Part 2, Chapter 1 חלק ב', א׳
1 א

יתחיב לפי ההקדמה החמש ועשרים שיש מניע הוא אשר הניע חומר זה ההוה הנפסד עד שקיבל הצורה. וכשיבוקש המניע ההוא הקרוב מה הניעו? יתחיב בהכרח שימצא לו מניע אחר אם ממינו או מזולת מינו. כי התנועה תמצא בארבעה מאמרות והנה תאמר עליהם התנועה בכלל כמו שזכרנו בהקדמה הרביעית. וזה לא ילך אל לא תכלית כמו שזכרנו בהקדמה השלישית. ומצאנו כל תנועה תכלה אל תנועת הגשם החמישי ואצלה תעמוד; ומן התנועה ההיא יסתעף ואליה ישתלשל כל מניע ומכין בעולם התחתון כולו. והגלגל מתנועע תנועת העתקה והיא הקודמת שבתנועות כמו שזכרנו בהקדמה הארבע אשרה. וכן עוד כל תנועת העתקה אמנם תגיע בסוף לתנועת הגלגל. כאילו אמרת שזאת האבן אשר התנועעה - הניעה המקל והמקל - הניעתו היד והיד - הניעוה המיתרים והמיתרים - הניעום העורקים והעורקים - הניעום העצבים והעצבים - הניעם החום הטבעי והחום הטבעי - הניעתו הצורה אשר בו והוא המניע הראשון בלא ספק והמניע ההוא - חיבתו להניע עצה על דרך משל והוא שיביא האבן ההיא בהכות המקל לה אל חור כדי לסתמו עד שלא תכנס לו ממנו זו הרוח הנושבת ומניע הרוח ההיא ומוליד נשיבתה היא תנועת הגלגל. וכן תמצא כל סבת הויה והפסד מגעת בסוף לתנועת הגלגל: וכאשר הגענו באחרונה לזה הגלגל המתנועע התחיב שיהיה לו מניע כפי מה שקדם בהקדמה השבע עשרה; ולא ימלט מהיות מניעו בו או חוץ ממנו - וזו חלוקה הכרחית -; ואם היה חוץ ממנו לא ימלט מהיותו גשם או שיהיה בלתי גשם ולא יאמר בו אז שהוא חוץ ממנו אבל יאמר נבדל ממנו - כי מה אינו גשם לא יאמר שהוא חוץ לגשם אלא בהרחבה במאמר; ואם היה מניעו בו - רצוני לומר מניע הגלגל - לא ימלט מהיות מניעו כח מתפשט בכל גופו ומתחלק בהתחלקו כחום באש או יהיה כח בו בלתי מתחלק כנפש וכשכל - כמו שקדם בהקדמה העשירית. אם כן אי אפשר בהכרח מבלתי שיהיה מניע הגלגל - אחד מאלו הארבעה אם גשם אחר חוץ ממנו או נבדל או כח מתפשט בו או כח בלתי מתחלק:

ACCORDING to Proposition XXV., a moving agent must exist which has moved the substance of all existing transient things and enabled it to receive Form. The cause of the motion of that agent is found in the existence of another motor of the same or of a different class, the term "motion," in a general sense, being common to four categories (Prop. IV.). This series of motions is not infinite (Prop. III.); we find that it can only be continued till the motion of the fifth element is arrived at, and then it ends. The motion of the fifth element is the source of every force that moves and prepares any substance on earth for its combination with a certain form, and is connected with that force by a chain of intermediate motions. The celestial sphere [or the fifth element) performs the act of locomotion which is the first of the several kinds of motion (Prop. XIV.), and all locomotion is found to be the indirect effect of the motion of this sphere; e.g., a stone is set in motion by a stick, the stick by a man's hand, the hand by the sinews, the sinews by the muscles, the muscles by the nerves, the nerves by the natural heat of the body, and the heat of the body by its form. This is undoubtedly the immediate motive cause, but the action of this immediate cause is due to a certain design, e.g., to bring a stone into a hole by striking against it with a stick in order to prevent the draught from coming through the crevice. The motion of the air that causes the draught is the effect of the motion of the celestial sphere. Similarly it may be shown that the ultimate cause of all genesis and destruction can be traced to the motion of the sphere. But the motion of the sphere must likewise have been effected by an agent (Prop. XVII.) residing either without the sphere or within it; a third case being impossible. In the first case, if the motor is without the sphere, it must either be corporeal or incorporeal: if incorporeal, it cannot be said that the agent is without the sphere; it can only be described as separate from it; because an incorporeal object can only be said metaphorically to reside without a certain corporeal object. In the second case, if the agent resides within the sphere, it must be either a force distributed throughout the whole sphere so that each part of the sphere includes a part of the force, as is the case with the heat of fire; or it is an indivisible force, e.g., the soul and the intellect (Props. X. and XI.). The agent which sets the sphere in motion must consequently be one of the following four things: a corporeal object without the sphere; an incorporeal object separate from it; a force spread throughout the whole of the sphere; or an indivisible force [within the sphere].

2 ב

אמנם הראשון - והוא שיהיה מניע הגלגל גשם אחר חוץ ממנו - הוא שקר כמו שאגיד. כי אחר שהוא גשם יתנועע כשינע כמו שנזכר בהקדמה התשיעית; ואחר שזה הגשם השישי גם כן יתנועע כשיניע יתחיב שיניעהו גשם שביעי וזה גם כן יתנועע; ויתחיב מציאות גשמים אין תכלית למספרם ואז יתנועע הגלגל - וזה שקר כמו שקדם בהקדמה השניה:

The first case, viz., that the moving agent of the sphere is a corporeal object without the sphere, is impossible, as will be explained. Since the moving agent is corporeal, it must itself move while setting another object in motion (Prop. IX.), and as the sixth element would likewise move when imparting motion to another body, it would be set in motion by a seventh element, which must also move. An infinite number of bodies would thus be required before the sphere could be set in motion. This is contrary to Proposition II.

3 ג

ואמנם הפנים השלישיים - והוא שיהיה מניע הגלגל כח מתפשט בו - הם גם כן שקר כמו שאספר. כי הגלגל - גשם והוא מגיע אל תכלה בהכרח כמו שקדם בהקדמה הראשונה; ויהיה כוחו בעל תכלית כמו שנזכר בשתים עשרה אחר שיתחלק בהתחלקו כמו שנזכר באחת עשרה; ולא יניע אל לא תכלית כמו שהנחנו בהקדמה השש ועשרים:

The third case, viz., that the moving object be a force distributed throughout the whole body, is likewise impossible. For the sphere is corporeal, and must therefore be finite (Prop. I.); also the force it contains must be finite (Prop. XII.), since each part of the sphere contains part of the force (Prop. XI.): the latter can consequently not produce an infinite motion, such as we assumed according to Proposition XXVI., which we admitted for the present.

4 ד

ואמנם הפנים הרביעיים - והוא שיהיה מניע הגלגל כח בו בלתי מתחלק כנפש האדם באדם - זה גם כן שקר שיהיה זה המניע לבדו סיבה בתנועה התדירה ואף על פי שהיא בלתי מתחלקת. ובאור זה - שאם היה זה מניעו הראשון יהיה זה המניע מתנועע במקרה כמו שנזכר בהקדמה השישית. ואני אוסיף הנה באור כי האדם על דרך משל כשתניעהו נפשו - אשר היא צורתו - עד שעלה מן הבית אל העליה גופו הוא שהתנועע בעצם והנפש היא המניע הראשון בעצם; אלא 'שכבר התנועעה במקרה - כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה נעתקה הנפש שהיתה בבית ושבה בעליה; ואם תנוח הנעת הנפש ינוח המתנועע בעבורה והוא הגוף; ובנוח הגוף תסור התנועה המקרית ההוה לנפש - וכל מתנועע במקרה ינוח בהכרח כמו שנזכר בשמינית וכשינוח - ינוח המתנועע בעבורו. יתחיב אם כן שתהיה למניע ההוא הראשון סבה אחרת בהכרח חוץ מן הכלל המורכב ממניע וממתנועע כשתמצא הסיבה ההיא אשר היא התחלת התנועה יניע המניע הראשון אשר בכלל ההוא את המתנועע ממנו ואם לא תמצא - ינוח. ולזאת הסיבה לא ינועו גופות בעלי החיים תמיד ואף על פי שבכל אחד מהם מניע ראשון לא יחלק כי מניעם אינו מניע תמיד בעצם אבל המביאים אותו להניע הם ענינים יוצאים חוץ ממנו - אם בקשת נאות או בריחה ממה שהוא כנגדו או דמיון או ציור - במי שיש לו ציור - ואז יניע; וכשיניע - יתנועע במקרה ואי אפשר מבלתי שינוח כמו שזכרנו ואילו היה מניע הגלגל בו על אלו הפנים לא היה יכול להתנועע לנצח: ואם היתה זאת התנועה תדירה נצחית כמו שזכר בעל דיננו - וזה אפשר כמו שנזכר בהקדמה השלש עשרה - יתחיב בהכרח לפי זה הדעת שתהיה הסיבה הראשונה לתנועת הגלגל על הפנים השניים - רצוני לומר נבדל מן הגלגל כמו שחיבתו החלוקה.

The fourth case is likewise impossible, viz., that the sphere is set in motion by an indivisible force residing in the sphere in the same manner as the soul resides in the body of man. For this force, though indivisible, could not be the cause of infinite motion by itself alone: because if that were the case the prime motor would have an accidental motion (Prop. VI.). But things that move accidentally must come to rest (Prop. VIII.), and then the thing comes also to rest which is set in motion. (The following may serve as a further illustration of the nature of accidental motion. When man is moved by the soul, i.e., by his form, to go from the basement of the house to the upper storey, his body moves directly, while the soul, the really efficient cause of that motion, participates in it accidentally. For through the translation of the body from the basement to the upper storey, the soul has likewise changed its place, and when no fresh impulse for the motion of the body is given by the soul, the body which has been set in motion by such impulse comes to rest, and the accidental motion of the soul is discontinued). Consequently the motion of that supposed first motor must be due to some cause which does not form part of things composed of two elements, viz., a moving agent and an object moved: if such a cause is present the motor in that compound sets the other element in motion; in the absence of such a cause no motion takes place. Living beings do therefore not move continually, although each of them possesses an indivisible motive element; because this element is not constantly in motion, as it would be if it produced motion of its own accord. On the contrary, the things to which the action is due are separate from the motor. The action is caused either by desire for that which is agreeable, or by aversion from that which is disagreeable, or by some image, or by some ideal when the moving being has the capacity of conceiving it. When any of these causes are present then the motor acts; its motion is accidental, and must therefore come to an end (Prop. VIII.). If the motor of the sphere were of this kind the sphere could not move ad infinitum. Our opponent, however, holds that the spheres move continually ad infinitum: if this were the case, and it is in fact possible (Prop. XIII.), the efficient cause of the motion of the sphere must, according to the above division, be of the second kind, viz., something incorporeal and separate from the sphere.

5 ה

הנה כבר התבאר במופת שמניע הגלגל הראשון אם תנועתו נצחית תדירה יתחיב שיהיה לא גוף ולא כח בגוף כלל עד שלא תהיה למניעו תנועה לא בעצם ולא במקרה ולזה לא יקבל חלוקה ולא שינוי כמו שנזכר בהקדמה השביעית והחמישית - וזהו האלוה יתגדל שמו רצוני לומר הסיבה הראשונה המניעה לגלגל.

It may thus be considered as proved that the efficient cause of the motion of the sphere, if that motion be eternal, is neither itself corporeal nor does it reside in a corporeal object; it must move neither of its own accord nor accidentally; it must be indivisible and unchangeable (Prop. VII. and Prop. V.). This Prime Motor of the sphere is God, praised be His name!

6 ו

והוא מן השקר היותו שנים או יותר לשקרות המנות הענינים הנבדלים אשר אינם גוף אלא בהיותו אחד מהם עילה והאחר - עלול כמו שנזכר בשש עשרה. וכבר התבאר שאינו נופל תחת הזמן גם כן להמנע התנועה בחוקו כמו שנזכר בחמש עשרה:

The hypothesis that there exist two Gods is inadmissible, because absolutely incorporeal beings cannot be counted (Prop. XVI.), except as cause and effect; the relation of time is not applicable to God (Prop. XV.), because motion cannot be predicated of Him.

7 ז

הנה כבר יצא לנו מן העיון הזה במופת שהגלגל - מן השקר שיניע עצמו תנועה נצחית ושהסיבה הראשונה בתנועתו אינה גשם ולא כח בגשם ושהוא אחד לא ישתנה שאין מציאותו מחוברת אל זמן. ואלו הם השלש שאלות אשר עשו עליהם מופת חשובי הפילוסופים:

The result of the above argument is consequently this: the sphere cannot move ad infinitum of its own accord; the Prime Motor is not corporeal, nor a force residing within a body; it is One, unchangeable, and in its existence independent of time. Three of our postulates are thus proved by the principal philosophers.

8 ח

עיון שני להם. הקדים אריסטו הקדמה והיא כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב התחיב מציאות האחר בהכרח חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן. שאילו היה מציאותם מחיב שלא ימצאו אלא יחד כחומר והצורה הטבעית לא היה נמצא אחד מהם בלתי האחר בשום פנים; יהיה אם כן מציאות אחד מהם בפני עצמו מורה על העדר החיוב והנה ימצא האחר בהכרח. והמשל בו כשימצא הסכנגבין וימצא גם כן הדבש לבדו יתחיב בהכרח המצא החומץ לבדו. ואחר בארו זאת ההקדמה אמר שאנחנו נמצא דברים רבים מרכבים ממניע ומתנועע - רצונו לומר שהם יניעו זולתם ויתנועעו מזולתם בעת שיניעו - וזה מבואר באמצעיות בהנעה כולם; ונמצא מתנועע לא יניע כלל - והוא המתנועע האחרון; יתחיב בהכרח שימצא מניע לא יתנועע כלל וזהו המניע הראשון; ומאשר אי אפשר בו תנועה הוא בלתי מתחלק ולא גוף ואינו נופל תחת הזמן כמו שהתבאר במופת הקודם:

The philosophers employ besides another argument, based on the following proposition of Aristotle. If there be a thing composed of two elements, and the one of them is known to exist also by itself, apart from that thing, then the other element is likewise found in existence by itself separate from that compound. For if the nature of the two elements were such that they could only exist together--as, e.g., matter and form--then neither of them could in any way exist separate from the other. The fact that the one component is found also in a separate existence proves that the two elements are not indissolubly connected, and that the same must therefore be the case with the other component. Thus we infer from the existence of honey-vinegar and of honey by itself, that there exists also vinegar by itself. After having explained this proposition Aristotle continues thus: We notice many objects consisting of a motor and a motum, i.e., objects which set other things in motion, and whilst doing so are themselves set in motion by other things; such is clearly the case as regards all the middle members of a series of things in motion. We also see a thing that is moved, but does not itself move anything, viz., the last member of the series: consequently a motor must exist without being at the same time a motum, and that is the Prime Motor, which, not being subject to motion, is indivisible, incorporeal, and independent of time, as has been shown in the preceding argument.

9 ט

עיון שלישי פילוסופי בזה הענין לקוח מדברי אריטסו ואף על פי שהביאו בענין אחד. וזה סדר המאמר. אין ספק שיש ענינים נמצאים והם אלו הנמצאות המושגות בחוש; ולא ימלט הענין משלשה חלקים - והיא חלוקה הכרחית - והוא אם שיהיו הנמצאות כולם בלתי הוות ולא נפסדות או יהיו כולם הוות נפסדות או יהיה קצתם הוה נפסד וקצתם בלתי הוה ולא נפסד. אמנם החלק הראשון הוא שקר מבואר שאנחנו נראה לעין נמצאות רבות הוות נפסדות. והחלק השני הוא שקר גם כן ובאורו שאם היה כל נמצא נופל תחת ההויה וההפסד יהיו הנמצאות כולם כל אחד מהם אפשר ההפסד והאפשר במין אי אפשר בהכרח מבלתי היותו כמו שידעת וראוי שיפסדו - רצוני לומר הנמצאות כולם - בהכרח וכשיפסדו כולם - מן השקר שימצא דבר כי לא ישאר מי שימציא דבר ולזה יתחיב שלא יהיה דבר נמצא כלל; ואנחנו נראה דברים נמצאים והנה אנחנו נמצאים. אם כן יתחיב בהכרח בזה העיון אחר שיש נמצאות הוות נפסדות כמו שנראה שיהיה נמצא אחד לא הוה ולא נפסד וזה הנמצא שאינו לא הוה ולא נפסד אין אפשרות הפסד בו כלל אבל הוא מחויב המציאות לא אפשר המציאות.

Third Philosophical Argument.--This is taken from the words of Aristotle, though he gives it in a different form. It runs as follows: There is no doubt that many things actually exist, as, e.g., things perceived with the senses. Now there are only three cases conceivable, viz., either all these things are without beginning and without end, or all of them have beginning and end, or some are with and some without beginning and end. The first of these three cases is altogether inadmissible, since we clearly perceive objects which come into existence and are subsequently destroyed. The second case is likewise inadmissible, for if everything had but a temporary existence all things might be destroyed, and that which is enunciated of a whole class of things as possible is necessarily actual. All things must therefore come to an end, and then nothing would ever be in existence, for there would not exist any being to produce anything. Consequently nothing whatever would exist [if all things were transient]; but as we see things existing, and find ourselves in existence we conclude as follows:--Since there are undoubtedly beings of a temporary existence, there must also be an eternal being that is not subject to destruction, and whose existence is real, not merely possible.

10 י

- אמר עוד שלא ימלט היותו מחויב המציאות המיותו זה בבחינת עצמו או בבחינת סיבתו עד שיהיה מציאותו והעדרו אפשר בבחינת עצמו ומחויב בבחינת סבתו ותהיה סבתו היא המחויבת המציאות כמו שנזכר בתשע עשרה. הנה כבר התבאר שאי אפשר בהכרח מבלתי שיהיה נמצא מחויב המציאות בבחינת עצמו ולולא הוא - לא היה נמצא כלל לא הוה נפסד ולא מה שאינו לא הוה ולא נפסד אם יש דבר נמצא כן כמו שיאמר אריסטו - רצוני לומר שאינו הוה ולא נפסד להיותו עלול בעילה מחויבת המציאות. וזה מופת אין ספק בו ולא דחיה ולא מחלוקת אלא למי שיסכול דרך המופת: אחר כן נאמר כי כל מחויב המציאות בבחינת עצמו ראוי בהכרח שלא תמצא למציאותו סיבה כמו שנזכר בהקדמה העשרימיה; ולא יהיה בו רבוי ענינים כלל כמו שנזכר בהקדמה האחת ועשרים; ולזה יתחיב שלא יהיה גוף ולא כח בגוף כמו שנזכר בהקדמה העשרים ושתים. הנה כבר התבאר במופת לפי זה העיון שיש נמצא מחויב המציאות בבחינת עצמו בהכרח והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין בו הרכבה ולזה לא יהיה גוף ולא כח בגוף וזהו ה' - יתגדל שמו!

It has been further argued that the existence of this being is necessary, either on account of itself alone or on account of some external force. In the latter case its existence and non-existence would be equally possible, because of its own properties, but its existence would be necessary on account of the external force. That force would then be the being that possesses absolute existence (Prop. XIX). It is therefore certain that there must be a being which has absolutely independent existence, and is the source of the existence of all things, whether transient or permanent, if, as Aristotle assumes. there is in existence such a thing, which is the effect of an eternal cause, and must therefore itself be eternal. This is a proof the correctness of which is not doubted, disputed, or rejected, except by those who have no knowledge of the method of proof. We further say that the existence of anything that has independent existence is not due to any cause (Prop. X.), and that such a being does not include any plurality whatever (Prop. XXI.); consequently it cannot be a body, nor a force residing in a body (Prop. XXII.). It is now clear that there must be a being with absolutely independent existence, a being whose existence cannot be attributed to any external cause, and which does not include different elements; it cannot therefore be corporeal, or a force residing in a corporeal object; this being is God.

11 יא

וכן יתבאר במופת בקלות שחיוב המציאות בבחינת העצם מן השקר הוא שימצא לשנים כי יהיה מין חיוב המציאות ענין נוסף על עצם כל אחד משניהם ולא יהיה אחד משניהם מחויב המציאות בעצמו לבד אבל מחויב בענין ההוא אשר הוא מין חיוב המציאות אשר נמצא לזה ולזולתו; והנה יתבאר בפנים רבים כי המחויב המציאות אי אפשר בו השניות כלל לא דומה ולא הפך. עילת זה כולו - הפשיטות הגמורה והשלמות הגמורה אשר לא יעדף ממנו דבר חוץ מעצמו ממינו ונעדר העילה והסיבה מכל צד. אם כן אין השתתפות כלל:

It can easily be proved that absolutely independent existence cannot be attributed to two beings. For, if that were the case, absolutely independent existence would be a property added to the substance of both; neither of them would be absolutely independent on account of their essence, but only through a certain property, viz., that of this independent existence, which is common to both. It can besides be shown in many ways that independent existence cannot be reconciled with the principle of dualism by any means. It would make no difference, whether we imagine two beings of similar or of different properties. The reason for all this is to be sought in the absolute simplicity and in the utmost perfection of the essence of this being, which is the only member of its species, and does not depend on any cause whatever this being has therefore nothing in common with other beings.

12 יב

עיון רביעי פילוסופי גם כן ידוע שאנחנו נראה תמיד ענינים יהיו בכח ויצאו אל הפועל; וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל - יש לו מוציא חוצה לו כמו שנזכר בהקדמה השמונה עשרה. ומבואר הוא גם כן שהמוציא ההוא היה מוציא בכח ואחר כן שב מוציא בפועל; ועילת היותו אז בכח - אם למונע מעצמו או ליחס אחד היה נעדר מקודם בינו ובין מה שהוציאו וכשהיה לו היחס ההוא - הוציא בפועל. וכל אחד מאלו השנים יחיב מוציא או מסיר מונע בהכרח; וכן ראוי שיאמר במוציא השני או מסיר המונע; וזה לא ילך אל לא תכלית - ואי אפשר מבלתי הגיע אל מוציא מכח אל פועל יהיה נמצא לעולם על ענין אחד אין כח בו כלל רצוני לומר שלא יהיה בו בעצמו דבר בכח; שאם היה בו בעצמו אפשרות היה נעדר כמו שנזכר בשלש ועשרים. ומן השקר שיהיה זה בעל חומר אבל נבדל כמו שנזכר בארבע ועשרים; והנבדל אשר אין אפשרות בו כלל אבל הוא נמצא בעצמו הוא האלוה. וכבר התבאר שאינו גוף; אם כן הוא אחד כמו שנזכר בהקדמה השש עשרה:

Fourth Argument.--This is likewise a well-known philosophical argument. We constantly see things passing from a state of potentiality to that of actuality, but in every such case there is for that transition of a thing an agent separate from it (Prop. XVIII). It is likewise clear that the agent has also passed from potentiality to actuality. It has at first been potential, because it could not be actual, owing to some obstacle contained in itself, or on account of the absence of a certain relation between itself and the object of its action: it became an actual agent as soon as that relation was present. Whichever cause be assumed, an agent is again necessary to remove the obstacle or to create the relation. The same can be argued respecting this last-mentioned agent that creates the relation or removes the obstacle. This series of causes cannot go on ad infinitum; we must at last arrive at a cause of the transition of an object from the state of potentiality to that of actuality, which is constant, and admits of no potentiality whatever. In the essence of this cause nothing exists potentially, for if its essence included any possibility of existence it would not exist at all (Prop. XXIII.); it cannot be corporeal, but it must be spiritual (Prop. XXIV.); and the immaterial being that includes no possibility whatever, but exists actually by its own essence, is God. Since He is incorporeal, as has been demonstrated, it follows that He is One (Prop. XVI).

13 יג

ואלו כולם דרכים מופתיים על מציאות אלוה אחד לא גוף ולא כח בגוף עם האמין קדמות העולם:

Even if we were to admit the Eternity of the Universe, we could by any of these methods prove the existence of God; that He is One and incorporeal, and that He does not reside as a force in a corporeal object.

14 יד

והנה גם כן דרך מופתי על הרחקת הגשמות והעמיד האחדות. וזה - שאילו היו שני אלוהות היה מתחיב בהכרח שיהיה להם ענין אחד שישתתפו בו והוא הענין אשר בו היה ראוי כל אחד משניהם שיהיה אלוה; ולהם ענין אחר בהכרח בו נפל ההפרש והיו שנים - אם שיהיה בכל אחד משניהם ענין בלתי הענין אשר באחר ויהיה כל אחד משניהם מורכב משני ענינים ואין אחד משניהם סיבה ראשונה ולא מחויב המציאות בבחינת עצמו אבל כל אחד משניהם בעל סיבות כמו שהתבאר בתשע עשרה ואם שיהיה ענין ההפרש נמצא באחד משניהם ויהיה זה אשר בו שני הענינים בלתי מחויב המציאות בעצמו:

The following is likewise a correct method to prove the Incorporeality and the Unity of God: If there were two Gods, they would necessarily have one element in common by virtue of which they were Gods, and another element by which they were distinguished from each other and existed as two Gods; the distinguishing element would either be in both different from the property common to both-in that case both of them would consist of different elements, and neither of them would be the First Cause, or have absolutely independent existence; but their existence would depend on certain causes (Prop. XIX.)--or the distinguishing element would only in one of them be different from the element common to both: then that being could not have absolute independence.

15 טו

דרך אחר ביחוד. כבר התבאר במופת כי הנמצא כולו באיש אחד נקשר קצתו בקצתו ושכוחות הגלגל מתפשטותבזה החומר התחתון ומכינות אותו. ומן השקר עם זה אשר התבאר שיהיה האלוה האחד מתעסק לבדו בחלק מחלקי זה הנמצא והאלוה השני יתעסק לבדו בחלק אחר - מפני שזה נקשר בזה. ולא ישאר בחלוקה אלא שיהיה זה עושה עת אחת וזה עושה עת אחרת או שיהיו שניהם יחד עושים כאחד תמיד עד שלא תשלם פעולה מן הפעולות אלא משניהם יחד. אמנם היות זה עושה עת וזה עושה עת אחרת - הוא שקר מפנים רבים שאם היה הזמן אשר יעשה בו האחד משניהם אפשר שיעשה בו האחר מה הסיבה המחיבת שיעשה זה ויבטל זה? ואם היה הזמן אשר יעשה האחד מהם נמנע על האחר לעשות בו תהיה שם סיבה אחרת היא אשר חיבה אפשרות הפועל לזה והמנעו מזה אחר שהזמן כולו אין חילוף בו והנושא למעשה נושא אחד נקשר קצתו בקצתו כמו שבארנו; ועוד שכל אחד משניהם יהיה נופל תחת הזמן אחר שמעשהו מחובר בזמן; ועוד שכל אחד משניהם יצא מן הכח אל הפועל בזמן עשותו מה שיפעל וצריך כל אחד משניהם אל מוציא מן הכח אל הפועל; ועוד יהיה בעצם כל אחד משניהם אפשרות. ואמנם אם יהיו שניהם יחד עושים תמיד כל מה שבמציאות עד שלא יעשה אחד מהם בלתי האחר - זה גם כן שקר כמו שאספר; וזה שכל כלל שלא ישלם פועל אחד אלא בכולו - אין אחד ממנו פועל בבחינת עצמו ואין אחד ממנו גם כן סיבה ראשונה לפועל ההוא אבל הסיבה הראשונה - התחבר הכלל; וכבר התבאר במופת שמחויב המציאות ראוי בהכרח שלא תהיה לו סיבה. ועוד שהתקבץ הכלל - פעולה אחת והיה צריכה סיבה אחרת והיא מקבצת הכלל; ואם היה המקבץ לכלל ההוא אשר לא ישלם הפועל אלא בו אחד יהיה הוא האלוה בלא ספק; ואם היה המקבץ לכלל ההוא גם כן כלל אחר התחיב לכלל השני כמו שהתחיב לכלל הראשון; ואי אפשר מבלתי הגיע לאחד הוא הסיבה במציאות זה הנמצא האחד על איזה דרך שהוא אם על דרך חידושו אחר העדר או על דרך החיוב. הנה כבר התבאר לך גם כן בזה הדרך שהיות הנמצא כולו אחד הורנו על שממציאו אחד:

Another proof of the Unity of God.--It has been demonstrated by proof that the whole existing world is one organic body, all parts of which are connected together; also, that the influences of the spheres above pervade the earthly substance and prepare it for its forms. Hence it is impossible to assume that one deity be engaged in forming one part, and another deity in forming another part of that organic body of which all parts are closely connected together. A duality could only be imagined in this way, either that at one time the one deity is active, the other at another time, or that both act simultaneously, nothing being done except by both together. The first alternative is certainly absurd for many reasons: if at the time the one deity be active the other could also be active, there is no reason why the one deity should then act and the other not; if, on the other hand, it be impossible for the one deity to act when the other is at work, there must be some other cause [besides these deities] which [at a certain time] enables the one to act and disables the other. [Such difference would not be caused by time], since time is without change, and the object of the action likewise remains one and the same organic whole. Besides, if two deities existed in this way, both would be subject to the relations of time, since their actions would depend on time; they would also in the moment of acting pass from potentiality to actuality, and require an agent for such transition: their essence would besides include possibility [of existence]. It is equally absurd to assume that both together produce everything in existence, and that neither of them does anything alone; for when a number of forces must be united for a certain result, none of these forces acts of its own accord, and none is by itself the immediate cause of that result, but their union is the immediate cause. It has, furthermore, been proved that the action of the absolute cannot be due to an [external] cause. The union is also an act which presupposes a cause effecting that union, and if that cause be one, it is undoubtedly God: but if it also consists of a number of separate forces, a cause is required for the combination of these forces, as in the first case. Finally, one simple being must be arrived at, that is the cause of the existence of the Universe, which is one whole; it would make no difference whether we assumed that the First Cause had produced the Universe by creatio ex nihilo, or whether the Universe co-existed with the First Cause. It is thus clear how we can prove the Unity of God from the fact that this Universe is one whole.

16 טז

דרך אחר בהרחקת הגשמות. כל גשם מורכב כמו שנזכר בשתים ועשרים; וכל מורכב אי אפשר לו מבלתי פועל הוא הסיבה למציאות צורתו בחומר שלו; ומבואר הוא מאד שכל גשם מקבל חלוקה ויש לו רחקים; אם כן הוא נושא למקרים בלא ספק; אין הגשם אם כן אחד לא מצד חלוקתו ולא מצד הרכבתו - רצוני לומר היות שנים במאמר - כי כל גשם אמנם הוא גשם אחד מפני ענין אחד מוסף בו על היותו גשם; אם כן הוא בעל שני ענינים בהכרח; וכבר התבאר במופת שהמחויב המציאות אין הרכבה בו בשום פנים:

Another argument concerning the Incorporeality of God.--Every corporeal object is composed of matter and form (Prop. XXII.); every compound of these two elements requires an agent for effecting their combination. Besides, it is evident that a body is divisible and has dimensions: a body is thus undoubtedly subject to accidents. Consequently nothing corporeal can be a unity, either because everything corporeal is divisible or because it is a compound; that is to say, it can logically be analysed into two elements; because a body can only be said to be a certain body when the distinguishing element is added to the corporeal substratum, and must therefore include two elements: but it has been proved that the Absolute admits of no dualism whatever.

17 יז

ואחר הקדים אלו המופתים אתחיל לבאר דרכנו כמו שיעדנו:

Now that we have discussed these proofs, we will expound our own method in accordance with our promise.