Hagahot Imrei Barukh on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat
1א׳
1 א

(ש"ך סקי"ד) אבל לא משום כפל כו'. נ"ב יעוין טוש"ע אה"ע סי' קע"ז וצ"ע ובאמת היש"ש משיג על דברי הטור שם:

2 ב

(ש"ך סקט"ז) ואפי' לא באו עדים. נ"ב והיינו דוקא כשתפס שלא בעדים דיכולים לומר דל הודאתיה של הנתבע וכן מבואר בדבריו לקמן ס"ס של"ט וכן ביאר דעתו באריכות ביו"ד סי' רס"ז סקנ"ב:

3 ג

(נתיבות המשפט סק"ה) הוכיח הש"ך בעצמו כו'. נ"ב לק"מ דהכל מיירי הש"ך כשתפס שלא בעדים וכיון דאית לי' תנו להתופס הוי כאלו הביא עדים. וכן מבואר ממ"ש הש"ך סי' שצט וכן מבואר מדברי הרמב"ן בס' הזכות סי' כ"ז ובקצה"ח כ' כו' הרשות בידינו לדון כו' נ"ב צ"ע דבאמת אין לנו רשות לדון אף בתפס רק עיקר דינינו שיחזור המותר בתפיסתו על מה שעלה תביעות נזקי וכמבואר בהרא"ש פ"ק דב"ק דין כ' והובא בטור סי' זה. אמנם על המצאת הקצה"ח יש לעיין לפמ"ש הרא"ש דלכך מועיל תפיסה דעביד אינש דינא לנפשיה ובכה"ג (היינו משום שאינו יכול להוציא בב"ד שאינם מומחין) א"כ י"ל דמועיל המגו שלו אף שהודיע תפיסתו לפני ב"ד שאינה מומחים דכיון דעביד אינש דינא לנפשי' הוי כאילו הוא הדיין בדבר לא דמי להראה לפני עדים שלא בב"ד ואח"כ בא לב"ד שבסי' ע"ב סי"ח. דכאן אין הב"ד פוסקים לו כלל רק תפיסתו מזכהו שאין הב"ד נזקקים להוציא ממנו וממילא עביד דינא לנפשיה זוכה בה משעת התפיסה:

4 ד

(סמ"ע ס"ק כ"א) בפסקי מהרי"א סי' כ"ו. נ"ב יעוין בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ו בד"ה ומ"ש האיך יצא י"ח כו' יעו"ש שלדעתו שם אין לקנוס מי שאינו רוצה לישבע שבועת היסת: