Haflaah on Ketubot, Introductionהפלאה על כתובות, הקדמה
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Haflaah on Ketubot, Introduction"
Toggle Reader Menu Display Settings
Haflaah on Ketubot
Introduction הקדמה

הקדמה

אמר המחבר מה אומר ומה אדבר. או מה חיילים אגבר. ואנכי מה. תולעה ורמה. חרס את חרסי האדמה. ידעתי מיעוט ערכי. שפל ברכי. וקוצר דרכי. ומיום עמדי על דעתי. ידעתי גם ידעתי. מה אמצא כי יגעתי. דיי שעתי. הלא צבא לאנוש וגבול. על ארץ הכבול. ואם יפנה אחר ההבל. ויסבול סבל. לסגל את הזבל. נפש הוא חובל. ואחריתו נבל. למעצבה יובל. ונפשו עליו תאבל. ע"כ חלקי אמרה נפשי. אשא עיני וראשי. לצור מלכי וקדושי. ומה לי יותר. אלך ואסתתר. בצל עליון יושב סתר. בד"א של הלכה. אולי אשא ברכה. מאלקי המערכה. לזכות את נשמתי. בהיותי על אדמתי. תקח את תרומתי. ולברוח מן הכבוד והחשיבות. הצודות נפשות רבות. לדרכים משובבות. כמ"ש חז"ל ומנחליאל במות. ועינים רמות. יהרסו איש תרומות. והיו סעיפי ומחשבותי מכונות. לבלתי השנות. מאין פנות. לנשיאות ורבנות. ואמרתי יהיה ה' עמי. להכיר את מקומי. ולילך בתומי. להפקיע את עצמי. ועמדתי על משמרתי. בבית תלמודי נסתרתי. לפי קט שכלי שניתי וגמרתי. אך לפי מיעוט השנים. והתחלפות הזמנים. זה מזה שונים. חברו עלי אנשי ריעי. שארי ומיודעי. והשיבו את מדעי. באמרם אם אתה לעצמך. ועל בינתך תשען ותסמך. מעט חכמתך בעצלתים ימך. ניעצך ויהי' אלקים עמך. הי' אתה לעם ה' למס עובד. עובד דומיא דעבד. ולא מפני הכבוד. כי אם לעמוד לפני העדה. לתורה ולתעודה. ולאל עליון תכנע ותודה. בכריעה וקידה. אינה מן המדה. לזכותך להשקות עדת צאן הקדשים ממי מעינך. אשר חננך. ה' עשך ויכוננך. ונעתרתי להם כי ראיתי מאת ה' היתה וישימני לאב"ד בין אנשי אפרתים בתחלה בק"ק וויטקיב יצ"ו ואחר זה בק"ק לעחויץ יצ"ו. יתברכו מה' במאודם וגופם. כי התרפסו בעדי ברצי כספם. וכלכלו אנשי ביתי מסת טרפם. אמנם בכל זאת לא הלכתי בגדולות. לעשות שום פעולות. בשביל שום רבנות. כי אמרתי הן רשאין ולא אתה. גם בחסדי ה' ובזכות אבותי הקדושים נ"ע. נתאספו אלי בהיותי שמה תלמידים הגונים. וחבירים מתוקנים. מחודדים ושנונים. והם היו שעשועי יום יום בלימוד שיעורים דאורייתא בש"ס ופוסקים בעיון נמרץ. ולמדתי מהם ע"י כל תלמיד חרוץ. עד מהרה דבריו ירוץ. ויד ה' היתה טובה עלי כל דבר הקשה מהם לתרץ. וגם הם דעתם נחו. כי גדלו והצליחו. ושושנים הפריחו. ומהם שלחו ענפים ושרשים. וגדיים נעשו תיישים. חכמי חרשים. אז אמרתי זאת היא המרגיעה ולא אהבתי לנוע. הלוך ונסוע. לקריות עליזות אשר דרשוני. ובאות נפשם בקשוני מביתי לא הפרשוני. וכ"ש דלא הוי אמינא. לעקור סיכא ומשכנא. לטלטל מאוונא לאוונא ממדינה למדינה. אך בזמן השערוריה אשר פור התפוררה הארץ בזמן המלחמות במדינות פולין בעת ההיא. ופעמיים הייתי בסכנת נפשי. מלבד ביטול בית מדרשי. וקבלוני פה ק"ק פתח פתוח דמיין יצ"ו המפורסמת לתהלה ולתפארת ודרשוני ממקום רחוק ראיתי כי יד ה' עשתה זאת להחיש מפלט לי. ויהי ה' עמי בדרך אשר הלכתי לעבור דרך וגבולים. עד אשר הביאני הלום. בשקט ושלוה. בלי חתחתים ומכשולים. ומצאתי את שאהבה נפשי פה קריה נאמנה חכמים וסופרים. המה הגבורים. הצוללים במים אדירים. ועדר הרחלים. פרי הלולים. יופי מכלולים. ישיבה חשובה ונשגבה מלאי דעת. חדודי מלתעת. בחיבה יתירה נודעת. הרימותי ידי לה' אשר לא עזב חסדו ואמתו ממני בזכות אבותי הקדושים נ"ע לתקוע יתד במקום נאמן. קרן בן שמן. מלא כרימון. ולישב על מכון שבת רבותינו ז"ל הגאונים נטע הגדולים וגבוהים עד שמי ערץ. הסוככים באברותיהם ירקרק חרוץ על במתי ארץ. ואודה ה' בכל עת אשר לא נכזבו ממני באר מים. ולרגל המלאכה היתה דים. ולרוות צמאונם מים חיים. והנה זה רבות בשנים רבים אומרים לנפשי להיות קובע בדפוס כיון החדושים שנתחדשו לי תלי"ת בישיבה בש"ס ופוסקים והשבתי להם דברים בטעמן. לא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה ידי אומן. כי הטירחא נפישא בשיעורא לברר וללבן כל דבר על מכונו. דבר דבר על אופנו. ולצחצח לשונו להיות משנה ברורה. לעין הקורא מסודרה. שיוכל לסקרו בסקירה והאיך לפניו מבוארה. בדרישה וחקירה.

אמנם ברוב הימים פניתי לסדר מעט מעט בעתות הפנאי ושקדתי שקידה רבה לפענ"ד בבירור וסידור הדברים לאמיתה של תורה בסברא ישרה. ואם במעט מן המקומות אשר כתבתי לחדד התלמידים מ"מ הסברות מיוסדות על אדני אמת לפי קט שכלי אקוה לה' כי יונעמו הדברים בעיני המשכילים כי לא חברתי לגדולים אשר בארץ כי אם לאנשים אשר כערכי ולחבירים המקשיבים לקולן של סופרים העשוי להתלמד. ואחת שאלתי מאת המעיינים כי בהרבה מקומות מלאתי כפי קוצר לשון ולא יצאתי ידי חובת ביאור מפאת הטירדות אשר הקיפוני בעת ההיא אמנם נכון לבי בטוח אם ידקדקו בלשוני ימצאום על נכון. גם מהם שכתבתי במקום אחד לא שניתי לכפלו וכתבתי לעיין שם ואם הוא בסוגיא זו לא הצרכתי לזה כי המעיין לא יראה חצי דבר באותו הסוגיא. וידעתי כי ימצא בר בי רב. תלמיד צורב. כולו אחוז חרב. יתמרמר ויתר ברב. ובכרעיו ינתר. מחתרת לחתור. הבנין לסתור. ודבריו יעתיר. לאמר הפלאה זו אינו יודע מה אתה סח. ובאמת דעתו בהיסח. ע"כ כאיל ידלג ויפסח. ואם ישים אליו לבו ויאזין ויקשיב. ולא יהיה נבהל להשיב. ובאמתה של תורה יחשוב. אז תהיה דעתו נוחה ותתיישב. ואם יגיעו הדברים אלי ניתנו להשבון. ושלא בפניו אין חבין. בשגם כתיב שגיאות מי יבין. ושאלתי מה' אלקים אמת. להעמידני על דרך האמת. בתורת אמת. והנה בחרתי לברר ולהוציא לאורה חידושי מסכת כתובות מקדם להיות למדתי מסכת זו בישיבה בטרם בואי הנה ובתוך לימוד המסכתא נתקבלתי הנה וחזרתי מתחלתה בפעם שניה בלימוד הישיבה לא הנחתי סוגיא וענין אחד שלא בררתי אותו בישיבה בשגם כי מסכתא זו היא כוללת כמה ענינים והראשונים קראוהו ש"ס קטן ע"כ אמרתי זה יצא ראשונה. ואשא עיני. לצורי וקוני. אולי יחנני. כי הוא החותך חיים ונותן ליעף כח יאמצני ויעזרני. לברר ולהוציא לאורה שארי חדושי המסכתות אשר המה בכתובים אצלי ופרושים נאים על סדרי התורה. והנה זה ימים רבים עלה בדעתי לקריאת שם כולל לכל חידושי הלכות ואגדות ספר הפלאה כי הוא נאות לו לעצם הכוונה כי הפלאה הוא לשון פירוש ובירור כתרגומו וכפירש"י בפרשת נשא כי יפליא כי יפריש וכמ"ש חז"ל לא ניתנה נזירות אלא להפלאה והוא לפרש בבירור כי זהו כל כוונתי לברר ולפרש דברי חז"ל וזה יגיעתי תמיד כל הימים. גם יש בלשון זה זכרון לחכמים הראשונים אשר נאמר בסילוקן הפלאה. וזכרון לבהמ"ק שמשם יצאה תורה שנאמר בה גם כן הפלאה וגם נרמז בו זכרון לשם אאמ"ו הגאון החסיד זלה"ה ושבטו ומשפחתו שמספר ספר הפלאה עם האותיות והכולל עולה למספר צבי הלוי הורויץ. גם נרמז בו חתימתי כי הפלאה הוא ר"ת הקטן פנחס לוי איש הורויץ כמ"ש הקדמונים שראוי לרמז שם מחברו. אך ישבתי בדעתי שיש לקרות שם פרטי לכל חלק מענין המסכתא ההיא שנתייסד עליה ע"כ קראתיו לחלק הזה בשם ספר כתובה ע"ש האמור במשנה והלא מספר כתובה נלמד. גם יש בו רמז לשם אאמ"ו הגאון ז"ל צבי הירש לוי ולשם אמי מורתי הרבנית מרת מלכה ז"ל כי מספר ספר כתובה מכוון במספר שמותם הקדושים ושם יה' שרוי ביניהן כי אמי ז"ל היא תתהלל אשה יראת ה' צנועה וחסודה וצדיקה בת הרב הגאון מהור"ר מרדכי ז"ל בן הרב הגאון מהור"ר צבי הירש ז"ל בן הרב הגאון מוה' זכרי' מענדל ז"ל יעלה זכרונם לטובה וזכותם יג"ע להגדיל תורה עד יחיש ה' מהרה. בנין בית הבחירה אמן. ולהיות כי לא רציתי להטריח רבות הגאונים הגדולים אשר בארץ בדבר הסכמות ושמתות ע"כ הנני גוזר בעצמי בגזירת נח"ש שלא ירים איש את ידו להדפיס חיבורי הן כולו הן מקצתו הן קונטרס אחרון בלתי ידיעתי ורשותי ולשומע יונעם ואשאל מאת ה' לזכות אותי ויתן את מתנת חלקי אשר חנני בתורתו הקדושה לחן ולחסד בעיני הדור ודורשיו. יראי ה' וקדושיו. וישמחו בו עדר צאן קדשיו. התלמידים המעיינים בעומק ההלכה ופירושיו. וכל המעיין ועוסק בספרי. יתברך מאל עילאה. בברכת ה' הרחבה והמלאה. וינצל מכל עמל ותלאה.

שמעו ולמדו ספר הפלאה לפ"ק

פתחא זעירא

יען זה רבות בשנים. אשר העירני הרועה בשושנים. בטרם הגדתי ההלכה לפני התלמידים הנקראים בנים. לפתוח ראשון בדברי אגדה ברום מעלות התורה וחבה יתירה נודעת לנו במתן תורתינו הקדושה בכתב ובעל פה ובמעלות לומדיה לשמה כמה נשגבה היא מאוד. ובמה יזכו לזה. והי' בזה תועלת לנפשי להמלט מרוח סועה הגסות והגאות ותועלת לחבירים המקשיבים לקולי להרבות חשקם ותשוקתם בעיון ההלכה לשמה. וגם להורות להם דרך ילכו בה. הנה גם עתה אשר זכני ה' להוציא לאורה חלק מחידושי אמינא אפתח אנא לנפשאי פתחא זעירא דלא להתנאה ביה כי אם לזכות נפשי ונפש החבירים המעיינים בחידושי ולהודיע גודל מעלת אחינו בית ישראל נוטרי כרם ה' צבאות מחזיקי תלמידי חכמים כמ"ש הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה כי בזה ימצאו הצלחתם. וה' הולך לפניהם לנחותם. והוא יישר אורחותם. ומאת המלך יותן להם ארוחתם. והקרן קיימת להטיבם באחריתם. והמשכילים יזהירו באזהרה לקבוע עתים לתורה. ערוכה ושמורה. ואף דנקיטי להו נגרי הברייתא. לא יעידון מפתגמי אורייתא. לאוטבא להון בקדמייתא ובתרייתא:

האל עלי גומר. מפתח שפתי ישמור:

ואפתח ואומר:

ברוך אלהינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת ונגלה כבודו לעין כל על הר סיני להודיע חבתו לעם סגולתו ודבר עמהם פנים בפנים כאמור פנים בפנים דבר ה' עמכם בחורב פי' פנים הוא רצון גמור (כמו שמצינו בהפוכו ויהפכו אלי עורף ולא פנים) שהראה פנים מסבירות ואהבה רבה כמו שכתוב במדרש שנתקנאו כל האומות ואמרו מה ראה אומה זו להתקרב יותר (עמ"ש בפנים דף ז' ע"ב פירושו) ואנחנו ישראל עמו קבלנו מלכותו עלינו ברצון גמור ובאהבה ודביקות לשמו יתברך כמו שפירש"י בפסוק בפרשת יתרו ויגד משה את דברי העם אל ה' שאמרו רצונינו לראות מלכנו ולא על ידי שליח כי אם כולם יחד מגדולים ועד קטנים שמעו מפי הגבורה:

א) ובפירוש התורה כתבתי לפרש הפסוקים שם ומשה עלה אל האלהים וגו' לאמור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו' ויענו כל העם וגו' יש לדקדק כפל הדברים שהתחיל כה תאמר וסיים אלה הדברים עיין פירש"י שם. ותו דנראה כסתירה שהרי אמרו גדול משה מכל הנביאים שכל הנביאים נתנבאו בכה ומוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר וכאן התחיל בלשון כה וסיים בלשון אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר אלא שהוא לשון רבים. ותו שבתחלה כתיב ויקרא לזקני העם והדר כתיב ויענו כל העם וגו'. ותו דמה ענין שאמרו על זה למשה רצונינו לראות מלכינו. ונראה להבין על פי פשוטו דהא פירש"י כה תאמר לבית יעקב בלשון רכה ותגיד לבני ישראל דברים הקשים כגידין שהם העונשים שבתורה והענין כי בני ישראל שהם זקני העם בעלי חכמה כמו שכתוב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שבחכמתם חכמו והשכילו גודל המעלה נפלאה כי בחר ה' בנו לעבודתו הם יקבלו בפנים ורצון גמור אפילו אם ישמעו העונשים והם נוראים מאוד בנפשותם יערב להם אהבת השי"ת בכל נפשם ומאודם כמו שכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל בית יעקב הם יתר העם שהם לא השיגו חכמה יש לחוש פן יסוגו אחור בשמעם העונשים החמורים ובגודל אהבת השי"ת יעקב חבל נחלתו לא ידח ממנו נדח כקטן כגדול כולם יחד כלולים באהבתו לקרבם אליו ולהורות להם דרך עץ החיים להטיבם ולהחיותם כל הימים על כן לא רצה להודיעם העונשים. ולפי זה היה אצל זקני העם תנאי כפול אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וגו' וכן אמר להם ההיפך ואם לא תשמעו כאמור בפרשת בחוקותי אבל לבית יעקב לא היה תנאי כפול שלא אמר להם ההיפך וקי"ל דכל תנאי שאינו כפול אין התנאי קיים אלא שכתבו הפוסקים והאריך בזה בספר גט פשוט דכל תנאי שנעשה על ידי שליח אינו צריך לכפלו כי אדעתא דהכי נעשה שליח. והנה ידוע שענין משה שנתנבא בזה הדבר הוי הנבואה כאלו שמעו מן השי"ת בעצמו כמו שכתבנו בפסוק (דברים סימן ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות וגו' ופרשנו שם באריכות שטענתם היה כיון שראו שהנבואה של משה היה שהשכינה דברה עמו מתוך גרונו והיה מתקיים על עמדו. וזהו את האדם ר"ל עמו שהשכינה עצמה מדברת בשעה שהוא מדבר אמרו שאין הפרש כל כך אם הם לא ישמעו הדבור מפי השי"ת אלא מפי משה. ואף שבתחלה לא רצו על ידי שליח היינו לפי שסברו שהוא כמו נבואה אחרת שנתנבאו בכה. אבל כשראו מעלת משה ערבה להם לשמוע מפיו. ובזה מובן כיון שעלה במחשבתו יתברך שלא לכפול התנאי לבית יעקב על כן אמר שיתנבא להם בכה ואז הוי על ידי שליח שאין צריך לכפול והתנאי מתקיים אבל לבני ישראל שהם זקני העם שצוה להם בתנאי כפול צוה לומר בלשון זה הדבר. והיינו דקאמר אלה הדברים אשר תדבר לבני ישראל שהוא כמו זה הדבר כנ"ל וכן עשה משה לכך קרא תחלה לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה ר"ל בזה הדבר והודיע להם דברים שקשים כגידין. אבל כששמעו זה יתר העם ויענו כל העם כל הדברים וגו' שענו כולם כאחד אנו רוצים לקבל עלינו גם העונשים ואין אנו רוצים על ידי שליח. וזה שאמרו רצונינו לראות מלכינו והיתה התשובה כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם:

ב) והנה אמרו חז"ל בפסוק ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ונתקשו בזה המפרשים דהא רצו ישראל בכל לבבם לקבל את התורה ולמה הוצרך לזה. ואפשר לומר על דרך הפשוט כי ענין אהבה יתחלק לשני פנים. האחד אהבת איש את רעהו לעשות רצונו למלאות אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה זהו נקרא אהבת רצון לבד ולא אהבה עצמית ואמיתית. והב' הוא אהבת אב לבנו אהבה עצמית כי הוא עצם מעצמיו ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו. ואף אם יהיה נגד רצון הבן אשר מחמת חסרון הכרתו בטובת עצמו ימיר רע בטוב. והאב האוהב את בנו יכפהו וייסרהו לפעמים עד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי ולמאוס ברע אשר נטה אליו מחמת רצונו ותאותו הגרועה. והנה השי"ת באהבתו אותנו אין כל פה אשר יכול לספר רוב טובותיו. אמנם הטובה הגדולה שבכולן היא נתינת תורתו שהיא חיינו ואורך ימינו ורצה השי"ת להתגלות ולהודיע שאוהב אותנו אהבה עצמית ולא אהבת רצון על כן כפה עלינו ההר כגיגית להודיע שלא מחמת אהבת השלמת רצוננו עושה זה כי אם באהבתו האמיתית לחיותינו ולגדלותינו לעולם. וזהו שאמרו חז"ל בריש ע"ז שיאמרו האומות כלום כפית עלינו ההר כגיגית באמרם הרי ראינו בעינינו שאהבתך לישראל הוא אהבה עצמית ולא מחמת שרצו ואמרו נעשה ונשמע. ומה שאמר דוד המלך ע"ה רצון יריאיו יעשה דמשמע מחמת אהבת רצונם. יש לפרש המשך הכתוב דבתחלה אמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והדר קאמר רצון יריאיו יעשה נראה כלשון כפולה ומסיים ואת שועתם ישמע ויושיעם נראה כסותר דאינו ממלא רצונם אלא אם ישוועו לפניו ואז יושיעם מצרת נפשם. ולפמ"ש הוא מובן דבתחלה אמר דקרוב ה' לכל קוראיו והיינו אם יקראוהו באמת ר"ל בטובה אמיתית ועצמית קרוב ה' אפילו קודם שיקראוהו יענם כאמור טרם יקראו ואני אענה לכך כתיב לשון עתיד יקראוהו באמת. אבל אם קוראים בטובת רצונם ואינו טובה באמת היה ראוי שיעשה כאב לבן שאינו חושש לרצונו כיון שאינו טובתו אך באמת כשהאב שומע צעקת בנו והוא מתמקמק ומצער מאוד בטעותו שסובר שזה טובתו ורואה האב שצער בזה יזיקהו מאוד ויגדל מן ההיזק כשימלא שאלתו. אז רחמי האב על הבן למלאות שאלתו אף שאינו טובתו ויזיקהו. יחזיק האב הרע במיעוטו ויחשוב איזה תועלת לרפאות אותו במה שיזיקהו בהשלמת תאותו. וזה שאמר הכתוב רצון יריאיו יעשה באופן כי ישמע שועתם מאוד. אזי ממלא רצונם. ואחר כך יושיעם מהיזק זה:

ג) ועל כל הטוב אשר הגדיל עמנו בקבלת התורה יותר הפליא חסדו עלינו בתורה שבעל פה הנמסר לנו מפי משה רבינו ע"ה אשר קיבל מסיני בארבעים יום וארבעים לילה להביננו ולהעמידנו על עיקרי יסודי ונימוקי משפטי התורה לפענח צפונים ולגלות מסתורים כי לולא תורה שבעל פה אין אתנו יודע עד מה ואפילו במצוה אחת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. יש להבין דהוה ליה למימר אלפי כסף וזהב דרך לא זו אף זו. ונראה על פי מה שאמרו חז"ל בריש פרק הזהב דדהבא אף דחשיב טפי פירא הוא לגבי כספא דחריפא טפי ומזומנת לאדם לשמושו והוצאתו, והנמשל דאף דתורה שבכתב קדושתה מעולה יותר מתורה שבעל פה מכל מקום לצורך חיותינו וטהרת נשמתינו להתדבק במצות ה' וחוקותיו הוא צורך יותר בתורה שבעל פה כי היא חיינו ומורה לנו הדרך החיים בכל מצוה ומצוה. וזהו שאמר טוב לי תורת פיך לכלול תורה שבכתב ושבעל פה שהיא טובה לי להנאתי לצרכי לתקן נשמתי מאלפ"זב וכסף ר"ל יותר מחשיבות הזהב ואפילו יותר מחריפות וצורך הכסף. והרבה מהמפרשים כתבו כי עיקר שכפה עליהם ההר כגיגית היה בשביל תורה שבעל פה ולכך היה עונש עדת קרח בבליעת הארץ בחיים בשביל שכפרו במשה שהוא בתורה שבעל פה ומתוך זה נשתבשו בעיקרי הדת כמו שאמרו בטלית שכלו תכלת. ובמדרש איתא בזאת תדעון בזאת התורה אשר שם משה וגו':

ד) ובפרושי התורה כתבתי דמה שאמרו לא נעלה המעט כי העליתנו מארץ זבת וגו' שטענתם היה שמה שכפה להם ההר והכריחם בעונש מיתה לקבל עליהם תורה שבעל פה היה מחמת שעל מנת כן הוציאם ממצרים כמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכיון שכפרו בטובה שאמרו שהיה ארץ מצרים ארץ זבת וגו' אם כן בחנם כפה עליהם ההר להמיתם. וזהו שאמרו להמיתנו במדבר. ובזה פרשנו מה שאמר משה בקר ויודע ה' וגו' ופירש"י כשם שאי אתם יכולים להפוך בקר לערב וכו' ענינו מובן על פי מה שכתבנו שם דטעם שכפה עליהם ההר כדכתיב ויוצא משה את העם וגו' ויתיצבו בתחתית ההר. ואמרו חז"ל ויוצא בעל כרחם של ישראל שלא רצו לקום בבקר והקימם משה בעל כרחם. נראה משום דקי"ל במסכת מגילה דף כ' ע"ב דמעמוד השחר יממא ונפקא מקרא דנחמיה והוא הלכתא למשה בסיני ואתא נחמיה ואסמכה אקרא והם לא רצו בתחלה לקבל ממשה זה והוציאם בעל כרחם מפני שכבר שרתה השכינה כפירש"י לקראת האלהים לכך מיד השי"ת כפה עליהם ההר שיקבלו תורה שבעל פה מפי משה. וזהו שאמר להם כשם שאי אתם יכול להפוך בקר לערב שעל ידי זה כפה ההר עליהם כן כל דברי תורה שבעל פה. ויש לפרש בזה מה שאמר ישעיה (סימן נ') ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעוף דבר בבקר בבקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים ענין לשון למודים הוא שאמר ממדבר מתנה דכל אדם יש לו חלק בתורה שבעל פה והוא המתנה מאת ה' כמו שכתוב ובתורתו יהגה שנקראת תורתו שהיא במתנה וכמו שיבואר לקמן וזהו שאמר נתן לי לשון למודים תורה שבעל פה הנאמרים בלשון וזהו שאמר לדעת לעות את יעוף דבר שנאמר בו התעיף בו עיניך כמו שאמרו חז"ל. וזהו שאמר בבקר בבקר שתי פעמים על דרך שפירש רש"י בפרשת בא לא תותירו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר לבקרו שהוא עמוד השחר. וזהו שאמר בבקר בבקר ושזה היה התחלה מפי משה שיקומו בעמוד השחר. הוא יעיר לי אזן לשמוע ר"ל תורה שבעל פה שנאמר מפי השמועה כלמודים כתורה שבכתב ובעבור זה היה ענשם של עדת קרח בבליעה כענין שהיה בכפית ההר שאומר להם שם תהא קבורתכם. וגם יש ליתן טעם מפני שהכופר בתורה שבעל פה קשה תשובתו כמו שכתוב הפורש ממינות מיד מת אם כן המיתה הוא לסימן פרישתו ולהורות שלא חזרו בתשובה נבלעו ונידונים בחייהם. ואז ידעו שלא חזרו בתשובה דאם כן היו מיד מתים וזה שאמר הכתוב ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם ר"ל בזה שירדו חיים נודע כי הרע עדיין במגורם בקרבם:

ה) והנה אמרו חז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' וכן כל דור ודור התורה מקובלת בידנו כמפורש בסדר קבלת הדורות ברמב"ם ז"ל. ועל זה נאמר יעקב חבל נחלתו ופירשו חז"ל כחבל זה הקשור נימא בנימה כן נשמותינו קשורות ומושרשות זה בזה מדור לדור ועל ידי שורש נשמתינו התורה מושפעת עלינו זה מזה ממשה רבינו ע"ה עד שמגיע אלינו. אמנם אמרו חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה ר"ל כמו שהלבנה אינה מאירה אלא מן החמה הזורח אליה כן היה הפרש בין משה ליהושע שקבל ממנו וכן בכל דור ודור כמו שאמרו חז"ל בפסוק וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו וכו' הרי דמקרי ביאת השמש אע"ג דזרח השמש משום דאין דומה שמשו של המקבל לשמשו של המשפיע כמשה ויהושע ואף לאחר זריחתו מכל מקום נקרא בא השמש אלא השני נקרא שמש שמאיר להבא אחריו בדור שאחריו וכן הוא עד עתה. והענין לטובת כל דור ודור כפי כח המקבל שבדור כן הוא דורשיו שאי אפשר שיקבל מאור היותר מכח שכלו כמו שאמרו חז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' ופירש"י שראה שאין העולם כדאי וגנזו לצדיקים וכו' וכמו שנאמר ויתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך כשם שאי אפשר לאדם לקבל אור גדול יותר מכח ראיית עיניו ויתרון האור יחשיך עיניו עד שלא יראה כלום כן יתרון החכמה שאם לא ישיגוהו ולא יקבלוהו הוא דומה לו לסכלות. וזה שאמרו חז"ל בכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודד לו במאד מאד. ר"ל שהשי"ת ב"ה משפיע ומודד מדה לכל אחד ואחד כפי כח המקבל שלו וזהו טובתו:

ובחידושי התורה פרשת יתרו כתבתי לפרש מה שאמר הכתוב רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ופירש"י אפילו אחד חשוב לפני רב. ויש לדקדק דאחר זה כתב אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם לשון רבים ובמכילתא הובא בילקוט פרשת יתרו איתא רד העד בעם פן יהרסו פן ידחקו ונפל ממנו רב מלמד שניתן רשות לשלוחים לחבל. ד"א אפילו רב אחד מהם שיפול ה"ל ככולם שאחד מעכב על ידי כולם ע"כ. נראה להבין דבריו על פי פשוטו דצריך להבין תשובת השי"ת למשה ששאל לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמור הגבל ההר ועיין פירש"י שנדחק לפרש בזה. ויש לומר דידוע כי מחנה ישראל היה שלשה פרסאות והנה בשעת קבלת התורה אי אפשר שיעמדו כולם יחד על הגבול של הר סיני ובודאי היו עומדים הרבה מהם זה אחר זה והנה העומדים אצל הגבול ודאי יהיו נזהרים שלא יכנסו לפנים אבל אותן שעמדו מאחוריהם זה אחר זה שאינם סמוך לגבול היה החשש שאם ידחקו זה את זה שהרי אין להם איסור שהם רחוקים מן הגבול ואז ידחקו לאותן הסמוכים לגבולים שבעל כרחם ידחו לתוך הגבול לכך אמר ונפל ממנו רב שאפילו אחד הסמוך יפול חשיב לפני רב אבל כל אותן שעומדים מאחוריו אין להם משפט מות שלא עברו את הגבול וזהו שאמר שלא ידחקו ושלא יהיה כתימה הרי השי"ת יודע מחשבות ואונס רחמנא פטריה הרי זה שבא לתוך הגבול אונס הוא שנדחה מן אותן שאחריו. על זה אמר מלמד שניתן רשות לשלוחים שכל מי שבא לתוך הגבול יחבל אותו והם אין מבחינים בין אונס לרצון. ובזה מובן דבתחלה כתב ונפל ממנו רב שלא היה האזהרה בתחלה אלא על העומד סמוך לגבול אבל אחר כך שהזהירן שיעמדו כל העדה כל אחד על מצבן שהעמידו משה ולא ידחקו זה את זה אם כן אם יזוזו ממקומם יעברו כל אחד על אזהרתו לכך כתיב העונש בלשון רבים:

ו) אמנם יש לומר הענין של אזהרה זו שמשה רבינו ע"ה בחכמתו העליונה שהיה יודע רוחו של כל אחד היה מעמיד את כל איש ואיש לפ"ע כח שכלו והשגתו שיכול להתקרב להשי"ת יותר ואם היו מתקרבים יותר לא היו יכולים לסבול יתרון האור כמ"ש לעיל והיה חשש פן יפרץ בם ח"ו ולא עוד אלא שלא היה באפשרי לכל קטן וקטן מישראל שיקבל בעצמו. אלא על ידי התקשרות ישראל זה בזה היה כל אחד מקבל משלפניו ומשפיע לאיש שלאחריו והיה משה מקבל הראשון ואחריו אהרן מחיצה לעצמו שהוא קיבל על ידי משה ואחר כך הכהנים על ידי אהרן ואחר כך שאר ישראל יעקב חבל נחלתו כחבל הקשור נימא בנימא כן היו משפיעים זה לזה וכן נאמר לעתיד כי עין בעין יראו וגו' יראה פירושו פירוש עין הוא השגת מיני הנשמה ויתקשר השגת כל אחד על ידי עין השגה הסמוך למעלתו וזהו עין בעין כמ"ש עין שכל של זה בעין שכלו של חבירו הגדול ממנו ועל ידי זה יהיה נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר ר"ל שהראיה יהיה לכל בשר יחדיו דהיינו כל אחד על חבירו על כן הזהירם משה מאד כי לא זו בלבד שאם יתקרב יותר לא יוכל לקבל הוא עצמו אלא אפילו כל אותן שהם ראוים לקבל על ידי השגתו כולם יפלו שלא יוכלו לקבל כיון שלא ימצאו על ידי הסדר שסדרן משה וזהו ונפל ממנו רב ר"ל מאחד שיפול יפלו רב והיינו דקאמר במכילתא אפילו רב אחד מהם וכו' כנ"ל שאחד הסמוך לגבול שהוא המקבל הראשון להשפיע לכל אלו שאחריו מעכב על ידי כולם. והארכנו מזה בפרשת יתרו כי הוא שורש גדול בדור אחר דור שעל ידי קבלתו זה מזה מתקשרים נשמתם עד שמקבלים כל אחד חלק תורתו המקובלת בשעת מתן תורה בסיני על ידי השתלשלות הנשמות זה בזה. ויש בזה תוכחה מגולה לתלמידים המתפרצים ומתגדרים במעט השכל שלהם ובונים במה לעצמם ויש מהם כי בחלה בהם מאהבת הגסות רוח עד שיפערו פיהם להגדיל עצמם נגד גדולי ישראל שבדורות שלפניהם אשר לא יבינו שיחת דבריהם:

ז) והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכתבנו בחידושינו דהנה מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים כדכתיב (שמואל-א' ט',) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה ואחר כך כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל בפסוק ואזניך תשמענה דבר וגו'. ואחר כך בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום עת לעשות לה' לכתוב דברים שנאמרו בעל פה כדאיתא בגמרא אם כן ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלת להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך ר"ל הבט כמה מעלת למעלה ממך. עין רואה שהם הנביאים ואזן שומעת המשתמשים בבת קול ועתה ראה שכל מעשיך ר"ל שהוא משום עת לעשות לה' שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם והתירו להיות בספר נכתבים:

ח) עוד אמרו חז"ל במסכת שבת דף קי"ב ע"ב אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת ושל רבי פינחס בן יאיר וכו' לכאורה אינו מובן אם נאמר שבני אדם יהיה שוים לחמורים וכל שכן אם גדולי חקרי לב אמרו זה בדורותם אם כן אנו גרועים הרבה מאוד מחמורים והוא נגד המוחש בראות. ויראה פשוט שהענין הוא שבדורות הראשונים היה משפיעים חכמים הגדולים הרבה חכמה ותבונה עד שהיה מתפשט בכל העולם ואפילו בבהמות. ועל דרך זה יש לומר אנו כחמורים שלהם שבדורות שלפניהם. ובזה מובן הא דקאמר ולא כחמור של רבי פנחס בן יאיר דלכאורה הוא מיותר דמהיכא תיתי נימא דוקא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולפמ"ש דקאי על הדורות הקודמים היה אפשר לטעות דקאי על חמורו של רבי פנחס בן יאיר ומפרש דמיירי בסתם חמורים שלהם. ועל פי זה כתבתי דיש לפרש מה שאמר ישעיה הנביא ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע דהיינו דקאמר שמה שידעו חמורים בדורות הקודמים עתה ישראל לא ידע. ויש לומר שרמז בנבואה על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול כשנתנו לו דבר שאינו מעושר כדאיתא בריש מסכת חולין. ואין סברא לומר שמקיים החמור מצוה שנצטוו בה ישראל ואין הציווי על הבהמה. ויראה דאמרו חז"ל למדנו גזל מנמלה. משמע דנזהרים בעלי חיים בגזל אף שלא נצטוו והטעם דגזל הוא מן המצות הנקראים משפטים כמו שפירש"י ז"ל דאפילו לא נצטוו על הגזל ראוים לקיימו. ואם כן אף חמורו של רבי פנחס בן יאיר יש לומר דלא רצה לאכול מטעם גזל שאין התבואה של בעלים וכיון שיש בו חלק המעשר והוא גזל השבט כמו שכתבו התוספות בפסחים דף ל"ח ע"א והיינו דקאמר קרא וחמור אבוס בעליו שידע החמור מה שהאבוס משל בעלים. ועיין במסכת תענית דף כ"ד בחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת שהיה נזהרת גם כן בגזל והיינו כמ"ש:

ט) עוד אמרו חז"ל בריש מסכת ע"ז בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם אנו כמי שלא באנו לעולם. נראה פירושו מפני שהשכל באדם הוא גדל והולך לפי ערך השנים כמו שיבואר לקמן ומעת בואו לעולם והשכל מלובש בחומר עב מתחיל השכל לזכך מעט מעט את החומר ומאיר לו. וכונת חז"ל שאנו נגד אבותינו אי אפשר לשער אפילו אם נאמר כשכל של תינוק בן יומו אלא כמי שלא באנו לעולם כלל:

ובחידושי תורה כתבנו בזה דבר נכון ואין כאן מקום להאריך ואפשר להעמיד דברי חז"ל במה שאמר שלמה המלך ע"ה אל תתהלל ביום מחר כי אינך יודע מה ילד יום יש לומר כידוע שעולם הבא נקרא יום מחר כענין שאמרו חז"ל היום לעשותם למחר לקבל שכרם. והכוונה לבל יתהלל אדם כי יתחשב בעולם הבא לחכם כי באסיפת אל אבותיו דורות הקודמים לא ידע מה שיודע ילד יום נגדם שאינו אפילו כתינוק בן יומו אלא כמי שלא בא לעולם כלל. ואחר כל הדברים והאמת האלה נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים לזכות להבין דבריהם מעט כטפה מן הים אחר היגיעה והדקדוק בלשונם הצח והנקי ויש עוד בזה מעלה נפלאה ונשגבה מאוד להיות דבריהם ז"ל הם נאמרו מחלק תורתם שהוא שורש נשמתם וכמו שאמרו חז"ל בפסוק וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים ששפתותיהם דובבות בקבר. והיינו שבהזכרת דבריהם חלק תורתם מעורר שורש נשמתם למעלה ולהיות כי נשאר בקבר קיסטא דחיותא הקשורה בשורש נשמתם כדאיתא בזהר על כן בהתעוררות נשמתם מתעורר החיות שבגוף. וזהו פירוש הולך לדודי למישרים לשורש נשמתו ומשם הוא דובב. ומובן מזה כי העוסק בתורה בכוונה שלימה מתקשר בנשמת התנא או האמורא ההוא ומעורר אותו. ונראה שזהו שאמרו חז"ל שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הנה דקדקו בהם ובמשנתם הנה שמתדבק בהם ממש בשורש נשמתם:

י) ויש לפרש בזה דברי קהלת (סימן ז') טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. הנה התורה המקובלת לנו מרבותינו דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה היא נקראת נחלה כמו שכתוב וממתנה נחליאל וכמו שפירשו חז"ל והוא מקרא מלא בתורה צוה לנו משה מורשה. וזהו שאמר טובה חכמה עם נחלה כשאדם מדבק שכלו וחכמתו בנחלת אבותינו בתורה המקובלת לנו דור אחר דור עד ירושת משה שמקבל מהם ירושתו בהתקשרות הנשמות זה בזה. וזה שאמרו ביבמות דף ע"ב ע"ב ראית לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה. וזה שתקנו בברכת אהבה רבה בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים כן תחננו ותלמדנו. אמנם אף שיכול להתדבק בנחלת אבותינו ז"ל אף בדורות שאחריהם בירושה. מכל מקום הפרש גדול יש ברואה את רבו בחייו ומקבל מפיו ממש כמו בשעת קבלת התורה ונתבאר לעיל שקבלו זה מזה עד משה רבינו ע"ה וכן לעתיד שנאמר כי עין בעין כנ"ל. וכן אמרו חז"ל דאמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמי הוה מחדדנא טפי. וזהו שאמר ויותר לרואי שמש כלומר דורו של משה שאמרו פני משה כפני החמה שראו באור השמש. וכן כל התלמידי חכמים נקראים על שם השמש כמו שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה וכו' והוא הוראה גדולה שיתדבק תלמיד ברבו דביקות נמרץ כדכתיב ביהושע לא ימיש מתוך האהל. ומתוך זה שמתדבק ברבו בראותו בחייו מתדבק יותר בנחלה המקובלת מדור דור. וזהו שאמר כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שמצינו ירושה בכסף כן הוא ירושה בתורה בנחלת אבותינו אשר הורישו לנו דור אחר דור. ועל זה אמר שיותר הוא ירושת התורה מזה שירושת הכסף כשיורש מאבותינו החיים יורשים את המתים אבל אין המתים יורשים את החיים כמו שפירש"י מדברי חז"ל (בפרשת פנחס) משונה נחלה זו כו' אם כן אין זה התקרבות כל כך. מה שאין כן בחכמה הוא דביקות גדול בירושה זו שהרי כשם שהוא יורש מהם כמו כן הוא מחיה אותם בקבר ושפתותיהם דובבים כמ"ש לעיל בפסוק הולך לדודי למישרים וגו' הרי אין לך דביקות באבותינו יותר מזה שבירושת החכמה תחיה בעליה ונשמתו מתקשרת בנשמתו ממש. ויש בזה להבין מה שהזהירו חז"ל מאד מאד שלא לקרות בספרי החצונים ואמרו בחוקותיהם לא תלכו בחקיקותיהם לא תלכו (דהיינו דעות כוזבות המכחישות את מציאות השי"ת ומטים מדרך המוסר) כי מלבד שהם חקקי און ומכתבי עמל וממשיכים לדעות חצוניות רחמנא ליצלן מדעתא דידהו ויותר מזה כי מתדבק ברוח אחרת רעות רוח אשר מפיו יצאו הדברים ומסך בו רוח עועים משורש ההוא כמו שאמר הכתוב וילכו אחר ההבל ויהבלו שומר נפשו ירחק מהם כמו שהזהיר בזה שלמה בספר משלי הרבה מאוד בזה ויבחר בחיים בתורת ה' ובמשה עבדו ובתלמידיו חכמינו ז"ל להטיבו באחריתו כל הימים:

י"א) ויש לפרש עוד מה שאמר בצל החכמה בצל הכסף דרך או או. כי באמת הרוצה להתדבק בחכמת התורה להיות לו לנחלה ולהחיות את נפשו בחיות העליון האמיתי וקיים לנצח צריך להשליך מנגדו אלילי כספו ולא יתאוה לאסיפת הון שהוא מתנגד לחשק דביקות החכמה כמו שכתוב וממדבר מתנה ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ר"ל דור המדבר שהם לא פנו אל רהבי כסף וכל מחשבותם היה לנחול את התורה והיינו דקאמר ויותר לרואי שמש דהוא דורו של משה כמ"ש לעיל. וזה שאמר הכתוב ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף וגו' פירוש אשר אין לו תאות כסף כענין שאמר דוד המלך ע"ה כי עני ואביון אנכי שלא היה בלבו שום תאות עושר. ועל דרך זה אמרו חז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל שהוא מדת הנשתוה בעיניו העושר ותענוגי עולם הזה כאלו אינם. ועמ"ש בעובדא דרבי (לקמן דף ק"ד) שאמר שלא נהניתי. וכן הוא אומר לעתיד ביום ההוא ישליך איש את אלילי כספו וגו'. ומלאה הארץ דעה והוא לעת התחיה העתידה לבא. והיינו דקאמר ויתרון הכשר דעת החכמה תחיה בעליה ר"ל דור שהחכמה תחיה אותם ויבולע המות לנצח:

יב) ויש לפרש עוד בזה מה שאמר ישעיה הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלי לשבעה והוכיח בזה מעלת התורה המשביע את האדם כמו שאמרו חז"ל בפסוק ושבע ילין וגו' המשביע עצמו מדברי תורה וכו' על כן ידמהו הכתוב ללחם המשביע. ופרשנו בזה מה שתקנו בתפלת שבת כולם ישבעו ויתענגו מטובך שהוא מעלה נפלאה בתורת ה' ובמצותיו שבמדת בשר ודם יתהפכו הענינים יש שביעה בלא עונג ויש עונג בלא שביעה כגון במרבית אוכל ימצאו בו שביעה גמורה אבל כשישבע ימאס בעיניו כמו שכתוב ונפש שבעה תבוס נופת. וברבות הכסף תתהפך ענינו כי לא ימאס במלא ביתו כסף וזהב. אבל אין לו שביעה כמו שאמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף. אבל במדת הקב"ה כלי מלא מקבל (כדאיתא בברכות דף מ"ב) בא וראה שלא כמדת הקב"ה וכו' וכמו שאמרו במשנה מינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה ר"ל שלא כמדת בשר ודם אלא שיותר שירבה למודו וישבע מאוד יותר יערב ויתענג בה תענוג נפלא. וזהו כולם ישבעו ויתענגו שלאחר השביעה יתענגו בה ולא יזוע ממנה ואין לך מדה טובה מזה:

ובחידושי מסכת ברכות דף כ"א ע"א כתבנו טעם אהא דאיתא שם דמצינו ברכת התורה לפניה מן התורה וילפינן לאחריה בקל וחומר ובברכת המזון מצינו לאחריה מן התורה וילפינן לפניה בקל וחומר עיין פירוש רש"י שם דילפינן מה זה דאינו מפורש בה. ואינו מובן דלא מצינו כה"ג אלא אמרינן בכה"ג אלא כל חד תיקו אדוכתיה. ויש לומר דהטעם בזה דמדחזינן דכתב התורה בזה ברכה לפניה ובזה ברכה לאחריה קשה הא כל אחד יליף בקל וחומר מאידך ואם נימא דכל חד תיקו אדוכתיה אין לנו שום טעם בזה למה בזה אמרה תורה הכי ובזה הכי וכל היכי דאיכא למיהב טעמא עדיפא טפי אם כן לפי מה דאיתא שם בריש פרק כיצד מברכין דף מ"א דאיכא סברא למימר דברכת המזון לפניה הוא קל וחומר מלאחריה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. והטעם דכשהוא שבע הוא נמאס בעיניו ואפילו הכי מברך כל שכן לפניה שהוא תאב לו. ובדברי תורה הוא להיפך דכל מה שלומד יותר יתאוה יותר ותאב לו וחשוב בעיניו אם כן איכא קל וחומר איפכא מדמברך לפניה שאינו תאב כל כך ושפיר ילפינן מן התורה סברא זו דכשהוא שבע מברך וכו' כיון דחזינן במזון כתב לאחריה ובתורה הוא לפניה על כרחך דסמכה התורה דנילף בקל וחומר כשהוא שבע מברך וכו' כנ"ל. וזהו שאמר הנביא ויגיעכם בלי לשבעה שהוא מיגע את עצמו שלא ישבע שכל מרבה הונו מרבה עליו תאותו ודאגתו מה שאין כן בתורה ועוד הוכיח בזה שאמר למה תשקלו כסף שהעוסק בתורה בטוח הוא מאת השי"ת שיצליח בה כמו שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. אבל בעוסק במשא ומתן אינו בטוח והוא על משקל ריוח או הפסד וכמו שאמרו דורות האחרונים שעשו מלאכתן עיקר זה וזה לא נתקיימו בידיהם. על כן הוכיח למה תשקלו כסף ותאחוז את הספק ותניח את הודאי בטוח:

י"ג) והנה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ענינו לפי פשוטו כי הלימוד לשמה אינו אלא לאחר שישיג האדם גודל מעלות התורה כי נשגבה היא מאוד כמו שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי העולם הבא. ולא יצויר במעלתה תשלום שכר שהיא למעלה ממנה כי כל העולמות נבראו על ידה כמפורש במשלי (סימן ג') ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכמו שכתוב בראשית ברא וגו' בשביל התורה שנקרא ראשית ולא עוד שאמרו חז"ל כי כאשר השמים החדשים אשר אני עושה שעל ידי התורה נבראו עולמות חדשים ואם כן היא גדולה מאוד מהם. וזהו שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ענין פרס הוא לשון חצי דבר כפירש"י בכמה מקומות והיינו שכל השכר שרוצה לקבל הוא אינו בשלימות:

אמנם כבר פרשנו בחידושינו מה שאמר במתניתין הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. לכאורה נראה כסותר מה שאמר תחלה שאי אתה יודע ואיך יחשב במה שאינו יודע. אך הפירוש הוא שבאמת אין ליתן גבול לשכר המצוה. אלא שהוא לפי החשיבות המצוה אצל האדם אם היא חשובה אצלו אלף זוז שאם יזדמן לו ריוח אלף זוז אם יבטל מן המצוה והוא מניח הריוח ועוסק במצוה בודאי לא נפחת שכרו מאלף זוז. וזהו שאמר הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כי כפי מה שחשובה בעיניו בודאי לא יפסיד מזה והיינו דקאמר ושלל לא יחסר ר"ל מה שהוא שוללת ממך שהוא הפסיד המצוה שעל ידי שהוא עוסק בה מניח מריוח תדע נאמנה שמה שהוא שוללת ממך לא יחסר וכנגד זה יהיה שכרה. וזהו שאמר שאין חילוק בין מצוה קלה לחמורה שלא ניתן קיצבה לשכר המצות אלא שהאדם בעצמו קצב שכרו ואם יחשב יותר אצלו ירבה שכרו יותר ואם יתחשב אצלו יותר מכל השכר שבעולם הבא באמת אין שיעור לשכרו. ועל זה אמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא. אמנם בהגיע למעלה גדולה ונפלאה זו אין שום מציאות ליתן לו שכר יותר מן המצוה עצמו כמו שאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה והוא שמתענג תענוג נפלא בקיום המצוה. וכמו שאמרו חז"ל הובא בילקוט בפסוק וחנותי את אשר אחון אין אני חייב לשום בריה ומה שיעשה אדם מצוה הוא מתנת חנם שנאמר וחנותי וגו' עכ"ל ר"ל שהעלהו השי"ת במעלה שהבין בשכלו האמיתי וראה באמת שאין צריך ליתן שכר כי המצוה שוה יותר והיא בעצמה שכרה. ומה שנתתי להם את המצות הוא מתנת חנם. כמו שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ויש לפרש בזה המשך הפסוק ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו' שהראה לו כל חיי עולם הבא והראה לו מעלת המצוה כשהיא רק מיוחדת לשם ה' לבד והבין שהיא גדולה מכל חיי עולם הבא ועל זה אמר וחנותי וגו' וזהו שאמר דוד המלך ע"ה ראה ה' כי פקודך אהבתי כחסדך חייני שהיה אוהב המצות יותר מכל. אם כן איני צריך תשלומי שכר כי הם בעצמם שכרי והחיות שלי הוא מצד החסד והארכנו בזה בפרשת ואתחנן שאמרו חז"ל שבקש חיותו במתנת חנם כדי לקיים המצות:

יד) אך האור הגנוז ומופלא הזה שיאירו עינים הטהורים השכליים לא ישיגוהו האדם בהיותו עכור ומלובש בחומר הגופני כי עיני הגשמיים הם מתנגדים ומחשיכים עיני השכל כמו שאמר הכתוב הסבי עיניך מנגדי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחטא אדם הראשון שנתגשם בגופו ונפקחו עיניו הגשמיים אז נחשכו עיניו הרוחניים. ובתחלה קודם החטא שהאירו עיני השכלים לא היה מכיר כלל בעניני הגשמיים ומאפס ותהו נחשבו לו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה הט לבי וגו' העבר עיני מראות שוא בדרכך חייני. כי העולם הזה נקרא עלמא דשקרא אבל יש הפרש בין שקר לשוא כמו שפירש"י ששקר הוא שהוא באפשרי קצת להאמין אלא שנודע אחר כך שהוא שקר. אבל שוא הוא אומר על העץ שהוא זהב ונודע שאינו בשעתו וכן העולם הזה בעיני כל ישראל מאמינים כל אחד שבבואו לעולם העליון האמיתי וקיים לנצח אז יתודע לו שכל הדמיונת שהיה בעולם השפל הוא שקר אבל מי שזכה לעינים הטהורים בעולם הזה ידמהו בשעתו לשוא ולא יתכן בו הראיה כיון שהוא שוא ואינו בשעתו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה הט לבי אל עדותיך שהם התורה והמצות לשמן. ואל אל בצע הוא לשון פרס כי הבציעה נקראת פרוסה כנ"ל בעל מנת שלא לקבל פרס שהוא אינו שלימות. ועל זה אמר חייני יותר כהיום בדרכיך הנכוחים ואמיתים למען שיעברו עיני מראות שוא שאינו כלל בשעתו אלא לדמיון עינים העכורים:

ויש לפרש עוד מה שאמר בדרכיך חייני על דרך שפרשנו מה שאמר הכתוב (חבקוק סימן א') טהור עינים מראות ברע והביט אל עמל לא תוכל. ולכאורה אינו מובן דאיך שייך לשון לא תוכל גבי קודשא בריך הוא שהוא בעל היכולת כולם. אלא הענין הוא שהרע ועמל הוא שוא ואינו כלום לפני טהור עינים ולא ימצא בו ראיית העין שאי אפשר לראות דבר שאינו וזהו ראיית עין הטהור שרואה שאיננו כלום והארכנו בזה בפרושי התורה בס"ד וזהו שביקש דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא ותחייני בדרכך שהוא דרכיך כמו שכתבנו. ופרשנו בזה מה שאמר הכתוב לעתיד עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד) שאנו מובטחים מהשי"ת שיטהר עינינו לאחר שיכלה זוהמת הנחש וחטא אדם הראשון שיעשו לנו הקב"ה עינים כמו שהיה קודם החטא שלא יראה אלא אלהות כאמור כי עין בעין וגו' אבל כל שהוא זולתיך לא יראה כלל וזהו למחכים לו מהיום:

ועוד פרשנו בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך כחשיכה כאורה כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. רצונו לומר כי חשך העולם הזה דהיינו אם יעצים אדם עיניו מראות עניני הגשמיות לא יחשיך ממך ואדרבה כחשיכה כאורה כל מה שיחשיך עצמו מהסתכלות עניני הגשמיות יותר יאירו אור עיני השכליות והביא ראיה לזה שאמרו חז"ל בהיותו בבטן אמו שעדיין לא נחשכו עיניו הרוחניים בעניני הגשמיים שלא ראה באויר העולם מלמדין אותו כל התורה כולה ורואה מסוף העולם עד סופו פירוש שכל חיי העולם הזה אינם נחשבים לכלום אצלו ורואה תחלתם וסופם שהם כלום ונפסדים ומבין שהם כלא חשיבו גם עתה כנ"ל. וכל זה הוא מפני שלא יצא לאויר העולם ולא ראה העמל ואון של העולם הזה וזהו שאמר כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי ר"ל כשהייתי בבטן אמי קנית כליותי לכל דברי תורתיך. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:

טו) ותקנת האדם לעלות בהר ה' ולבא למעלת גדולות ונפלאות האלה מבלתי יכולת לבא אלא בהרגל וחינוך האדם יום יום כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בפסוק יום ליום יביע אומר שכל יום ויום ישיג מעט מעט יותר כמו שאמרו חז"ל בא לטהר מסייעין אותו ויאירו מעט מעט עיניו הטהורים באור התורה והעולם העליון הנקרא יום כממו שאמרו חז"ל בריש פסחים. ויש לפרש בזה סיפא דקרא ולילה ללילה יחוה דעת שאמרו חז"ל שהעולם הזה דומה ללילה וכל יותר שיאירו עיניו ויכיר אור היום האמיתי יחשכו כוכבי נשפו של תאות העולם הזה ודמיונותיו ויחשבה ללילה בכל פעם יותר. ומעתה מובן מה שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' שבאמת אף שאי אפשר לאדם להשיג בחוש שכלו בהיות עכור בלבוש החומרי. מכל מקום גדולה האמונה שאנו מאמינים שהוא כן ומצפים למעלה זו בכל יום ויום. וזהו ששאל דוד המלך ע"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' הזכיר בזה מעלה נפלאה שאמרנו למעלה שיגדל אהבת חשק עשיית המצוה והלימוד בבית ה' בלי שום ציור שכר אלא המצוה עצמה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו תמיד. וזהו שהכפיל אחת שאלתי אותה אבקש ר"ל אותה הבקשה עצמה תתחזק אצלי בכל יום יותר ולבקש אותה הבקשה עצמה מחמת חשק המצוה יותר שיגדל אצלי. וזהו שאמרו שילמוד אדם אף שלא לשמא רק תהיה כונתו שעל ידי כן יזכה למעלה שתגדל בעיניו התורה והמצות לעשותן לשמן שבכל פעם יתרבה יותר ויותר עד אין סוף. יצא לנו מזה המובן מדבריהם כי תכלית בריאת האנושי לזכך את החומר כמו שאמרו חז"ל הובא בילקוט פרשת תזריע לא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהם כמו שכתוב אמרת אלוה צרופה וכל מה שיגדל האדם יראה שיגדיל כח השכלי על החומר שבו ויזכך אותו כמו שאמרו חז"ל במעלות סדר השנים בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה וכו' ועל דרך זו פרשנו מה שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על כל הארץ עיין פירש"י ויש לדקדק דהלשון מהופך דהוי ליה למימר מה רעה יהיה. ונראה לפרש על דרך שאמרו חז"ל ששבעת הימים רומזים על ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכתבנו רמז לזה בפירושי התורה בפסוק אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי יום הראשון רומז על עשר שנים הראשונים ואמרו חז"ל אך הוא חצי היום והוא רומז להכניסו למקרא בן חמש שנים שהוא חצי יום הראשון להשבית שאור שבעיסה שרמזו חז"ל על היצר הרע כמו שאמרו שאור שבעיסה מעכב ובסדר מעלת השנים יגדיל תורה ויאדיר ויעלה למעלות גדולות וכל זמן שמזקין דעתו מתישבת כמו שאמרו חז"ל להשבית הרע ולברר הטוב עד שיגיע למעלה נפלאה שזכרנו לעיל שהוא כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא אשר לא ידע מה הרע והטוב בעניני הארץ וכל שכלו בעיניו הזכים והטהורים וכמו שיהיה לעתיד כמו שכתוב בפסוק עין לא ראתה כנ"ל. וזה שכתוב תן חלק לשבעה שהם ימי שנותינו. וגם לשמנה על דרך ואם בגבורות שמונים שנה כאשר יזכהו ה' לעלות למעלה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ ר"ל שלא יבחין הרע והטוב בעניני הגשמים זהו תכלית השלימות באדם:

טז) ובזה יש תוכחה מגולה לרבים מבני עמינו וביותר במדינה זו שמנהיגים ומלמדים בניהם דבי רב בכל האפשר להם עד שיהיה בן י"ג שנה ומאז יעלים עיניו ממנו ויניחהו לילך שובב בדרך לבו ומה שהיה ראוי משיבא בו היצר טוב להתחכם ולעלות במעלות הקדש נהפך הוא כי ישלוט בו חומרי יום יום יותר וקורא אני עליהם הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שעד י"ג שנה שהיה בו היצר הרע לבדו היה טוב ומיום בוא הטוב אליו נהפך לרע ח"ו. ובחידושי תורה כתבתי בזה בפרשת נח בפסוק לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי האמת שהאדם נמשך בילדותו אחר מעשה נערות מחמת טבע הגוף החומרי שבו כמו שכתוב זכור כי עפר אנחנו ולכך אמר הכתוב כי הילדות והשחרות הבל וכן פירש"י שנתקללה האדמה בעבור האדם שחטא האדם הוא בעבור יצירתו מן העפר וכמו שמקללים את האם ארור שזה ילד אבל לפי זה היה ראוי שכל מה שיגדל יזכך החומר כמו שכתבנו לעיל והראוי כשיצאו ימי נערות כשבא לכלל אדם גדול בשנים ישליך מעשה תעתוע הנערות וידבק בשכל נשמתו כי כן דרך השכל באדם להתגדל לפי רוב השנים וכשאנו רואין כי נהפוך הוא כי יצר לב האדם בגדלותו יותר רע משהיה בימי נערותו ידענו שאינו מצד תולדת העפר אלא יצרו הרע תקפוהו ומושל עליו אם כן אין לחייב האדמה בעבור תולדת האדם ממנו כי ראינו שהוא נהפוך שכל מה שיזקין יותר מקולקל במעשיו וזה שאמר לא אוסף עוד וגו' כי יצר לב האדם כשהוא בגדלותו רע יותר מנעוריו אין להאשים האדמה. על פי זה יש לפרש לשון הירושלמי על פסוק לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו ופירש שם אם יהיו חטאיכם כפי שניו של אדם ונדחקו בו המפרשים ולפי עניות דעתי נראה פירושו דאם אדם חוטא בנעוריו ואחר כך כשבא לכלל דעת משליך וממאס במעשה הבל אזי בא לטהר מסייעין אותו ומתטהר ומזדכך עד כשלג ילבין ואין צריך כל כך תשובה חמורה למרק ולכבס כתמי עוונותיו כי מסייעין אותו בנקל להלבין חטאיו הנעורים אבל אם יאדימו כתולע שבכל פעם מתאדם ומתדבק בו חלאת טומאת היצר הרע צריך כיבוס רב וכמו שכתוב אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית וגו' והוא נמשל לצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת וכשיגדול מתעכר צריך כיבוס רב להלבינו על ידי תשובה או לאחר מותו בגיהנם כמו שאמרו חז"ל בסוף מסכת שבת דף קנ"ב בלשון זה כלים יתנו לכובס וכו'. על כן יראה כל אדם להדריך בניו להעלות עצמו יום יום עד שישיגו בעצמם מתיקות אור התורה ויתענגו בעצמם כמו שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:

יז) והנה בענין שלא לשמה אמרו חז"ל אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם ודאשתמש בתגא חלף הרי שהורה לנו התנא שני בחינות בשלא לשמה שצריך להתבונן בהם בכל שעה לתקנם. האחד הוא דלא יעשה התורה עטרה לראשו להתגאות בה ולהתגדל על ידה כבוד עצמו. והב' הוא הלומד את התורה בשביל שירויח בזה שיקבל מתנות ויתפרנס בהן והוא העושה מן התורה כלי תשמיש ונמשל לקרדום לחתוך בה ויש בכל אחד מעלה וחסרון כי בבחינה שעושה אותה עטרה הוא מחשיב את התורה מאוד לעשותה עטרה כי באמת היא עטרת תפארתינו וכתר לראשינו והחסרון שהוא מתגאה בה ותועבת ה' כל גבה לב וכמו שאמרו חז"ל שעל ידי זה חכמתו מסתלקת וכמו שדרשו חז"ל מבמות הגיא. והבחינה השניה שעושה בשביל שירויח ויתפרנס מאחרים באמת יש בזה מעלה שמצלת מן הגאות כי נכנע לפני בני אדם ומתבזה להמציא פרנסתו וכמו שאמרו חז"ל נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס אבל יש בזה חסרון ופחיתות שמבזה את התורה להיותה כלי תשמיש וכמו שהזהירו מאוד חז"ל בזה. ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ס"ז ע"א במה שאמרו חז"ל בברכות דף ה' ע"א לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע מאי תקנתו יעסוק בתורה ואי לא יקרא קריאת שמע ואי לא יזכור לו יום המיתה ודרשוה ממה שאמר דוד המלך ע"ה רגזו ואל תחטאו וגו' שענין שלש תקנות אלו שאם יעסוק בתורה בודאי הוא תקנה גדולה שהוא משבר כח היצר הרע בכל דבר כמו שאמרו אם אבן הוא נמוח וכו' אמנם בעסק התורה עצמו אם יבא היצר הרע שילמוד שבזה יתמלא תאותו שהוא ענין קרדום לחתוך בה יבטלהו בקריאת שמע שהוא ענין מסירת נפשו לה' בכל נפשו ומאודו וקריאתו בכונה מבטלת כל תאותו ומחזק מאוד בטחונו בה' ואם יסיתהו ויגביה דעתו בכבוד עצמו בעבור עסק התורה ועלייתו במעלת הקדש בתורה ובעבודה הרפואה לזה שיזכור לו יום המיתה. ועיין מה שכתבנו שם בפירוש הפסוקים יורדי הים באניות וגו' והרפואות האלה הם מתחלפים לפי ענין הנצרך להם כי בקריאת שמע לא יתרפא מנשיאות נפשו כי בכל זה יסיתהו להתפאר יותר בעבודתו ורפואתו בזכרון יום המות וכן בהתגברו עליו למלאות תאותו לא ירפאהו זכרון יום המות כמו שכתוב ואחריהם בפיהם ירצו סלה שזוכרים אחריתם וחוטאים ואמרו עוד אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו והארכנו בזה בחדושי התורה. ומי שיבא עליו יצר הרע משני צדדים קשה מאוד רפואתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל שהוא בעל גאוה ובעל תאוה קשה התחלפות רפואתו וזהו שאמר התנא לאחר שהזכיר שני הצדדים שהוא להתגדל בהם ולהשתמש בהם לתאותו אמר ודאשתמש בתגא שעושה אותה עטרה ומשתמש בה חלף שהוא התחלפות הנושאים וקשה להתרפאות ולהחליף בכל פעם רפואתו:

יח) ועין מה שכתבנו שם דאף שאמרו יזכור לו יום המיתה אינו אלא זכרון בעלמא כדי לשבר חולי הגאוה שהוא תועבת ה' ודוחקת רגלי השכינה. על כן צריך להחזיק הרע במעוטו להעציב עצמו ביום המיתה. אבל גם מדת העצבות אין בה תועלת לדביקות הבורא דכתיב עוז וחדוה במקומו ואיתא בזהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא וכתיב הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. נראה פירושו כי באמת לב נשבר הוא מעלה גדולה כמו שכתוב לב נשבר ונדכה וגו' אבל צריך ליזהר מאוד מעצבות וה' הטוב הוא הרופא ומחבש לעצבותם שלא יתעצבו למען יוכלו להיות מדור לשכינה שדרכו להשתמש בכלים שבורים כמו שאמרו חז"ל. וכתבנו שם בפנים שזהו שאמרו במתגאה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו שמה שאמר ודומו סלה לזכור יום המיתה אינו אלא לשבר רוח סערה שמתרומם גליו אבל אחר כך אם ישתקהו ישוב לשמחתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה ר"ל אותן שצריכים לרפואות ודומו סלה לזכור יום המות. ואמר עוד מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר וגו'. המובן מזה גודל השמירה בבעלי התורה ממדות הגסות הרוח שהיא מפסדת דביקות השי"ת וחכמתו וביותר במקום שאין אנשים שאמרו חז"ל השתדל להיות איש ובשעת המתכנסים פזר שצריך ליזהר יותר בהיות אין מתנגד לדעתו לסתור סברתו צריך זהירות רב שלא יתנשא בדעתו. ופרשתי בזה מה שאמרו חז"ל ביחיד העוסק בתורה עליו נאמר המקרא הזה ישב בדד וידום כי נטל עליו יש לומר ענין וידום כמו ודומו סלה שיזכור יום המות להנצל מן גסות הרוח. וזהו כי נטל עליו שהוא לשון ההתרוממות כמו וינטלם וינשאם וכבר פרשנו במה שאמר דוד המלך ע"ה מי יעלה בהר ה' וגו' שהעולה להר ה' צריך ליזהר שיקום במקום הראשון ולא יתגאה ויתנשא את עצמו על ידי עלייתו להר ה' ויותר מה שהוא מוצב ארצה ראשו מגיע השמימה והארכנו מאד בזה:

יט) עוד יש לפרש במה שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבענין שלא לשמה עצמה יש שני פנים דאם דעתו בשביל כבודו ממש או בשביל תאותו ממש הוא גרוע מאוד כמו שכתבנו. אבל יש שעושה בשביל כבודו שיקראהו רבי ויחשב בעיני הבריות. וכוונתו בזה השלא לשמה עצמה שאם יתחשב בעיני הבריות יהיו דבריו נשמעים ביראת ה' ויכול למחות בעוברי עבירה. וכן בלומד בשביל שכר היינו שכונתו לשם שמים כדי שיוכל לפרנס אנשי ביתו העניים או שיכול להוציא ממון בקיום המצות ביתר שאת. אף שעיקר הלימוד אינה לשמה להתדבק בתורת ה' לקיים ובו תדבקון מכל מקום מתוך אותו שלא לשמה בא לשמה שהרי סוף סוף תכלית כוונתו לשם שמים ורצויה היא לפני השי"ת. ובזה מובן מה שאמרו בנזיר דף כ"ג אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ומקשה איני והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות וכו' ומשני אימא כמצוה שלא לשמה ולכאורה אינו מובן קושית הש"ס דילמא אפילו הכי עבירה לשמה יותר גדולה ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דפשיטא ליה מדברי רב יהודה אמר רב דדוקא בכונת תכליתו לשם שמים על דרך שכתבתי בפירוש הראשון שמצפה שעל ידי זה יתרבה חשקו ללמוד. או כמו שכתבתי בפירוש השני שכוונתו למחשבת שלא לשמה עצמה שעל ידי זה יבא לאיזה מצוה וזהו דקאמר בזה האופן דוקא שמתוך שלא לשמה וכו' אבל שלא לשמה ממש שהיה תכלית הכוונה להתגאות או למלאות תאותו לא יעסוק כמ"ש כל העוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא. אם כן על כרחך הא דאמר רב נחמן יותר ממצוה שלא לשמה אי אפשר לפרש במצוה שלא לשמה ממש דהא מצוה שלא לשמה ממש נוח לו שלא נברא. ואיך שייך לומר יותר ממצוה שלא לשמה דמשמע דזה טוב וזה טוב יותר. ועל כרחך דמיירי כגון שכוונתו בשלא לשמה לא גרע מעבירה כיון שעל כל פנים כוונתו שיבא מזה לשמה. ומשני באמת כמצוה שלא לשמה:

כ) ויש עוד לפרש במה שאמרו שמתוך שלא לשמה וכו' הנה אמרו חז"ל כל העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד ומבואר בספר הזהר שעל ידי המצוה נברא מלאך וכל שכן בעסק התורה שאמרו חז"ל השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עשיתי לא נאמר וכו' והאדם נעשה שותף להקב"ה בעשיה זו:

וידוע שכל נברא אפילו מלאך יש בו בחינת גוף ונשמה דהיינו פנימיות שבו וחיותו הוא הנשמה והלבוש שהחיות מתלבש בו נקרא גוף אף שהוא גם כן רוחני וחיות מכל מקום נגד הפנימיות שבו נקרא גוף והוא ענין שמים וארץ והם נעשים על ידי המחשבה ומעשה שהנשמה נבראת על ידי המחשבה והגוף על ידי מעשה והדבור כמ"ש עקימת שפתיו הוי מעשה. אך זהו בעושה ולומד לשמה אבל בשלא לשמה הוא גוף בלא נשמה ומה יועיל בזה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סימן קט"ו) לא המתים יהללו יה וגו' ויש לפרש דקאי אלמעלה דקאמר ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ דלא קאמר עשה השמים וארץ אלא עושה דהיינו על ידי השירות ותשבחות נבראים השמים וארץ ועל זה אמר השמים שמים לה' ר"ל שהם נבראים על ידי המחשבה שהוא אמירתם לשם שמים לה' וכמו שאמרו לי לשמי. והארץ נתן לבני אדם שהם נעשים על ידי המעשה והדבור של אדם ועל זה אמר לא המתים יהללו יה וגו' כשהוא בלא מחשבה אז הוא גוף מת בלא נשמה אמנם אמרו חז"ל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ויש לדקדק בדבריהם ז"ל במה שאמרו לשון מצרף למעשה לרמז בזה ענין חסד נפלא שאמרו חז"ל שהשי"ת מחייה את הגופים קדושים שנבראו במעשה הטוב בלי מחשבה על ידי שעושה אחר כך לשמה הוא יצרף ברחמיו יתברך מחשבה זו למעשה הקודם ומחיה אותם וכתבנו בזה אריכות הרבה בחידושינו במאמרי חז"ל. וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה שמחיה כל התורה והמצות שעשה שלא לשמה בתחלה אם כן מועילים הרבה שהרי יחיה אותם בהגיעו ללמוד לשמה ואז כולם חיים וקיימים. ולשון המשנה בפרק א' דאבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא וכו' ויהי מורא שמים עליכם וצריך להבין מאי ענין זה לזה ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ז' ע"ב. ויש לפרש עוד בזה מפני שמצד השכל הוא שלא לעשות על מנת לקבל פרס כמו שאמר הכתוב אם יצדק אנוש מה יתן לך וכמו שאמרו חז"ל בפסוק וחנותי את אשר אחון וגו' כי כל המצות הם מתנת חנם והשי"ת הכל צריכים אליו והוא אין צריך להם אך שיש מקום ליצר הרע להטעות שמגיע לו שכר כי כשלומד ברבים ועוסק במצות הוא מרבה בכבוד השם ותורתו וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו אם כן הרי מהנה להשי"ת בכבודו ועל זה יגיע לו שכר. אבל לפ"ז הטעות לא יעסוק בתורה ובמצות אלא בפני בני אדם שאז מכבד את השי"ת בפני הבריות אבל כשהוא לבד ואין אדם רואהו לא יעשה כלום כיון שמעשיו הוא בשביל פרס ועל זה לא יגיע לו פרס שהרי לא נתכבד לו המקום בזה שלא ראה שום אדם והנה מצינו לרבי יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו יהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם תדע כשאדם עובר עבירה אומר מי רואני. הרי דמורא שמים נקרא כשאדם עובד ה' במקום שאין אדם רואהו והיינו דקאמר אם תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס אז תעבדו אותו אפילו במקום שאין רואים וזהו מורא שמים עליכם שאין אדם רואהו כנ"ל. אך כל זה להשיב להיצר הרע אבל באמת כבר אמר דוד המלך ע"ה מי הוא מלך הכבוד שהשי"ת הוא מלך על כל הכבוד שהוא אינו צריך לכל הכבוד והכבוד צריך אליו וזהו במקום גדולתו שם ענוותנותו שמרומם ומנשא אותנו שאנחנו עמו ונספר תהלתו ומתכבד מאתנו אשר כולנו כאפס ואין נגדו:

כא) ועתה נבאר מעט מענין הלימוד ידוע מה שאמרו חז"ל בפסוק את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אתנו היום שכל הנשמות של ישראל כולם עמדו על הר סיני ופי' בזה את אשר איננו פה הם הנשמות שלא באו לעולם אפילו הכי הם אתנו היום והוא מה שתקנו חז"ל בתפלה שכל אדם יאמר ותן חלקינו בתורתיך והוא בכלל מה שאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועוד אמרו חז"ל אין כל חדש תחת השמש אבל התורה שהיא למעלה מן השמש יכול כל אדם לחדש את חלקו בתורה אשר קיבלה בסיני ואמרו עוד כי אם בתורת ה' חפצו בתחלה נקראת תורת ה' ואחר כך נקראת תורתו על כן ראוי לכל אדם לחדש את חלקו ולהוציאה מכח הנשרש בנשמתו אל הפועל ואמרו לגמור אינש והדר לסבור שבתחלה צריך אדם לגמור ולסדר משנתו משנת חכמים קדמונינו ואחר כך יתבונן בחסדי ה' עליו להמציא את חלקו אשר חננו ה' ולכך היא בטוחה באדם שאם יתיגע ימצאנה כמו שאמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וקאמר הני מילי לחדודי אבל לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא והטעם כיון שהיא חלקו שבשביל זה בא אל העולם לחדש חלקו בתורה אם כן בודאי ימצאנה. ועל דרך זה פרשתי מה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כי החלק שיש לאדם בתורה היא נקרא ארוסתו כמו שכתבו אל תקרי מורשה אלא מאורסה וצריך ליתן כל כחו וחילו ויגיעתו בה כמו שכתוב אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו בזה מה שאמר הכתוב וקוי ה' יחליפו כח שהעוסקים בתורת ה' מחליפים כח הגשמי' בכח השכלי ולכך נקרא אשת חיל שצריך ליתן כל כחו וחילו בה כמו שכתוב וחילך לאורייתא וצריך יגיעה עד שימצאנה ועל זה אמר רחוק מפנינים מכרה לשון מכרה הוא משום דקאי על מציאת חלקו לחדש בתורה והיא נקראת משא ומתן בהלכה ועל ידי זה ממציא חלקו ולשון פנינים על דרך שאמרו בגמרא דבר זה צריך לפנים ולפני ולפנים שענינו שצריך עיון גדול להבין עיקר ושורש פנימיות ההלכה והוא רחוק ממי שלא נמסרו לו מפתחות החיצונים וצריך יגיעה רבה עד שימצא מפתח ופותחת חדרי החכמה של ההלכה ויבא היכל חדר בחדר עד שיכנוס לפני ולפנים ואז ימצא מכרה ויקח חלקו. ועל זה אמר בטח בה לב בעלה ר"ל אף שצריך יגיעה רבה מכל מקום דעת לנבון נקל כיון שיודע שבודאי לא יהיה יגיעתו לריק דהובטח לו בודאי שלאחר היגיעה ימצא מבוקשו כמו שאמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וזהו שאמר ושלל לא יחסר שלא יאמר האדם כיון שהשכחה בדורותינו מצויה הלא גדולי הראשונים אמרו ואנן כאצבע בבירא לשכחה וצריך לחזור תדיר על גירסתו ואם יקבע עת לעיון ימעט בחזרה. ונראה דעל זה אמרו אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא הוא כי השי"ת מסייע למיגעים עצמם בעיון הלכה על דרך האמיתי שאין צריך כל כך לחזור על גרסתו ומצליח בלמודו ולא יפסיד גירסתו וזהו שאמרו ושלל לא יחסר ר"ל אותו העת ששוללת עיון התורה מגירסתו לא יחסר:

כב) ויש לפרש מה שאמרו במשנה אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת שרמזו אל הענין הזה כי מי שלמד הרבה תורה מרבותיו ושוקד עליהם עדיין לא השלים חוקו שבא אל העולם לחדש חלקו בתורה ואין להחזיק טובה לעצמך כי זו שקיבל מרבו כבר היה קודם בריאתו והראיה שבמעי אמו מלמדין אותו כל התורה שכבר נתגלה על ידי הקודמים לו והרי ידעת זה משעה שנוצרת במעי אמך ונברא כדי להוציא אור נשמתו בחלקה בתורה:

ובפירוש התורה בפרשת עקב כתבנו לפרש בדרך רמז במה שאמר משה רבינו ע"ה ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שהורה להם הענין הנכבד הזה שהרי אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן והטעם בזה מפני שכמו שהיה השפע במזון הגוף קרוב לרוחני כן היה השפע בחכמת התורה והיה הדור דור דעה שהשפיע ה' להם חכמה יתירה. אמנם אף על פי כן כל מה שחידש כל אחד חלקו בתורה לא בא לו אלא על ידי היגיעה והרעבון אליו אז האכילם השי"ת המן הוא חדושי תורה. וזהו שאמרו חז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שהמלאכים אוכלים וזה שאמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך אף שאין חדש תחת השמש. אבל בתורה יש חדש וזה שאמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ר"ל התורה המקובלת שנאמר לכו לחמו בלחמי אלא על כל מוצא פי ה' מה שקיבל כל אחד חלקו בסיני מפי הגבורה על זה יחיה האדם. והארכנו בזה שם ועיין מה שכתבנו בזה לקמן:

אך לא יאמר שירבה בזה ויהיה רק עוסק כל היום בעיון כי באמת אין סוף ואין קצה לתבונת התורה אך אם ירבה יותר מדאי בעיון לא יכול לשקוד על למודו וגרסתו ואין זה נכון פן ישכח מחוקק התורה המקובלת כמו שכתוב השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וגו' יום אשר עמדת וגו' למען ילמדון ולמען ישמעון. הזכיר שני ענינים למען ילמדון המקובל ולמען ישמעון אשר שמעו כל אחד בסיני באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם לכל אחד את דברי. ויש לפרש מה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו פירוש לקח טוב משא ומתן טוב נתתי לכם הוא המתנה שניתנה לכל אחד בסיני כמו שכתוב וממדבר מתנה. אך אף על פי כן תורתי אל תעזובו שהיא התורה המקובלת מדור דור שהחידוש שלו נקרא תורת האדם כמו שאמרו חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה והמקובלת מאבותינו הוא תורת ה'. וצריך שידבק בשניהם להיות רוב למודו בדברי רבותינו לחזור על תלמודו ויהיה לו עת קבוע לעיין בכל יגיעתו וכחו האפשרי בעיון ההלכה. וכבר אמרנו על זה רמז אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח כי הענין הוא קמח הוא אחר הטחינה וריקוד שהוא בירר הפסולת כענין שאמרו בגמרא במי שלא דקדק בלמודו לא חש לקמחיה והוא העיון לדחות מעל עצמו הסברות הדחויות המתדמות לו ולהוציא אמתו של תורה אמנם גם מזה אל תנח ידיך אבל צריך לחזור על גירסתו ושניהם כל אחד מועילים זה לזה:

כג) עוד יש בזה ענין נפלא מה שכתבנו שם בפרשת עקב אחר הפסוקים הנ"ל דכתיב וידעת היום כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך ופירש התרגום כמה דמילף אינש ית בריה וכו' ואמר הכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. יורה חוטאים בדרך לא נאמר אלא חטאים כי הענין הוא בחסדי ה' לחזק אמונתו ותורתו תמיד בקרב לבינו והוא אשר בוחר בנו מכל העמים ונותן לנו התורה בכל יום כמו שאמרו חז"ל בכל יום ויום יהיה בעיניך כאלו היום ניתנה. וזה שכתוב חלקי ה' אמרה נפשי וגו' חדשים לבקרים רבה אמונתך. מה שאין כן בכל העמים הוא הפך מזה כמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים כדי להטעותם על כן כל הזר הקרב לתורתינו הקדושה בפרט בתורה שבעל פה יבא לו כמה ספיקות וקושיות והוא מאת ה' להרחיקו מעל גבול תורתינו הקדושה:

ובחדושי כתבתי דהיינו דכתיב משנאי ה' יכחשו לו ולא אמר שונאי ה' אלא שהשי"ת מטעה אותם כדי שיכחשו לו והוא מרחיק אמונתו מהם על כן נקראו משנאי ה' שהשי"ת משניאם ורוצה בשנאתם אותו ועל פי זה פרשנו מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי פירוש הלא אני רואה שאתה גורם שנאתם. והיינו כמים הפנים אל פנים מחמת שנאת השי"ת אותם גורם שישנאו אותו כן אני שונא אותם תכלית שנאה עד שגורם שנאתי אותם שהם היו לי לאויבים אבל בישראל הוא נהפוך שמלמד תורה לעמו ישראל ומחזק אמונתם בכל יום חדשים לבקרים וזהו אשר אמרה נפשי חלקי ה' וחסדיך לא תמו ולא כלו לעולם מעלינו:

והנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו ידע כי מאת ה' היתה זאת כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצות ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול באיזה קושיא וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה וזהו כאשר ייסר איש את בנו כדי ללמדו ולהבינו ממעלה למעלה כן יבטח האדם כי אילולי שחפץ ה' להגדיל תורתו ולהאדירו לא היה בא לידו קושיא וספק כי אין מדתו בקרב עמו ובניו לבא לידי קושיא וספק כי אם לתועלת תירוצו ובירורו למעלה ירום ונשא מאד וזה שכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ענין הקושיא והספיקות יקראו חטא וחסרון כענין קולע אל השערה ולא יחטיא ונאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים והחסרון הזה שמגיע לו ידע כי בודאי טוב וישר ה' ולא על חנם יבא לדעתו קושיא וספיקות המחסרים אותו משלימותו ותמימותו אין זה כי מאת ה' למען ידרך ענוים במשפט וללמדם דרכו כי המשפט הוא ידוע כפירש"י בכמה מקומות שהיא השכל המובן על משפטו בתורה:

כד) ובזה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה בפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ענינו ידוע שכל ישראל נקראים בשם יעקב והתלמידי חכמים שבהם נקראים בשם ישראל כי כולם גוף אחד אלא שהם כמו ראש לעקב והנה אותן שהם בחינת יעקב מגיד ה' דבריו לפניהם בדרך נקל שהוא בחינת הגדה פשוטה ומשלים אותם בזה כמו שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים אבל לישראל שהשי"ת רוצה להעלותן מורה להם חוקיו ומשפטיו ר"ל חוקים הם אשר יקשה בהם שאינם ידועים בטעמם כפירש"י בכמה מקומות בתורה וכונת השי"ת בזה כדי שעל ידי זה ייגעו לעצמם ואז יורה להם המשפטים ויבואו למעלה גדולה מזה מה שאין כן לכל גוי לא עשה כן. ומשפטים בל ידעום ר"ל מודיע אותם החוקים ולא המשפטים כדי להטעותם כמו שכתבנו לעיל:

כה) ויש לומר בזה גם כן מה שאמר הכתוב במרה שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו והוא ענין חק ומשפט שאמרנו ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ק"ג ע"ב גבי הא דא' שם זרוק מרה בתלמידים ויש לומר בזה מה שאמר בפסוק שאחריו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך כי ענין המחלה אשר שם השי"ת במצרים הוא העיקר שחיזק את לבב פרעה ועבדיו שימרו נגדו וזה היה גם כן ברדיפתם אחריהם ויחזק ה' וגו' וזה היה כדי להטעותם ועל ידי זה יאבדו וזה שאמר ושמרת כל חוקיו כשיבא לך דבר שאין אתה מבין מחמת קושיא וספק תשמור אותו ותעיין בו היטב כי בודאי כל המחלה אשר שמתי במצרים להטעותם להאבידם לא אשים עליך. ואדרבא תדע כי אני ה' רופאיך על ידי זה תתעלה יותר. זהו שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו למעלה:

כו) ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה בתחלת תהילים לדבר בשבח הצדיקים שבתחילה בתורת ה' חפצו ואחר כך עולה למדרגה ובתורתו יהגה שנקרא תורתו וגדל והולך כעץ שתול וגו' והדר קאמר בגנות הרשעים לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו' שהקב"ה מדחהו וממעטהו. ועל זה קאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט שאין להם עמידה במשפט שהוא מה שכתבנו למעלה שהמשפט הוא השכל והיושר המובן באדם ולעולם יתעהו השי"ת בספיקות וכן להיפך לא יקומו חטאים שהם הספיקות והחסרונות כמו שכתבנו לעיל בפסוק על כן יורה חטאים בדרך אבל אין להם תקומה בעדת צדיקים כיון שרצון השי"ת להעלותו כנ"ל. וזה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים שהוא ללמד ענוים דרכו ודרך רשעים תאבד ר"ל כדי להאבידו היוצא מזה אם יקשה לאדם לאדם איזה קושיא וספק בדברי תורה דע באמנה כי זה מהשי"ת כדי ליישב הקושיא ועל ידי זה יזכה לחכמה יתירה. אבל אם ישאר בספיקו הוא סימן ח"ו שהקב"ה מדחהו וזה אינו בישראל עמו וזה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא כי בחינת הדעת הוא לברר הדבר ולהפריד הרע מן הטוב וכמו שאמרו בזה חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו הרי שידיעה האמיתית היא לידע הדבר על מכונו ולישב הדבר על משפטו והיא בחינת הידיעה שכתוב בפסוק כי יודע ה' וגו' והוא ידיעת המשפטים שכתבנו למעלה בפסוק ומשפטים בל ידעום. ואם אינו מברר בחסרון בחינת הדעת להטיב הוא נפש לא טוב ואל ישמע ליצרו שיאמר למה תבלו זמן הלא אתה אין כוונתך אלא ליישב דעתך מן הקושיא יכול לומר איזה דוחק אין זה נכון בתורתינו הקדושה כי הוא על הטוב והישר בלי שום דוחק ופקפוק. וזהו שאמר ואץ ברגלים שאינו רוצה ליישב בשכל עיניו שבראשו ודוחק ברגליו הוא חוטא שאין לעשות כן בתורתינו הקדושה וצריך לחשוב וליגע כי הוא המכוון להעלותו על דרך הטוב והמעלה:

כז) והתועלת הגדול בעליות התורה הוא הלימוד תורה ברבים כמו שהפליגו חז"ל בתלמוד תורה דרבים דעדיף מעבודה כדאיתא בריש מגילה כי בלימוד חברים והם מפלפלים כל אחד סברתו על זה נאמר אעשה לו עזר כנגדו וההתנגדות הזה הוא עזר גדול להם להוציא פריה. והוא שאמרו חז"ל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים מחלוקת הלל ושמאי וזה שאמרו הפוך בה והפוך בה וכו'. מה שאין כן בלומד לבדו שאין מתנגד כנגדו אף אם כה יאמר שיהפוך לעצמו לומר סברא לכאן ולחשוב בהפוכו אולי יש סברא לכאן עד שיוציא האמת לדעתו מתוך חלוק הסברות שלו אינו מועיל. וזה שאמרו בפסוק חרב אל הבדים חרב על שונאי ישראל שעוסקים בד בבד לשון בד בבד רצונם שאפילו בסברא שחושב בעצמו לכאן ולכאן אף על פי כן הוא אחד גם ברבים העוסקים יחד נאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' וגו' כי במלחמתם אשר שננו חרבותם מכריתים ומזמרים כל הקליפות. וזה שאמר הכתוב וחרב פיפיות בידם חרב של שתי פיות ר"ל פי שנים העוסקים בתורה שנאמר בהן אז נדברו יראי ה' ויכולים להכרית הקליפות מכל צד וזהו שאמרו חז"ל שמתקנאים ומתעוררים ודוחקי דבי כלה מינייהו צריכים שמירה שהרי אמר יוסף אל תרגזו בדרך שלא יתעסקו בהלכה בדרך שהוא מקום סכנה ואין להרגיזם שם. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב בתלמידי חכמים הלומדים יחד כחצים ביד גבור וכו' לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער פירוש בשער הוא בעיר או בשערים המצוינים בהלכה בבית המדרש אבל בדרך לא יתגרו בהם ובחידושי תורה פירשנו בפרשת עקב במה שאמר הכתוב שם אחר הפסוקים הנ"ל שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וגו' שעינינו הוא שהוכיח אותם חסדי ה' עמהם שהרי בשעת פלפול מתקנאים החיצונים וכל שכן במדבר שהוא במקום החיצונים. ואמרו חז"ל הנהו מאני דרבנן דבלו מינייהו והני ברכי דשלהי מיניינו ואמר להם הרי השפיע ה' התורה לכם ולא היה שום שליטה לקנאת החיצונים שהרי שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה:

כח) ויש לפרש בזה הפסוקים רגזו ואל תחטאו. ואמרו חז"ל להרגיז יצר הרע והוא בדבר הלכה כמו שאמרו יעסוק בתורה ואמרו בלשון רבים כי בפלפול מלחמתם מרגיזים אותם אך צריך שמירה גדולה שלא יכשילום כמו שכתבנו לעיל בפירוש דברי חז"ל על משכבכם ודומו סלה ועל זה אמר זבחו זבחי צדק שהוא עדיף מעבודה כמו שכתבתנו לעיל. ואמרו חז"ל כתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי וכו' אלו תלמידי חכמים וכו' ובזה קאמר ובטחו אל ה' שיושיעם במלחמה אמנם הענין כשאדם לומד לבדו מתברר לו בזמן מועט מה שאין כן ברבים מחמת רוב הסברות לכאן ולכאן הנדחות עד שנתברר בהם הטוב צריך להיות זמן מרובה וזה שאמר רבים אומרים מי יראנו הטוב אימתי נבא לברר הטוב נסה עלינו אור פניך שהוא פנים האמיתי באור התורה על זה אמר דוד המלך ע"ה נתת שמחה בלבי וגו' כבר כתבנו דבירור ההלכה הוא נמשל לקמח המתבררת מתוך פסולת הדגן וכן היין הצלול הוא המתברר מתוך השמרים המעורבים עמו בהיותו עדיין תירוש ועל זה אמר שאני שומח גם בתחלת הפלפול אף שהוא עדיין לא נתברר הטוב מן הנדחה והקמח מתוך הסובין והיין מן התירוש מכל מקום אני שמח מעת ההוא. כמאמר ר' יוחנן שאמר על ריש לקיש שהקשה לו דמתוך כך רווחא שמעתתא ולא נחה דעתו ברבי אלעזר שאמר תניא דמסייע לך כן הוא בחבירים כשאינם מפלפלים הוא סילוק השכל ודומה לשינה וזה שאמר בשלום יחדיו אשכבה ואישן ר"ל אם היה להם שלום יחדיו היו ישינים מהשכל ולא רווחא שמעתתא מה שאין כן בפלפול אף על גב דהוא לפי שעה מחלוקת מ"ש נאמר את והב בסופה שמתוך כך נעשים אחדות אמיתי ביניהם וזה שאמר כי אתה ה' וגו' ר"ל בטוח שבסוף יהיה האהבה והשלום. וזה שאמר הכתוב שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות הם החבירים המפלפלים ומלבנים לבינה של ההלכה שכולם מתאימים ר"ל אף שבתחלה מסופקים ומחולקים אבל בסוף יחדיו יהיו תמים:

כט) וראיתי לכתוב קצת במעלות החבירים המקשיבים לקולן של סופרים המלמדים אותם והם שומעים בכל עוז חשקם הנה אמרו חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם וצריך להבין כי החכם הוא המלמד לאחרים. ואמרו עוד במעלות התורה המחכים את רבו ואמרו עוד ולתמידו יותר מכולם אמנם כי כן הוא שמצינו במשה רבינו ע"ה שלא זכה לייחוד הדבור אלא בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל שכל זמן שהיו ישראל נזופים למקום לא נתייחד הדבור עם משה ואמרו עוד ויאמר אליו ה' לך רד מגדולתך וכו' ובחדושי התורה פרשת כי תשא כתבנו בפסוק ויאמר פני ילכו והנחותי לך וגו' ונפלינו אנו ועמך וגו' ויאמר ה' גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' כי ענינו הוא שמצינו בתורה מפורש שמשה ירד מגדולתו בחטא ישראל שהרי מעלת משה יותר היה מכל הנביאים שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה היה מתנבא בזה הדבר. והנה מצינו שאמר משה ברדתו כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער וגו' הרי שירד מגדולתו להתנבא בלשון כה והטעם הוא שכבר כתבנו למעלה שזה שנתנבא בזה הדבר היה תועלת גדול ונורא לישראל כאלו שמעו מאת השי"ת בעצמו כמו שכתוב היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וגו' וממילא היה בזכותם תועלת למשה רבינו שנתיחד הדיבור והשכינה היה מתלבשת בו וכשחטאו לא זכו לשמיעתם וממילא ירד גם הוא מגדולתו והיה בערך כל הנביאים בלשון כה. וזה שאמר משה ונפלינו אני ועמך שאמרו חז"ל דקאי על בחינת הנבואה שבאמת הוא נפלא שלא זכו לזה שום נביא והשיב לו השי"ת גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ר"ל מה שדברת בלשון זה הדבר עד החטא גם זה אעשה. וראיה לדבר שתיכף אחר החטא צוה על מלאכת המשכן בלשון זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה וגו' הרי ראינו בגדול הנביאים כן וכן בכל תלמיד חכם כשהוא צנור המשפיע לרבים נותן השם בקרבו להשפיע שפע חכמת של כל אחד מן המקבלים ממנו הרי שהוא לומד מתלמידיו יותר ממה שלומדים הם ממנו כמו שיבואר עוד בדברינו לקמן הרי שהמקבלים הם מחכימים את רבם:

ל) ובזה יש לפרש מה שאמר הנביא (ישעיה) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים לפי פשוטו ענינו מפני שמצינו התגלות גדול בעת שעלו ישראל מן הים ואמרו שירה עד שאמרו חז"ל מה שראתה שפחה על הים וכו' והתגלות הזה היה לאחר ששבו המים ויכסו את הרכב וגו' כי בתחלה היו ישראל בדין שאמר להם השי"ת ואתם תחרישון. וזה שאמרו שלעתיד יהיה התגלות לכל העם כמו שהיה בשעה שהמים לים מכסים. אך הנראה יותר לפרש שרמז ענין זה שכתבנו שהתלמידים מחכימים את רבם ובזה מובן מה שאמר הנביא כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים ולא אמר מגדולים ועד קטנים אלא שהיה השפע לקטנים על ידי גדולים כמו שכתבנו לעיל בפסוק כי עין בעין יראו וממילא הגדולים מקבלים יותר מן הקטנים שעל ידי הקטנים יזכו להתגלות אור גדול והיינו מקטנים ועד גדולים והמשיל זה כענין מי הים שהם נובעים מן הים וחוזרים והולכים אליו הרי שהוא מקבל מהם וזה שאמר כמים לים מכסים. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל בארון שהיה נושא את נושאיו ואיך שייך נושאיו כיון שהוא נושא אותם אלא הענין הוא שכל קדושת הארון היה בשביל ישראל והראיה כשחטאו ישראל נשתברו הלוחות שהיה הקדושה מסתלקת מהן נמצא אף שהוא נשא את הכהנים מ"מ נקראים הם נושאים שעל ידו היה החיות בהן והארכנו בזה הרבה. ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ס"א בפסוק כחצים ביד גבור כן בני הנעורים דקאי על התלמידים החריפים שגורמים חכמת רבם על ידי כח החוזר כמשל החץ ביד גבור שכל כח יריית החץ הוא בכח החוזר שהוא מושך החץ אצלו בכח והוא הולך בכח החוזר למרחוק כפי רב כח המשכתו אצלו וכן הוא בשפע הממשיך עליהם הוא מקבל מהם. ועל דרך זה אמר הכתוב אם חכם בני ישמח לבי גם אני שמצינו תלמידים נקראים בנים ואם התלמיד חכם מחכים את רבו:

לא) ואמר עוד בן חכם ישמח אביו ובן כסיל תוגת אמו. יש להבין למה לא הזכיר בבן כסיל אביו. אך הענין הוא שמצינו במשה רבינו ע"ה שאמר אם ככה את עושה לי. ואמרו חז"ל שבחטא ישראל תשש כחו כנקיבה. והענין הוא כידוע שכל משפיע נקרא בשם זכר כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות וכשחטאו ישראל נתמעט אצל משה השפע להשפיע להם. לכך כתיב בלשון נקיבה וכן הוא בבן חכם הוא נותן עוז ותעצומות לרבו להשפיע בכח ונקרא אביו. ובבן כסיל תשש כח המלמדו כנקיבה לכך כתיב תוגת אמו:

ויש עוד לפרש בענין אחר על פי מה דאיתא בזהר ובכוונת שהשכל שהשי"ת משפיע לאדם הם שני בחינות חכמה ובינה ונקראים אב ואם כדכתיב כי אם לבינה תקרא. ואיתא שם שבחינת חכמה לגודל חשיבתה היא מסתלקת בשעת החטא. לכך אין בה פגם ואלולי זה היה קשה מאוד לתקן על ידי תשובה וכמו שכתוב שובו בנים שובבים ואמרו חז"ל דמעיקרא שובבים ואמרו חז"ל בפסוק איש איש כי תשטה וגו' שחכמתו מסתלקת אם כן יש לומר דהיינו דקאמר בן חכם ישמח אב כי כל המדות העליונות שמחים בעשותם רצון בוראם להשפיע לראוי להם כאמור ישמחו השמים וגו' כן מדת החכמה שמחה בבן חכם שמשפעת לו אבל בבן כסיל חכמתו מסתלקת ואין בה פגם ועצב ח"ו אלא באם שהוא בינתו מתעצבת בפגמו בה:

לב) והנה כמו שהתלמידים צריכים שיכוונו דעתם בכל כחם לקבל כן כמים הפנים אל פנים צריך להשפיע להם בפנים מסבירות כמו שפירש"י בפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להסביר להם פנים. וכן מצינו כביכול בסיני פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שכתבנו למעלה בתחלת דברינו בזה שענין פנים הוא ברצון גמור להסביר להם כל דבר על מכונו האפשרי. ובזה פרשנו מה שאמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי כי האומר דבר ומסתיר פניו הוא מה שכתוב נזורו אחור ומעולם לא אמר דבר שלא בפנים מסבירות להלכה. אמנם כי כן כמים הפנים אל פנים אם התלמיד נכון דעתו בכל לבו לשמוע מעלה במחשבתו רצון רבו להשפיע לו והדיבור יוצא מפי רבו בקלות ומרוצה. אבל כשאזני השומע ומקבל כבידים בלי הרכנת השמיעה. אז מכביד הדיבור על המשפיע להסביר לו פנים והוא מה שאמרו חז"ל ביבמות דף ס"ה ע"ב כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. דקדק לשון נשמע ולא אשר ישמע מפני שהשומע צריך להכין שמיעתו קודם ששומע ובזה נקל למשפיע להשפיע לו וכן הוא בחבירים העוסקים יחד כמו שכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' אמר בלשון נדברו שהוא נפעל שמדבר על ידי רעהו שהוא הפועל מפני שכ"א הדיבור ממנו יוציא לחבירו על ידי התעוררות חבירו בתשוקת הנותן זה לזה בהלכה. ויש בזה אריכות רב ואין כאן מקומו:

לג) הן כל אלה בחכמים ותלמידיהם אשר תורתן אומנתם אשר לא ישאו משא ומתן והם יושבי אהלים של תורה שומרי משמרת הקודש ארבע אמות של הלכה. וראיתי לכתוב קצת לעורר לב המתנדבים בעם ה' הקובעים עתים לתורה ועוסקין במלאכתן מלאכת שמים לכלכל את ביתם וזרעם ומחזיקים ביד תלמידי חכמים למען יחזקו במעוזם כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ואמרו חז"ל בסוף ברכות בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך:

יש לדקדק דהוי ליה למימר אפילו הוא נוטל את ממונך כדקאמר לעיל גבי בכל נפשך. והנה זהו לשון הש"ע י"ד סימן רמ"א סעיף א' כל ישראל חייבים בתלמוד תורה בין עשיר בין עני בין שלם בגופו בין בעל יסורים וכו' אמנם ידוע כי אף שאמרו חז"ל ביסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. מכל מקום אי אפשר שילמוד בעיון הלכה וללון בעומקה של הלכה כמו שהאדם בכחו ומצבו כראוי כמו שאמרו גדולי ישראל אי קרצתן כנה לא תנאי. ור' אלעזר ברבי שמעון שאמר ברצונו ליסורים אחי וריעי בואו מכל מקום ביום אמר להם זילו מפני ביטול תורה ואמר עוד חילך לאורייתא והרבה מזה והוא נסיון גדול לבעל יסורים שיקבל באהבה וילמוד כפי מה שיוכל לסבול. ועל זה נאמר אדם כי ימות באהל וגו'. אך בחלוקה ראשונה הוא להיפך כי העושר ומרבה נכסים מרבה דאגה בלב איש ברב טרדותיו ופיזור נפשו כמו שכתוב והשובע לרשע אין מניח לו לישן. ועל דרך צחות אמרתי מה שאמר דוד המלך ע"ה בסימן פ"ו כי עני ואביון אנכי שמרה נפשי כי חסיד אני וגו' ואמרו חז"ל לא חסיד אני שכל מלכים ישינים וכו' והקדים כי עני ואביון אנכי מפני שהיה מקום לומר מה שהוא קם בחצות לילה היא מהעדר השינה מפני טורד מחשבותיו אין מניח לו לישן על כן הקדים כי עני ואביון אנכי שלא היה מחשב בעסקי ממונו כלל כמו שכתבנו לעיל שהיה לו מדת הנשתוה כאילו אין לו ואפילו הכי אני קם ומתעורר ממשנתי. ואיש הפנוי ממשא ומתן ומספיקים אותו הוא יכול לכנוס בחדרי התורה ולהבין עומקה ורומה לכך אמר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ר"ל אפילו הוא בעל יסורים עד דכדוכו של נפש לא יניח מעסק התורה אף כי קשה היא עד מאוד. ובכל מאודך הוא להיפך דיותר רבותא היא בכל ממונך דאפילו יש לו עושר ונכסים הרבה וטרוד מאוד במשא ומתן מכל מקום יטהר ראשו מכל טרדותיו ויקבע עתים לתורה:

לד) ועוד פרשנו בזה שלא אמר אפילו הוא נוטל את ממונך כמו שאמר בכל נפשך. כי הנה יש מעלה גדולה המקבל מאהבה אם נענש ח"ו ביסורים שבגופו יותר מהמקבל באהבה אם נענש ח"ו בהפסד ממונו כמו שמצינו באיוב שבהפסד כל רכושו וקנינו ובניו ובנותיו עמד בצדקתו כמו שכתוב בכל זאת לא חטא איוב וגו'. וביסורים שבגופו בעט וחטא והטעם מפורש שם שבהפסד כל אשר לו אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ר"ל אין לערער ולהתלונן על אשר לקח כי הוא נתן כמו שכתוב ערום יצאתי מבטן אמי וגו' אבל ביסורים שבגופו שנולד שלם בגופו וה' חפץ דכאו ע"כ אמר הטוב לך כי תעשוק וגו'. אמנם אם ימצא היצר הרע מקום להתלונן בהפסד ממון הוא על הנתינה בתחלה דלמה נתת לי כיון שאינו מתקיים ובזה גרם לו צער הלקיחה ממנו כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ב) מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני ר"ל אשר נשאתני תחלה הוא זעמך כיון שבסוף תשליכני ומצטער יותר וזהו שעמד איוב בנסיון בזה שאמר אף דה' נתן וה' לקח והיה מקום להתלונן על הנתינה אף על פי כן יהי שם ה' מבורך. נמצא ביסורים שבגופו שפיר אמר אפילו הוא נוטל את נפשך אף שיש להתלונן על הנטילה שנברא שלם בגופו. מה שאין כן בממון עיקר הנסיון דלא יתלונן על הנתינה. וזה שאמר בכל ממונך שאם יבין אין לו להתלונן אלא על מה שהיה לו תחלה ממון רב ובאמת צריך לקבל מאהבה הטוב והרע כמו שאמרו במשנה. ויש להאריך זה אלא שהוא אינו מעניינו:

לה) ויש לפרש מה שאמרו בלשון קבעת עיתים לתורה שהענין הוא כשאדם שהוא בעל משא ומתן והוא פונה עת שבו ילמוד שיעורו דרכו של יצר הרע באותה שעה להזמין לו איזה משא ומתן ואומר לו למה תניח את הריוח המזדמן לך בשעה זו תלמוד אחר כך לכשתפנה ועל זה הזהירו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה והוא שדומה לו שגוזל את עצמו ולשון קבעת הוא לשון גזל כמו שכתוב היקבע אדם וגו' ואמרו חז"ל שהוא לשון קבען פלניא וצריך לקבוע ולגזול עת לתורה. אמנם האמת הוא כי המאמין ובוטח בה' נכסיו מצליחים כמו שכתבנו לעיל שנאמר בתורה ושלל לא יחסר מה שהיא שוללת בטוח הוא שלא יחסר. ואמרתי לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה בתחלת תהלותיו כי אם בתורת ה' חפצו וגו' וכל אשר יעשה יצליח כי הענין שאמרו חז"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכו' ואמרו לא כל המרבה בסחורה מחכים. ולדעתי זה שקבעו לומר בכל יום ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תהו ענינו להרבות במעשה הוא דבר תהו כי אין מעצר לה' להושיע ברב או במעט. וענין הצלחה הוא מי שממעט במעשה ועושה מלאכתו ארעי ובזה המועט מרויח כמו מי שעבודת עבודתו בכל יום מאין פנות. זהו נקרא הצלחה. וזה שאמר הכתוב וכל אשר יעשה רצונו כל מה שהיה יכול להרויח על ידי מעשה יצליח במעט העסק כאלו היה עושה כל היום. ופרשנו בזה מה שאמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. כי הצלחת הצדיק הוא באשר ה' אתו וכל אשר עושה ה' מצליח כדכתיב גבי יוסף הצדיק. מה שאין כן גבי רשעים אף שנראה לעין דרך רשעים צלחה הוא דומה כמו שיש חילוק בין עוף הפורח מחמת החיות שיש בו ובין המוץ הפורח בשעת דישת התבואה שאין בו חיות אלא הרוח הדפו. כן הרשע רוח הסיטרא אחרא ידפנו עד לא יוודע מקומו איהו:

מיהו בפשטות מה שאמר תחלה ובתורתו יהגה יומם ולילה אף על גב דעל כל פנים עושה מלאכתו מעט כמשמעות וכל אשר יעשה ענינו הוא כמו שכתבנו בפנים בסוף המסכתא דף קי"א ע"א דמה שאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. על פי מה שכתב הרא"ש דהא דאין מברכין בתורה כשעוסק במשא ומתן ואחר כך יושב ולומד משום דאף כשהוא עוסק במשא ומתן דעתו על למודו ועיין היטב מה שפרשנו בזה ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה. ויש להבין יותר כי כשאדם דעתו על למודו אין התורה פוסקת ממנו וכל מחשבתו כל היום בה ולא יאמר האדם אם לא יסירם מלבו לגמרי אולי יטעה במשא ומתן. על זה הבטיח והוא יישר אורחותיך שלא יטעה וזהו שאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה דאף בשעה שעושה יהיה דעתו בלמודו ואפילו הכי לא יטעה במשא ומתן ואדרבה מצליח יותר כאלו היה עושה הרבה:

לו) ועיין מה שכתבנו שם עוד דמה שאמרו חז"ל במסכת ר"ה שהקב"ה מעביר ראשון ראשון היינו משום שהשי"ת ברחמיו מתחיל תחלת דינו של אדם על דברי תורה כמו שאמרו חז"ל פוטר מים ראשית מדון וזה אין בית דין דלמעלה יודעים כי אולי אף בשעה שלא למד היה דעתו על למודו דאין הבית דין יודעים מחשבה שבלב על כן מעבירו מבית דין שלמעלה:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות בסנהדרין דף ז' ע"א ד"ה אלא על דברי תורה וכו' דהא אמרינן בשבת שתחלה שואלים אותו נשאת ונתת באמונה ואחר כך קבעת עתים לתורה. ויש לומר משום דאמרינן שם בראש השנה ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עוונות מחשיב בהדיה קשה כיון שהעבירו השי"ת למה חוזר וחושבו. ותו דכיון דהשי"ת יודע שיהיה רובא עוונות למה יעבירו תחלה והכל גלוי לפניו שיחזור ויחשב אותו. אך הענין הוא שהשי"ת מעביר עבירה ראשונה שהוא ביטול תורה ואין הבית דין דנין עליו שום עונש ודנין אותו לזכות שבודאי היה מקיים והיה לומד במחשבה. אבל אחר שרואין כבר דאיכא רובא עוונות יודעים הבית דין שלא היה מחשבתו בדברי תורה שאמרו חז"ל תורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן החטא ואם היה תורתו בלבו לא היה מרבה עוונות. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל דבתחלת דינו באמת היה על דברי תורה אלא שלא היה יכולים לדון על זה ודנוהו לזכות ושואלין נשאת ונתת באמונה. אבל כשרואין שלא נשא ונתן באמונה והרבה עוונות במעשיו מוכח שלא היה דעתו בלמודו שואלים אותו אם על כל פנים קבע עתים לתורה. ואפשר לכוין זה בדבריהם שם וזה לשונם ששואלים אותו תחלה על משא ומתן באמונה ומכל מקום יקבל דינו תחלה על דברי תורה. והכי דריש ליה לקרא תחלת גלוי דינו במה שנטשו מדברי תורה עד כאן לשון התוספות. ולפי מה שכתבנו הוא אינו מובן דלמה באמת כן הוא אם רוצים לדון על דברי תורה תחלה ישאלו אותו על דברי תורה תחלה. ותו מה זה גלוי דינו שכתבו התוספות ולפי מהב שכתבנו אתי שפיר דבאמת ראוי להקדים דברי תורה אלא שאין יכולים לידע אותו עד שדנין אותו תחלה על שאר עבירות וכיון שנודע ראוי לענוש אותו תחלה על דברי תורה וז"ש גלוי דינו שנתגלה עוונו. ויש להבין יותר הטעם מה שנענש תחלה על דברי תורה על פי הדברים הנ"ל דכבר כתבנו דצריך להבין הלא השי"ת יודע שהיה רובא עוונות ולמה מעבירו. אלא הענין דאיתא בסנהדרין דף צ"ב בדיני נפשות אין מחזירים לחובה ובדיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה. ומצינו במשנה כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וצריך להבין מה זה ענין שנענש בביטול תורה בממונו. ויש לומר על דרך שכתבנו דאי אפשר לדון אותו בדיני נפשות הואיל וכבר נידון לזכות בתחלת דינו אף שנתגלה עוונו אחר כך אין מחזירים לחוב ודנין אותו בדיני ממונות שמחזירים לחובה ונידון בעונו. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל דכוונת הקב"ה במה שמעבירו להצילו מדיני נפשות שיצא לזכות ונידון בדיני ממונות. ומטעם זה יש לומר דנענש תחלה על דברי תורה כמו שכתבו התוספות משום דדינו בממון ואחר כך בשאר עבירות כמו שאמרו חז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ולכך דנין אותו תחלה שיענש בדיני ממונות. ועל פי זה פירשנו מה שאמר הכתוב אל תזכור לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד. ולפי מה שכתבנו יש לומר עוונות ראשונים היינו ביטול תורה ראשית מדון שהעבירו השי"ת ואחר כך נתגלה ואנו שואלים שלא יזכרהו אף שאין לדון אלא בדיני ממונות הואיל ונצדק לזכות גם זה קשה עלינו מאוד כי כבר דלונו מאוד על כן יקדמונו רחמיך גם בזה:

לז) והארכנו קצת בזה שצריך אדם ליזהר מאוד לקבוע עתים לתורה ועל ידי זה נכסיו מצליחים ואל ירבה מאוד בסחורה לבטל שיעורים הקבועים לו ולהשמר נפשו מאד שלא יטעהו יצרו ויראהו ריוח בשעה שקבוע לו לתורה כי לא לטובה יחשב לו. וכבר פירשנו במשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך שמזהיר התנא על ענין זה. כי תדע נאמנה שיצר הרע הוא מתנגד שלך וכל דבריו הם לנגד רצונך אלא שבתחלה מראה לך ריוח וכשיצוד אותך במצודו ורשתו אשר לא תוכל להנצל מפח יקוש אז ימצא לך בטילים הרבה שהם כנגדך ומתנגד לרצונך. ועל דרך זה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר קרא ליצר הרע אורח שקר שאמרו חז"ל ויבא הילך לאיש העשיר שבתחלה יצר הרע דומה לאורח שקר שהוא מראהו לאדם ריוח בתחלת בואו ללכוד אותו אבל כשאדם מתבונן עליו בזה אמרו אם פגע בך מנוול זה ר"ל בתחלת ביאתו כאורח תיכף כשפגע בך תמשיכהו מיד לבית המדרש. וזה שאמר מפקודיך אתבונן שזהו שנקרא נבון כשמבין דבר מתוך דבר:

לח) אמנם אף שיקבע עתים לתורה לא יצא בזה ידי חובתו כי אמרו חז"ל צריכה שמעתתא צלותא כיומא דאסתנא ואי אפשר לאדם העוסק הרבה במשא ומתן לרוב היום שבשעה זו שקובע לתורה ללון כל כך בעומקא של הלכה ועל דרך זה פירשתי מה שאמר שלמה ברוח הקדש בהיות ישראל בגלות הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה וגו' שהשכינה מתאוננת כעוטיה כפירש"י על תלמידי חכמים הראשונים בהיות ישראל על אדמתן כי בגלות בקושי מציאות הפרנסה אי אפשר להרביץ תורה בבירור השכל כשמש בצהרים כנ"ל דשמעתתא בעי צלותא וכו' וזה שאמר איכה תרעה שתתעסק בפרנסתיך ואיכה תרבוץ תורה בצהרים כמו שאמרו חז"ל שבית המדרש נקרא תרביצא שמרביצין שם תורה ואמר על זה אם לא תדעי לך וגו' על משכנות הרועים ר"ל אותם שאינם בני תורה וזהו בעקבי הצאן שהם יצאו וישאו ויתנו ורעי את גדיותיך ר"ל שתגדל את בני תורה על משכנות הרועים הם המרביצים תורה לגדיי הצאן שהם התלמידים ותפרנסם והם היושבים בבית ה' תמיד כל היום ועל זה נאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך שאמרו חז"ל שזבולון היה מספיק ליששכר לעסוק בתורה כמו שכתוב ומבני יששכר יודעי בינה וגו' ובודאי זבולון היה גם כן קובע עתים לתורה אלא מחמת שהיה עסוק במשא ומתן כמו שאמר הכתוב זבולון לחוף ימים וגו' לא היה יכול להתבונן כל כך והיה מתחבר ליששכר:

לט) ויש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (בתהילים ס"א) אגורה באהליך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה כי אתה אלהים שמעת לנדרי וגו' ימים על ימי מלך וגו' כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום והנה אמרו חז"ל ביבמות דף צ"ו אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות אלא שאומרים דבר הלכה משמו עוד אמרו חז"ל בעירובין דף פ"ו במה שאמר דוד המלך ע"ה ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. יש לפרש המשך הפסוקים על פי מה שכתבנו בסוף המסכתא דף קי"א שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים זוכים לתחיה על ידי טל תורה אם כן מה שהתלמידי חכמים נקראים חיים לעולם על ידי שאומרים דבר הלכה משמם הכי נמי המחזיקים זוכים בירושה זו שיש להם שכר עולמים כיון שהם מספיקים ועל ידי זה מתרבה ומתגדל חדושי תורה וזה שאמר אגורה באהליך על כללות ישראל אפילו אותן שאינם בעלי תורה כי אתה אלהים שמעת לנדרי שנודרים ונודבים ועל ידי זה נתת ירושת יראי שמך שהם מנחילים תורתם לדור דור והיינו דקאמר ימים על ימי מלך תוסיף כמו שאמרו חז"ל מאן מלכי רבנן וזהו אריכות ימים שזוכים על ידי התורה כמו שכתוב אורך ימים בימינה. ושנותיו כמו דור ודור על ידי שאומרים הלכה משמו ועל זה אמר ישב עולם לפני אלהים דהיינו כל ישראל על ידי חסד ואמת שהם מאכילים מן לתלמידי חכמים וכמו שהם נקראים חיים לדור דור כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום בשני עולמים בעולם הזה ובעולם הבא:

מ) ויש לפרש בזה המשך הפסוקים שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול להיות כי אמרו חז"ל בהספקת תלמידי חכמים דהוי כאלו הקריבו קרבן ונסכו יין על גבי המזבח וכאלו הקריבו בכורים ויש להבין ענין זה כי אמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהן גרים שנאמר וזרעתי את ישראל וגו' והנה אין הדבר להבין כפשוטו שהרי אמרו חז"ל קשים גרים לישראל וכו' אלא הענין כמו שכתבו המפרשים שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות. וזהו שיתוספו עליהן גרים שהם מתאחזים בישראל על ידי ישיבתם בחוץ לארץ והליכתם ומשאם ומתנם ועסקיהם שם והנה על ידי המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים על ידי התלמידי חכמים הם הגומרים ומעלה אותם למעלה אם כן שניהם צריכים זה לזה כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ארבע אמות של הלכה ואינם יכולים להוציא יקר מזולל כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו אם כן שניהם מועילים זה לזה. ויש לפרש בזה שאמר הכתוב (שיר השירים סימן ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן ופירשו חז"ל חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר שהם צריכים להיות קבועים בבית המדרש ולא לשוטט בחוצות והוא משל לאומן שעושה תכשיטי זהב והזהב ידוע שהוא מלוקט בתחלתו מניצוצות הזהב המעורבים בעפר מתוקן על ידי חפירה וברור היטב וכשמתלקט ונעשה עשת זהב אז האומן עושה ממנו תכשיטים. אמנם אי אפשר שאומן הצורף הוא עצמו יחפרהו ממטמוני הארץ. וכן הנמשל בזה שהתלמיד חכם היושב בסתר אהלים הם מתקנים וגומרים והיינו דאמר הכתוב בתחלה שמח זבולון בצאתך והדר ויששכר באהלך כי אי אפשר לעשות מעשה ידי אומנתו של הקב"ה עד שיצרף בתחלה ואם כן מלאכת זבולון תחלה וזה שאמר בצאתך כי אי אפשר לתקן אלא על ידי צאתיך והיינו דקאמר מה יפו פעמיך אותן היוצאים ונושאים ונותנים ונקראים בת נדיב שמנדבים בנדיבות לבותם להספיק תלמידי חכמים שהם חמוקי ירכיך היושבים בבית המדרש ועושים מעשה ידי אומנתו של הקב"ה ומעלים את הכל על ידי תורתם. ובזה מובן מה שאמר הכתוב (ירמיה ט"ו) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כי פעולת המחזיקים ידי התלמידי חכמים ונושאים ונותנים בהליכתם לשם שמים כדי להספיק תלמידי חכמים שהם מוציאים ניצוצים היקרים הם חשובים כמו פי שהם תלמידי חכמים העוסקים בפיהם. והנה אמרו חז"ל בפירוש הפסוק עמים הר יקראו שזבולון מתרעם על מדותיו לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. ויש לפרש על דרך שפירשנו שהוא מתרעם שמלאכת יששכר יותר חשובה שהוא יושב בבתי מדרשות הנמשלים לשדות וכרמים שהפירות של התורה מתגדלת בהם ולי נתת לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות ללקט הניצוצות הקדושים המפוזרים בהם אך כבר כתבנו שהם דומים לקרבנות שכל ישראל מביאים מכספם קרבנות הנקרבים על גבי המזבח על ידי כהני ה' המעלים אותם לריח ניחוח על גבי מזבח ואמרו חז"ל שחיטה בזר כשירה ומקבלה ואילך מצות כהונה כדי שיתחילו ישראל בעבודתם ונגמר על ידי הכהנים וכן הוא בזה וזה שאמר הכתוב שם יזבחו זבחי צדק שהם חשובים כמביאים קרבנות והם זובחים. והתלמידי חכמים מקבלים על ידיהם ומעלין אותן וזה שאמר כי שפע ימים ינקו שהם יונקים השפע ממצולות הים ושפוני טמוני חול הם הניצוצים הקדושים הספונים וטמונים בחולים והם מטהרים את הקדש ומבדילין בין קדש לחול:

מא) עוד אמרו חז"ל תן לו משלו שאתה ושלך שלו והענין הזה יש לפרש במצות המחזיקים ביד תלמידי חכמים כדאמרינן בש"ס כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה שנאמר כי זה כל האדם ויש להבין זה כל בעל מדע המאמין בה' כי לא יעזוב ה' את חסידיו כורתי בריתו ועוסקים בשעשוע תורתו כל היום ולא ישפיע להם לפרנס את עצמם אפילו כדי מסת חיותם אין זה כי אם חפץ ה' בבעלי תורה שלא יתעסקו בשום דבר ויתפרנסו על ידי אחיהם וזה שאתה ושלך שלו שכיון שכל העולם לא נברא אלא לצוות לתלמידי חכמים כל שכן שכל השפע שתנתן להם הוא בשביל שיספיקו לתלמידי חכמים על כן לא ירע לבבו בתתו מפקדונו אשר הפקד אתו מאת ה' ולא יפחות איש איש ממעשרו עד חמשו כמו שאמרו חז"ל ובזה יברכהו ה' בברכה עד בלי די כמו שכתבנו בחידושי תורה בפסוק מי מנה עפר יעקב שאמרו חז"ל דקאי על מצות מעשרות הנותן מפרי ארצו ויש לפרש מי מנה הברכה שיברכו ה' בעבור מעשר ראשון ומעשר שני שנותן מעפר ר"ל מתבואת ארצו ומספר את רובע ישראל הם המוסיפים לתת עד חומש שאי אפשר לספור הברכה שיברכו ה' בארבע הידות אשר ישאר לעצמו וזה הוא מספר את רובע ישראל. ואם אמנם כי כן ישכיל ויבין מה שאמרו חז"ל יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית וכבר כתבנו בזה בפרק מציאת האשה דף ס"ז. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם אלהים ולראות שהם בהמה המה להם. יראה לפרש ענינו שיברר ה' עיני השכל מה שצוה הקב"ה לעמו שיעשו חסד קצתם עם קצתם יותר ממה שהמשפיע נותן להמקבל יותר חסד המקבל עושה עם הנותן כאשר בארנו בענין הצדקה והספקת תלמידי חכמים. והנה מלת הם והמה פירוש אחד להם אלא שידוע שהה"א הוא סימן לנקיבה גם ידוע בדברי חז"ל שהמשפיע הוא בחינת זכר והמקבל הוא בחינת נקיבה. וזה שאמר לברם אלהים שיברר להם השי"ת דעתם וידעו שמה שעושים הם דהיינו קצתם המשפיעים בהמה דהיינו עם קצתם המקבלים יותר מזה עושים המה המקבלים בהם המשפיעים וכבר בארנו לעיל שגם בענין עסק התורה הוא ענין זה שתלמידו יותר מכולם והוא מחכים את רבו יותר ממה שמקבל ממנו:

מב) ויש לפרש על דרך זה מה שאמר שלמה המלך ע"ה בסוף שיר השירים כרם היה לשלמה בבעל המון נתן הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו היושבת בגנים וגו' ענינו שהתלמידי חכמים היושבים בהיכל ה' ובתי מדרשות הם נקראים כרם ה' צבאות ונוטרים את פרי עץ חיים גדולי הכרם. ושארית העם הם המחזיקים בידם הם נקראים נוטרים את הכרם והם זוכים בשכר הפירות של התורה בעולם הזה כל אחד לפי הברכה וזה הוא איש יביא בפריו אלף כסף רצה לומר בזכות הפירות של התלמידי חכמים. והיה ראוי שיתן ה' לתלמידי חכמים עצמם אלא בשביל שרצון השי"ת שיהיה פנוים וישבו לפני ה' תמיד. וזה שאמר כרמי שלי לפני ר"ל הם יושבים בארץ הנגב ואינם עוסקים אלא יושבים לפני ה' ואף שהם משיבים לו ומודים לדברו ואומרים לו האלף לך שלמה ידענו גם ידענו כי ממך הכל ומידך נתנו לך חומש לתלמידי חכמים שהם נוטרים את פרי הכרם וזה שאמר ומאתים לנוטרים את פריו שהוא החומש מהאלף ואם עושים כן זוכים ומקשיבים תורה לעתיד לבא בין הצדיקים בגן עדן. וזה שאמר היושבת בגנים חבירים המקשיבים וגו':

מג) ויש מן המשפיעים במדה גסה שסוברים שקונים מן התלמידי חכמים חלק מתורתו כדרך שאר משא ומתן. אמנם חלילה מחשוב כן וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת בעולם הבא בכל חיי עולם הזה כמו שאמרו חז"ל וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי עולם הבא וכמו שאמרו חז"ל בפסוק אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן בתורה ובמצות וזהו פשטיה דקרא רחוק מפנינים מכרה שאי אפשר לקנות אותה אפילו בעולם הבא שנקרא פנינים. אלא הענין הוא שכל אחד מקבל שכרו משלם וכמו שאמרו המשל מנר שמדליק ממנו ואין מחסר אורו כן המחזיקים נוטלים שכרם מאת ה' מן השמים ואינם נוגעים ח"ו בחלקן של התלמיד חכם. ועל דרך זה פרשנו המשנה האומר שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שאומר לתלמיד חכם מעות שלי שלך ותורה שלך שלי זהו מדת עם הארץ שאין אתו ידוע עד מה. וכבר אמרנו לזה רמז במשנה דפסחים הממנה עמו אחר בחלקו רשאים בני חבורה ליתן לו חלקו הוא אוכל משלו והן אוכלים משלהם ר"ל מי שאי אפשר לו לעסוק בחלק תורתו שהיא חלקו לעולם הבא וממנה עמו אחרים שהם ילמדו עבורו והוא יפרנסם אין בזה גריעות ח"ו לתלמידי חכמים לומר עליהם שמוכרים תורתם בשביל פרנסת עולם הזה ויכולים בני חבורה הם העוסקים בתורה (כמו שאיתא נזרקה מפי חבורה) ליתן לו חלקו כי הוא אוכל בעולם הבא משלו והן אוכלים משלהן ואין בזה פחיתות שכר לתלמיד חכם. וזה שאמר שמח זבולון בצאתך וגו' שכל אחד ישמח בשלו ואין אחד נוטל חלק חבירו:

מד) ועיין מה שכתבנו לקמן בפרק מציאת האשה דף ס"ז במה שאמר דוד המלך ע"ה לכו והתפרנסו זה מזה עיין שם היטב ומשם בארה שכפי רוב האמנה ושמחת לבבו בתתו להספקת לומדי תורה כן ירבה וכן יפרוץ הברכה עד בלי די. וזהו שאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה והוא שאמרה תורה אל ירע לבבך כי בגלל הדבר הזה ר"ל בשביל שתתן בטוב עין יברכהו ה'. ואמר עוד איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יש להמשיל דבר זה לאדם בעל שכל ובשכלו יחשוב פעולת ידיו והידים הם הפועלים ועושים ומצליחים ומאכילין את האדם הלא יחשוב כי הידים הם המחיים אותו כי אם לפי שכלו הוא הנהגתם. כן לא יאמר העשיר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה כמו שכתוב בזהר ובתיקונים שהתלמידי חכמים נקראים ראשי העדה והמחזיקים נקראים מארי דידין והם הידים שפועלים ומפרנסים אך ידעו כי ה' הוא הנותן חיל על ידי בעלי תורה כמו שכתוב כי זה כל האדם ואין צריך לומר כי בעלי תורה המקבלים ח"ו לא יבטחו בנדיבים שיחשבו שניזונים ממתנת בשר ודם ולהתבזות בפניהם הלא כבר כתבנו כי זהו ענין קרדום לחתוך בה אלא יחשובו כאדם המתפרנס ממעשה ידיו ומפעולת זרועותיו כן מארי תורה דאינון רישי דעמא מתפרנסים ממארי דידין מ"מ יכבדו אותם וראוי לחלוקת כבוד ולברכה כמו שאמרו חז"ל תיכף לתלמיד חכם ברכה. ונראה בזה לפרש מה שאמרו חז"ל בברכות דף י"ז בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מן הצדקה שניזונים בזרוע יש לפרש שאין חושבים שמקבלים צדקה מאחרים אלא כל ישראל כאיש אחד הן והראשים ניזונים מן הזרוע שהן מארי דידין. ויש לפרש בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה בסוף ברכה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך וגו' מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם וגו' וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש וגו' אמר תחלה הלא תדע נאמנה כי אין כאלהינו שהוא רוכב שמים בעזרך ר"ל אף שהוא רוכב שמים ח"ו שהשמים נושאים אותו אלא שהוא נושא את נושאיו ואמר בעזרך כמו שאמר הכתוב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים והאמת הוא כי הכל מאת השי"ת כדכתיב בתריה אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם אלא שהשי"ת כביכול הוא שוכן בתוכינו ונותן בנו כח וחיל להללו ולשבחו ולספר עוזו ועל זה אמר כן הוא מעונה אלהי קדם שהוא מקדש ה' וארבע אמות של הלכה שהשכינה שרויה בו והוא מעונתו בשערי ציון המצוינים בהלכה ומתחת זרועות עולם וכל המחזיקים ומאדירים מקדשו הם זרועות עולם. ואז בהאמנה זו הם מצליחים שלא ישלטו בהם אויבים וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב ר"ל בזכות ישראל שהם התלמידי חכמים והם נפש אחת עם יעקב שהם חבל נחלתו קשורים ומתאחדים לבדד אל ארץ דגן ותירוש בעולם הזה אף שמים יערפו טל כמו שכתוב בסוף המסכתא דף קי"א שטל תורה הוא טל התחיה ללומדי תורה ולמחזיקים בה. ויש לנו בזה לבאר הדברים באריכות אמרי נעם אך אין כאן מקומו כי קצרה היריעה מהכיל וה' הטוב יאיר עינינו ויטהר לבבינו וישכון שכינת עוזו בתוכינו ויקוים ומלאה הארץ דעה וגו':

מה) וראיתי לחתום בברוך מעין הפתיחה מצינו במשה רבינו ע"ה שאמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם ופירש"י ז"ל שאמרו ישראל אתה נותן קיצבה לברכותינו אמר להם זו משלי וה' יברך אתכם. יש לפרש שמצינו כשחטאו ישראל במדבר נאמר בפרשת כי תשא ובפרשת שלח שאמר הקב"ה למשה ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו הרי שהגדיל ה' מדת טובתו רב ועצום יותר ממנו אבל לא נתפרש כמה מרובים יותר וכיון שאמרו חז"ל מדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות שבמדת פורענות הוא אומר עד רבעים ובמדת טובה עושה חסד לאלפים אם כן יש לומר דהכי נמי הוא רב ועצום חמש מאות פעמים כמותם. וכיון שאמרו חז"ל שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר נמצא ברכה זו מתקיימת למשה. וכיון שכבר מתקיימת לו הבטחה זו בחטא הראשון אף שמחל הקב"ה לישראל. אם כן כשאמר לו בחטא המתלוננים בפרשת שלח על כרחך נתברך עוד הפעם חמש מאות פעמים כמותם. נמצא נתברך אלף פעמים כמותם. ובזה הברכה שלו בירך לישראל אלף פעמים ככה וזה שאמר להם זו משלי וה' יברך וגו'. וכן אני העני בדעת אומר הנה נתתי לכם מברכתי. אשר חנן ה' אותי. וה' יוסף לכם ברכה כאשר דבר לכם להגדיל תורה ולהאדיר. למעלה השכל להבנות ולהתגדר. ואתם תשאו ענפיכם ולא ימיש מעשות פרי עץ הדר. ותרבה החכמה בישראל לעולמים ולדור דור:

ועתה אשא עיני ולבבי. ואתפלל לאלהי אבי.

פנה אלי וחנני.

ישועתך אלהים תשגבני.

נוראות בצדק תענני.

חסדך ה' יסובבני

סוד חכמים הבינני.

יודע

המחשבות

ובוחן

הלבבות.

אלפני

דרכי

נתיבות