Negative Commandments 73 מצוות לא תעשה ע״ג
1 א

כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או לדון בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו יתעלה יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייב מלקות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר משכרין בהוראה עובר לאו ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש, וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות, וקשה מזו שחייב בין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון ספרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם סתם ספרא רבי יהודה וזה מפורש בגמרא כריתות בפרק שני (דף י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגיתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין תלמוד לומר ושכר אם כן מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה רבי אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת שלא תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי קא מיפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור"י לא יליף ור' אליעזר מאי שכר מידי דהוא משכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על שיעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אליעזר סובר ג"כ שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כרבי אליעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אליעזר וקרי רב עליה דרבי אליעזר טובינא דחכימי, ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש ששתויי יין אין להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו אזהרה שהוא מזכיר לשתוי בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית ר"ל אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין תצא לנו האזהרה אבל ר' יהודה שחלק בין יין ושכר לפי שהכתוב על שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפירש רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים כתב במאמר הזה במצוה קס"ג בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה, כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לפי אמרו ולא תמותו, אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו יתעלה ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זה התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול א"כ הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מנין. וראיתי בחבורו הגדול הל' ביאת מקדש פ"א שהיא סברא עלתה בדעתו של הרב כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס, וגם זה לא פירש אזהרה זו מהיכן. והנה מדבריו מה שאמרו בספרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחייב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכלם במיתה שבכולם כתוב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן עשה את היציאה כביאה ולמזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה, ופירוש זה שהם למדו גזירה שוה מרחוץ ידים שאמרו בו יתברך(שמות ל׳:כ׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח, וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו יתעלה פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף ביין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ, ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים, והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה', וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (שם כ"ח) והיה על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו, וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה וא"כ כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצה בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה כאמרם (כלים פ"א) שאין כ"ג נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביוה"כ בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, וכן חמץ בשעת שחיטה ורבות כך, וכן מה שאמרו (ויקרא י׳:ז׳) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה גם כן לומר שאם היה כהן מניח העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בספרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שהעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינה במיתה וכל שכן חלל, וראה הרב משנתנו בפרק ראשון של כלים ששנינו בין אולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם, ההיכל מקודש ממנו שאין נכנסין לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ואינו אלא מעלות דרבנן, תדע שהרי עשאום שהן מעלות ואילו לדין תורה שתוי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמרא יומא בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה של דברים היא והרבה מעלות של דבריהם נשנו שם דקתני החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה נכנס אפי' למחנה לויה כמו שנתבאר בגמרא סוטה (דף ב':) וקתני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והוא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמרא יבמות (דף ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה, וכן גזרו עוד מדבריהם שמא יצטרכו לעבוד כמו ששנינו (תענית דף ט"ו:) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם לא מפני שמא יכנסו למקדש שאינן באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהיא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו המת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם. ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות בחשבון שתי מצות שהם שני ענינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה, ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאלו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנין לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבא לו בעיקר התשיעי, אבל זה איננו כן שכבר נפסק הענין בעונש שכתב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש וגו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחר אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד להורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא, וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט והכתוב הקודם לזה ולהבדיל בין הקודש ובין החול ג"כ מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול עבודה בין קדושה למחוללת וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה וכולה מצות לא מניעות. וזהו מאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה ולא אמרו בלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה: