Part 3, Chapter 31 חלק ג', ל״א
1 א

מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סיבה למצוה מן המצוות והטוב אצלם - שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל. ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשם ולא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו. והוא שהם יחשבו שאם היו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך וכך נצטוינו בהם ויהיו כאילו באו ממחשבת והסתכלות בעל שכל; אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת יהיה בלא ספק מאת האלוה כי לא תביא מחשבת אנוש לדבר מזה. וכאילו אלו חלושי הדעות - היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת והאלוה לא יעשה כן אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו. חלילה לו חלילה! אבל הענין בהפך זה! והכונה כולה להועילנו - כמו שבארנו מאמרו "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" ואמר "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - כבר באר שאפילו ה'חוקים' כולם יורו אל כל הגוים שהם 'בחכמה ותבונה' ואם היה ענין שלא תודע לו סיבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק - למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא 'חכם ונבון' וגדל המעלה ויפלאו מזה האומות?: אבל הענין כמו שזכרנו בלא ספק והוא שכל 'מצוה' מאלו ה'שש מאות ושלוש עשרה מצוות' היא - לנתינת דעת אמיתי או להסיר דעת רע או לנתינת סדר ישר או להסיר עול או להתלמד במדות טובות או להזהיר ממדות רעות - הכל נתלה בשלשה דברים בדעות ובמדות ובמעשי ההנהגה המדינית. ואשר חייב שלא נמנה המאמרים כי המאמרים אשר זרזה התוורה לאמרם או הזהירה מהם מהם - מה שהוא מכלל המעשים המדיניים ומהם - ללמד דעת אמיתי ומהם - ללמד מדות. ומפני זה הספיק לנו באלו השלשה ענינים בנתינת סיבה בכל מצוה מן המצוות:

THERE are persons who find it difficult to give a reason for any of the commandments, and consider it right to assume that the commandments and prohibitions have no rational basis whatever. They are led to adopt this theory by a certain disease in their soul, the existence of which they perceive, but which they are unable to discuss or to describe. For they imagine that these precepts, if they were useful in any respect, and were commanded because of their usefulness, would seem to originate in the thought and reason of some intelligent being. But as things which are not objects of reason and serve no purpose, they would undoubtedly be attributed to God, because no thought of man could have produced them. According to the theory of those weak-minded persons, man is more perfect than his Creator. For what man says or does has a certain object, whilst the actions of God are different; He commands us to do what is of no use to us, and forbids us to do what is harmless. Far be this! On the contrary, the sole object of the Law is to benefit us. Thus we explained the Scriptural passage, "for our good always, that He might preserve us alive, as it is this day" (Deut. 6:24). Again, "which shall hear all those statutes (ḥuḳḳim), and say, surely this great nation is a wise and understanding people" (ibid. 4:6). He thus says that even every one of these "statutes" convinces all nations of the wisdom and understanding it includes. But if no reason could be found for these statutes, if they produced no advantage and removed no evil, why then should he who believes in them and follows them be wise, reasonable, and so excellent as to raise the admiration of all nations? But the truth is undoubtedly as we have said, that every one of the six hundred and thirteen precepts serves to inculcate some truth, to remove some erroneous opinion, to establish proper relations in society, to diminish evil, to train in good manners or to warn against bad habits. All this depends on three things: opinions, morals, and social conduct. We do not count words, because precepts, whether positive or negative, if they relate to speech, belong to those precepts which regulate our social conduct, or to those which spread truth, or to those which teach morals. Thus these three principles suffice for assigning a reason for every one of the Divine commandments.