Exodus 20:1 שמות כ׳:א׳
1 א

הדברים האלה לאמר. מלת לאמר יורה ברוב המקומות על הסגנון שתפס המדבר, כלומר שהדבור הי' בלשון פלוני ופלוני המתאחד בספור, כשיאמר וידבר ה' אל משה לאמר יורה מלת לאמר על צורות הלשון הבא אחריו (וויא פאָלגט, נעמליך, פאָלגענדע וואָרטע), והנה אחרי שאמר כאן את כל הדברים האלה לשון זה לבד יורה לנו בבאור גמור שהדברים הבאים אחריו יצאו מפיו ית' בסגנון אותו הלשון ממש, וא"כ אין צורך עוד למלת לאמר אחריו והוא רק למותר במקום זה, ולקמן בויקהל (ל"ה ד') שאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, באמת מלת לאמר שם אינו מורה על סגנון הלשון רק לאמר לכם וכמ"ש רש"י שם; ויראה דלמה שהודיעונו רבותינו שהוא ית' אמר תחלה עשרת הדברות בדבור אחד, וחזר ופירש כל דבור ודבור בפ"ע (כמ"ש רש"י מן המכילתא) וטעם הדברים נ"ל מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד, ועוד כי מצד הנותן שהוא האחד האמתי כל התורה היא כמצוה אחת, ואינם רבוי רק מצד המקבלים, לכן הוא בכלל ובפרט, והי' מרצונו ית' להודיעם תחלה עשרת הדברות ידיעה כללית לכן נאמרו בדבור אחד שהיו כולן כנקודה אחת שאין בה חלקים כלל ולא היו בה אותו לשון והמלות הכתובי' לפנינו מענין שנוי הנסתר והמדבר בעדו, רק דבור אחד כללי שהי' כולל טעם כל עשרת הדברות, ואותו הדבור הכללי שמעו ישראל מפיו ית', גם הבינוהו בידיעה כללית (ודלא כדעת הרמב"ן בזה), כי מה תועלת הי' לישראל לשמוע קול פשוט בלי הבנה, כי תכלית כוונתו ית' הי' בשביל ישראל, כמ"ש הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים, ואם הם לא הבינו דבר מפעם הראשונה האיך יצדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדו ליראה, גם אמרו וידבר ה' אליכם מתוך האש ויגד לכם את בריתו, היאמר דבור ואגדה על קול שלא יובן ממנו מאומה, וכ"כ הראב"ע שכל עשרת הדברות שמעו ישראל והבינו אותם מפי ה' עצמו, והיא דעת רבנן (במדרש חזית פסוק ישקני) שאמרו כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה; ואחרי הידיעה הכללית הזאת הי' מרצונו ית' להודיעם עשרת הדברים גם בידיעה פרטית, ואז מפי עצמו כביכול השמיעם שני דברות הראשונות, ושמנה דברות האחרונות השמיעם ע"י משה, שהי' הוא ית' מקרא אותם אליו ומשימם בפיו באותו הלשון עצמו כמו שכתוב לפנינו בתורה (ערא"ם וצד"ל ובעל משכיל לדוד), וע"ש שתי הידיעות האלה הכללית והפרטית אמרה התורה שתי לשונות אלה, על הדבור הכללי אמרה. את כל הדברים האלה, ואין מלת כל כאן הוראתו על המקובץ המתפשט על כל אחד מהחלקים, אבל הוראתו על כללת וקבוצת הדברים הבלתי מתפשט על פרטיהן (כמבואר בפ' שלח בוכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה), ויהי' תרגומו (דען אינבעגריף דיעזער וואָרטע), ועל הידיעה הפרטית אמר אחריו מלת. לאמר, שהוא סגנון הלשון הכתוב לפנינו במקרא. ובמכילתא חדתא דרשב"י (יתרו ל"ד ע"ג) את כל הדברים האלה לאמר וגו' אנכי ולא יהי' לך בדבורא חדא אתאמרו וכו' הני כללא דכולא הני כללא דכל אורייתא וכו' ולבתר האי דבור פריש מלה ואכריז לה וע"ד כתיב את כל הדברים האלה דאינון כללא, ע"ש. ויתכן עוד לומר לפי מה שידענו מקדמונינו שבעשרת הדברות נכללו כל התרי"ג מצות עם כל פרעיהם (כמבואר בכי תשא בחרות על הלוחות). לכן קראה אותן התורה בשם. כל הדברים. כלומר דבוריים כללים אשר מהם מסתעפים כמה פרטים ופרטי פרטים: