20כ׳
12 יב

ונ״מ לדינא לענין כבוד אב בבן גר ואמו ישראלית עי׳ היטב. ומכאן מבואר שכל מה שלמדים עניני מוסרים והנהגות מגופי מצות התורה ע״פ טעמי המצות שהוציאו רבותינו ז״ל אינו אלא כענין דכתיב מלפנו מבהמות הארץ ואמרו חז״ל דיש ללמוד צניעות מחתול וכן הרבה. והרי הדבר ברור שאין החתול משתבח בצניעותו יותר מתרנגול הפרוץ. באשר שגם שניהם המשונים בטבעם אינו מצד שנוי דעתם אלא חקי טבע בריאתם מיוצר הטבע ית׳ ומכ״מ אנו למדים יותר צניעות מחתול ולא פריצות מתרנגול באשר אנחנו מבינים מדעת אנושי שטבע זה הוא מתקבל ונאה יותר. רק אם לא היינו רואים בריה צנועה מעולם לא היינו מבינים שיש צניעות. ועתה כשאנו רואים בריה צנועה ומדה זו מתקבלת על דעתנו עלינו ללמוד ממנה כך הוא חקי התורה. באמת אין לשבח מ״ע של כיבוד או״א שהוא מדת החסד יותר ממ״ע של מחיית עמלק או איבוד עה״נ שהוא אכזריות ושניהם אינם אלא חוקים וגזירות מנותן התורה ית׳ וכדאי׳ בברכות דל״ג ב׳. אלא באשר אנו רואים מצות כיבוד או״א שהיא מתקבלת על שכל אנושי ג״כ. עלינו ללמוד ממנה למק״א. ובזה הדרך המה כל טעמי המצות אינם אלא לקרב אל השכל ג״כ. אבל חלילה לחשוב שזה עיקר דעת נותן התורה ית׳. ומי עמד בסוד ה׳. וע׳ מש״כ בס׳ דברים בדברות השניות:

20 כ

והיינו דאיתא ביומא דנ״ב חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח מש״ה רשאי כה״ג ליעל להדיא. פי׳ כמו שכל ישראל מקבלין מפי ה׳ הברכה ומפיהם תגיע אליו ית׳ תפלתם. כך אפשר ליכנס להדיא ואין בזה לאו אורח ארעא. ופרש״י שם דחוק. וראוי לדעת דאזהרה זו לא ידעו ישראל עד שירד משה מהר סיני אחר לוחות שניות ודבר לישראל כל אשר דבר ה׳ אחר עשרת הדברות. והיינו מזה הדבור וכל מעשה המשכן עד ויתן אל משה. ומש״ה הגיע שעשה אהרן הצדיק את העגל הזהב לישראל לא לשם ע״ז ח״ו שהרי אמר חג לה׳ מחר. אלא בשביל אמצעי תחת משה. שהיו מגישים צרכיהם לפניו ומשה ידוע היה לעייל בלי בר לפניו ית׳. והיה לכל העם בשגגה. ומזה השגגה הגיעו לע״ז ממש וכמו שיבואר שם. ואין זה ענין שיתוף שנהרגים עליה. דשיתוף היינו להאמין שתלוי בשתי דעות דעת שמים וד״א ח״ו. משא״כ אזהרה זו כאמור. וראוי לדעת עוד. שלא נאסר אלא לעשות צורה וא״כ הוא דבר קבוע לכך אבל יש עתים שמבקשים מן המלאך בעת שנשלח מלאך לשעה או לענין פרטי וכמו שיבואר להלן כ״ג כ״א ול״ג ב׳ ול״ד. וע׳ ס׳ בראשית ל״ב ל׳. שגם יעקב אבינו ביקש כן אלא שהמלאך אמר אליו שאין צריך לזה באשר הוא קרוב לה׳. אבל אנו בעונותינו מבקשים ממלאכי מעלה שימליצו בעדנו ואין זה אלא כבנו של מלך. שאע״ג שמן המלך אין מניעה שיהא בנו מבקש צרכיו ממנו. ואדרבה זהו כבודו ורצונו מכ״מ בשעה שאין הבן מרוצה לאביו בשביל איזה דבר. אזי מבקש מגדולי המלכות שיפייסו עליו מן המלך. ויודע הבן שאם יהיה מרוצה ונקי מעון הרי תפלתו זכה לפני אביו יותר מכל גדולי המלכות. אלא שמעשיו הבדילו בינו ובין אביו. כך אנחנו בנים אנחנו לה׳ אלהינו. וכבודו ורצונו ית׳ שנהיה מרוצים לפניו ולבקש ממנו. אך בשביל שאנחנו יודעים שעונותינו מבדילים בינינו ובין אבינו שבשמים מבקשים אנחנו ממלאכי מרום שיבקשו רחמים עלינו מלפניו ית׳. שיקבל תפלותינו לפניו. אבל כ״ז אינו דבר קבוע מלפניו ית׳ שיהא ראוי לעשות צורה ואלהי זהב: