו"ק ובתוס' יבמות משמע דגם ר"ת מודה בכה"ג לאסור וא"כ יש לדון דגם דעת רש"י כך דבשאר נשים מצד האיש שמשחית זרעו אסור וא"כ מצד קלקול הזרע אחדר קליטה אין איסור מ"מ אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה להתיר לאשה כ"ש אחר נקלט הזרע וא"כ מי שמסייע לזה הוי מסייע ידי עוברי עבירה ומה שאמרו אשה מזנה מהפכת ספ"ד דיבמות אינו ראיה לכאן ולכאן לכן כל המתעסק בזה והגורם את זה חוששני לו מחטאת. אף כי י"ל דאשה נמי נהי דלא מפקדא אפריה ורביה מ"מ שייךם בה קצת מצו' לשבת יצרה כמ"ש ריב"ם בגיטין דמיא לכן אע"ג דמותר לה לשתות כוס עיקרין כבס"פ הבע"י וכמ"ש רמב"ם וטור א"ה סי' ה' מ"מ לעשות מעשה לא שרינן.

13 יג

ותו לא מידי ונא אחי אל תטריחני עוד בשאלות כאלה כי בקושי השבתי לך זאת הפעם. ונה דין אאשה שמקשה לילד דאתא לידן נימא בה מילתא אף כי הוא נוגע לנדון לתשובתינו הנ"ל וראיה לדברינו והוא במה דקש"ל בדברי הרמב"ם בספרו הגדול המיימוני שכתב בפ"ק דהלכות רוצח וז"ל לפיכך הורו חכמים שהעוברה המקשת לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל והנה קש"ל הרי מ"ש בתחילה מפני שהוא כרודף לא קם בגמ' וכמו שהקשה בש"ס ביצא ראשו נמי ומשני דמשמיא רדפין לה וכדמסיים איהו גופי' במ"ש וזהו טבעו של עולם וע"כ הא דשרינן מקמי שיצא לאויר עולם כפירש"י דמקמי שהוציא ראשו לאו נפש הוא ושרי להרגו להצלת אמו ולא משום רודף.

14 יד

ונ"ל לישבו שנדקדק עוד במ"ש לשון מותר לחתוך דהל"ל חותכין העובר כמ"ש שם ברישא מצילין את הנרדף אלא דקמ"ל דבלי אמתלא נכונה דהצלת אמו ודאי אסור הוא להמית עובר ולכן איצטרך קרא למעט ההורגו ממיתה ממ"ש מכה איש ונהי דאיש לא מקרי מ"מ אדם מקרי וראיה דאיכא מ"ד דמחייב בן נח גם על העוברין ממ"ש שופך דם האדם באדם בפרק ד"מ דנ"ז ע"ב והוא לדעתי ג"כ כוונת רש"י במ"ש אשה המקשה לילד ומסוכנת ור"ל דווקא משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתות העובר מ"מ מפני תכלית הטוב הצלת האם דנינן לעובר זה כל קמי שלא הוציא ראשו לרודף מש"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף בכוונה ורצון. ויש לי עוד מבוכה ממ"ש בש"ס שם והוכה בכל אדם גבי הבא במחתרת ואמר דאיצטרך לי' דה"א דווקא ב"ה דאין אדם מעמיד עצמו וכו' אבל אחר לא קמ"ל דרודף הוא וק"ל אכתי ל"ל ריבוי זה דאחר דקי"ל דאין אדם מעמיד עצמו וכו' וה"ל כבא להרגו וכבר למדנו מנערה מאורסה דניתן להצילו בנפשו מהיקש כאשר יקום וגו' מיהא י"ל דה"א דלגבי אחר המציל הנרדף אין מצילין רק ברודף ברור ודאי לא מכח חזקה ומ"מ כשמתרין בו למיתה אמרו בגמ' דמתרין בו משופך דם אדם וגו' דשם מבואר מיתתו והרמב"ם כתב דילפינן הצלת הנרדף מקרא דוקצותה את כפה והוא ספרי ותפסו לעיקר מפני שהוא תורת ישראל לא תורת בן נח.

15 טו

והנה איידי דאיידי (לשון הש"ס סנהדרין ד"ג ע"ב) אמרתי להודיעך מה שחדשתי עוד בג"ה במ"ש עוד הרמב"ם שם כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין הב"ד ממיתין אותו ותמה עליו הטור ח"מ סי' תכ" למה אין ממיתין אותו והרב הב"י כתב מה שכתב עוד כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט בדין בני נח וז"ל וכן אם הרג רודף שהי' יכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו מש"כ בישראל וכתב על זה הראב"ד וז"ל קשיא לי' אבנר עכ"ל וברור שכוונת הראב"ד שהוא ממ" בש"ס ס"פ נגמר הדין אתיוה ליואב א"ל מ"ט קטלתי' לאבנר א"ל גואל הדם דעשאל הואי א"ל עשאל רודף הוי א"ל הי' לו להצילו באחד מאבריו א"ל לא יכול א"ל השתא בדופן החמשית וכו' א"ל ניזיל אבנר ופי' רש"י מדינו של אבנר פטור אתה ולדעת הרמב"ם דבישראל ביכול להציל באחד מאבריו פטור א"כ אבנר שהי' יכול להציל עצמו באחד מאבריו של עשאל ג"כ פטור וא"כ אין התנצלות ליואב ולמה אמר שלמה ניזיל אבנר. וממוצא הדבר תבין שמאד שגה בעיונו פה הרב בעל מ"ע במחילה מכבוד תורתו במ"ש לישב הרמב"ם דס"ל דיואב נתחייב על שמרד במלכות כאלו כוונת השגת הראב"ד להשיג ממיתת יואב ולא היה רק כמ"ש מצד פיטור יואב השיג וכבר כ' מהרש"ל בספרו יש"ש [עי' ב"ק פ"ה ס"ט ופ"ח ס"ט סכ"ז] גם הש"כ בח"מ שבכמה דוכתי לא חש הרב לקמחיה. ולישב דעת הרמב"ם הוא במה שכתב בפירוש דזה הממית הרודף ויכול להציל וכו' חייב מיתה רק שאינו נהרג בב"ד והטעם שא"א להתרות בו דמצי למימר בחפזו שהי' בלתי אפשר להציל הנרדף זולת הריגת הרודף וכל שבכה"ג לא מקרי התראה כמ"ש מצי למימר אישתלין ולכן בן נח דלא בעי התראה ודאי נהרג והוא הדבר שבש"ס פ' בן סורר דע"ד ע"א ריב"ש אמר רודף כו' ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ולכאורה הוא נגד מ"ש הרמב"ם ולפי מ"ש הוא עזר לו ומשם ראי' דלא אמר חייב מיתה רק נהרג ו"ל מגואלו או קרובו דאין לו דם מש"כ מ"ש הרמב"ם בפ"ט הלכות מלכים מש"כ בישראל ר"ל שאינו נהרג בב"ד וילמד סתום מן המפורש בפ"ק דרוצח שחייב מיתה וממילא אין לו דם והכי מיסתבר דלא עדיף מהורג בשגגה דלכ"ע רשות ביד גואל הדם ושפיר אמר שלמה המע"ה ניזיל לאבנר דמ"מ הי' אבנר חייב מיתה ואע"פ שארז"ל שם ויטהו אל השער שיואב דנו בדין סנהדרין לא ר"ל שיצא דינו מסהדרין כך דא"כ למה הכהו שם ועבד גרמי' או שלוחו איספקלטור גם לא הי' להורגו שם רק להוציאו למקום המיוחד להרוגי בית דין ולהתיז ראשו וכ"ש דקשה לר"י דס"ל דמניחין ראשו על הסדן רק ר"ל שדיבר אתו משפט ובא עליו מצד הדין ואיך שיהי' עכ"פ אתי שפיר דלא נתחייב יואב מיתה.

16 טז

והכי מוכח ג"כ מראי' שהביא ריב"ש הנ"ל דלא ר"ל במ"ש נהרג עליו שחייב מיתה בב"ד שהרי מייתי ראיה מכי ינצו אנשים וגו' ואין משם ראיה רק שאם יכול להצילו וכו' לא ניתן להצילו בנפשו רק דממילא אם לא ניתן וה הורגו נהרג לא בב"ד שהרי בעי התראה וא"א בזה כמ"ש רק מגואל הדם או מדין בן נח. והכי מוכח בש"ס פרק ד"מ דנ"ו ע"א והוא כיוצא בו דש"ד ופי' רש"י ה"ה ישראל בישראל דחייב רק דלהמיתו בב"ד אי אפשר. ומ"מ צל"ע על הרמב"ם דנהי דק"ל גבי ישראל דחייב מיתהמשום דפסק כריב"ש דבגמ' ואיהו בישראל קמיירי ומשום דקאי בשיטתי' דר"א דס"ל כי ינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואף דרכי פליג אר"א מ"מ ק"ל כר"א משום דקיימא בסוגיא כרבנן ור' כר"ש בפרק הנשרפין דע"ט ואע"ג דפסק הרמב"ם נתכווין להרוג את זה וכו' פטור בפ"ד הלכות רוצח כר"ש היינו משום דמסיק רבא מתנא דבי חזקיה יע"ש בגמ' מ"מ שמעינן דרבנן ס"ל וכי ינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר ומיני' הוכיח ריב"ש ההוא דאפשר להציל וכו' אין ממיתין אותו וממילא אם עבר והמיתו נהרג וכל זה בישראל מ"מ מנלן בבן נח זה ונהי דאמר אביי פרק ד"מ הנ"ל דמשכחת כיוצא בו דש"ד כדריב"ש מ"מ הא לא תני בברייתא כיוצא בו גבי ש"ד כלל ואביי לא אמר רק דמצינו לא שכך הדין וכ"כ רש"י שם וז"ל אבל רבנן פליגו עליה ואמרי דהיתר גמור הוא וליכא כיוצא בו ע"כ ור"ל במ"ש רבנן בעלי ברייתא ור"ל אפילו אם נרצה לומר דריב"ש ס"ל מ"ש גם בב"נ מ"מ הברייתא פליגא עלי' דלא נקטה גבי ש"ד כיוצא בו וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם וזה צל"ע לשעת הכושר.

17 יז

ומכל סוגיי' הש"ס לא שמעינן בדין הצלת הנרדף בין שהרודף מציל עצמו או איש אחר והכי מוכח ילפותא והוכה בכל אדם גם שפי' רש"י על דברי ריב"ש ולכך תמיה רבתא על רמ"י בספרו לבוש האורה על פירש"י דס"ל שהנרדף שרי להרוג הרודף אפי' יכול להציל עצמו באבר מאברי הרודף. גם צ"ע על הרב מהרר"ב בעל צדה לדרך שתמה בפ' וישלח על הפוסקים שלא זכרו דין חדש זה של רמ"י ויותר ה"ל לתמוה מגמ' הנ"ל דאבנר דנתחייב מיתה מגואל הדם מפני שהי' לו להציל עצמו וכו' סותר זה אף כי ודאי סתם נרדף א"א לכווין הצלתו באחד מאברי הרודף מ"מ מ"ש ביכול להציל לא אתי שפיר גם הרמב"ם לא זכר דבר בפ"ק דרוצח ובסוף הלכות גניבה וכן בא במחתרת אם אפשר לבה"ב להציל ממונו בלי ספק אסור לפגוע בגופו כ"ש באפשר ע"י אחד מאבריו שאסור להורגו דאין לו דמים משום דמסתמא הי' בה"ב בהול וא"א לו להציל כי אם בהריגתו. ומ"מ נהי דמ"ש רמ"י ואין זה דומה וכו' לא אתי שפיר מ"מ יתכנו דבריו דלא הי' ראוי להיות יעקב מיצר אם מתוך בהלתו המלחמה יהרוג עשו דדמי לבא במחתרת דאין מוטל עליו לעיין על הרודף מפני גודל סכנת עצמו ודו"ק ולשון בצ"ל מגומגם מאד כי לא בקש רמ"י לחלק בין חבירו לאשתו רק בין נרדף עצמו לאחר ודו"ק. ושלום תניינא בלי מניינא:

18 יח

יאיר חיים בכרך.