Chapter 6 ו׳
1 א

התבאר לך בפרק שעבר כי שלימות הבריאה אשר בה היה רצון הבורא, הוא יסוד העולם, הוא אברהם אבינו, והשתלשלות צאצאי קודש, ובהם בחר ה'. ואם כן יש לשאול, איך עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה (עפ"י פסחים נ.), כי זרעו הקדוש במצרים היו נתונים ביד לוחציהם. וידוע כי במה שהם נתונים תחת ידם הרי זה מיעוט מציאות. ואם יאמר האדם עונות הדור גרמו, כמו שהוא בגלותנו זה, כי עונותינו גרמו לנו, ואנחנו סבלנו עונינו ועון אבותינו אתנו, שזה אינו, כי בגלות מצרים מרחוק היתה העצה מאת ה' על זרע אברהם שיהיו משועבדים ארבע מאות שנה במצרים כצפור שהוא ביד הצייד, כמו שזכרנו למעלה, עד שלא היה נחשב מציאות ישראל בעיני מצרים, שגזרו על בניהם אבדון (שמות א, כב), וחייהן מררו (שמות א, יד). ואיך נמצא דבר זה, אשר הם ראוים להיות חזקי מציאות בעולם, והם עיקר מציאות העולם, וזולתו לאין ותוהו נחשבו, יהיו הם מציאות יותר, וגוברים על עיקר מציאות העולם. ומפני כי שורש זה שנגזר על זרעו של אברהם הוא נזכר בפרשת ברית בין הבתרים (בראשית טו, א-כא), יש לנו לעיין ולעמוד על ענין הפרשה.

2 ב

ובמדרש בראשית רבה (מד, ד) "אחר הדברים וגו'" (בראשית טו, א), רבי לוי אמר תרתי, ורבנן אמרו חדא; רבי לוי אמר, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר האוכלוסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים אחד. משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה עובר לפני פרדיסות של מלך, ראה חבילות של קוצים, נטלן*. והציץ המלך, והתחיל מטמר מפניו. אמר ליה, למה אתה מטמר, פועלים הייתי צריך שיקשקשו*, עכשיו שקשקשת, בוא וטול שכרך. כך אמר ליה הקב"ה לאברהם, אותן האוכלסין שהרגת קוצין כסוחים היו, היינו הוא* דכתיב (ישעיה לג, יב) "והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים". רבי לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד [ואומר], שמא תאמר המלכים שהרגתי מתכנסים ועושים עמי מלחמה. אמר לו הקב"ה, "אל תירא אנכי מגן לך" (בראשית טו, א), מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליו עומד כנגדו, אף אם כל האומות מתכנסים עליך ובאים עליך, אני* נלחם כנגדם. ורבנן אמרו, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד [ואומר], ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי, ועשיתי מלחמה עם המלכים ונצלתי, שמא תאמר קבלתי שכרי בעולם הזה, ואין לי כלום בעולם הבא. אמר הקב"ה, "אל תירא אנכי מגן לך", מגן עשיתי עמך בעולם הזה, אבל שכרך מתוקן לעולם הבא, כמו דאת אמר (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך", עד כאן.

3 ג

במדרש הזה בא ליישב לשון "אחר הדברים", דלמה תלה נבואה זאת במלחמת המלכים. ואמר רבי לוי בפירוש הראשון, כי אברהם היה ירא מפני המלחמה הגדולה שעשה, ושמא נגד רצון הקב"ה, שהיו בם צדיקים או אנשים אשר הם ראוים שלא להיות נהרגים. והשיב הקב"ה, כי אין לך עונש בהריגת המלכים האלה. והוסיף לומר (בראשית טו, א) "שכרך הרבה מאוד". וביאור ענין זה, כי שכרו הרבה מאוד לעתיד, שכל דרכיו פונים אל הצלחה. כי יש אדם צדיק אשר כל מעשיו הולכים אל השלימות, אף אם לא כיון. והפך זה באדם הרשע, נאמר עליו (ישעיה ו, י) "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו". הנה הקב"ה מעלים ממנו דרכי החיים, שילך לאבוד, כמו שנעשה לפרעה, ולשאר רשעים בדומה לזה. ולפיכך אומר "אל תירא אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כי אלו מלכים דבוקים בענין רע מאד.

4 ד

כי אלו ארבעה מלכים אשר לקחו את לוט, לא היה* כוונתם רק על אברהם, ולפיכך כתב "ויהי", כי כל מקום שכתוב ויהי אינו אלא לשון ווי, שהיו נזקקין לאברהם ללחום עמו כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מב, ג). נמצא כי המלחמה היתה לבער אלו הרשעים המתנגדים למציאות העולם. והיו המלכים הארבעה נוצחים את החמשה (בראשית יד, ט-י), ואברהם יחידו* של עולם מנצח הארבעה, שהם מתנגדים לעיקר העולם. ואלו ארבעה מלכים הם כחות חיצונות, ולפיכך הם ארבע כנגד ארבע צדדים, שהם כוחות חיצונות. וכנגד זה היו ארבעה מלכים אלו, אשר הם כחות חיצונות*, מתנגדים אל דבר שהוא עיקר ואינו צד, והוא אברהם שהיה יחיד בעולם, והבן* דבר זה. נמצא כי במה שהרג את המלכים בזה ביער* הקוצים מן העולם, את אשר היו מתנגדים למציאות* העולם, הם הכחות החיצונות אשר הם מן הצד. ולפיכך נאמר לו "שכרך הרבה מאוד", מאחר כי מעשיו בכלל הם הולכים אחר השלימות לבער הכחות שהם קוצים.

5 ה

ועוד דרש רבי לוי בלשון "אנכי מגן לך"*, מפני שהיה מפחד על שני דברים; האחד, הפחד על החטא. והשני, הפחד מן המלחמה. ולפיכך אמר "אל תירא אנכי מגן לך", שאברהם כמו מגן שלא יקבל שום חרב וכלי זיין. ומעתה הכתוב מחובר; "אל תירא אברהם" מפני המלחמה, כי "אנכי מגן לך". ומן העונש, הרי "שכרך הרבה מאוד", כמו שהתבאר למעלה שכל מעשיו יש בהם שכר, כל שכן שאין להם* חטא.

6 ו

ורמז במלה הזאת שאמר "אנכי מגן לך" מדריגת אברהם, שהוא מגן, כמו שאנו אומרים עליו "מגן אברהם" יותר מן שאר אבות. וזה מפני כי אברהם הוא יסוד הראשון לכל, והיסוד הוא הדבר שיותר בחוזק ותוקף בעבור שהוא יסוד הבנין, ואין מי שיוכל לעקור היסוד, ואין לך יסוד יותר מן אברהם. לכך אמר "אנכי מגן לך", כי מפני שהוא יסוד, אם מתכנסים כל האומות לא יוכלו לעשות לו דבר, כי היה לו ענין אשר ראוי ליסוד. וכן נקרא אברהם בכתוב (ישעיה נא, א-ב) "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", קרא אברהם "צור" בשביל שהיה אברהם כמו צור הזה, אשר הוא יסוד חזק שעליו נבנה הכל. ולכך אמר "אנכי מגן לך", שהוא כמו מגן אשר לא יקבל שום דבר לחזקו ותקפו.

7 ז

וידוע כי הדבר אשר הוא התחלה, כמו אברהם, בעבור שהוא התחלה אינו מתפעל, שאילו היה מתפעל לא היה הוא ראשון, והדבר אשר הוא פועל בו יותר ראשון. ואברהם ראשון והתחלה, ולא לאומה הישראלית בלבד, רק נקרא (בראשית יז, ה) "אב המון גוים", שהוא התחלה לכל, ולכך הוא מגן אשר אינו מקבל התפעלות. ובשביל זה הענין נקרא הקב"ה גם כן "צור", בעבור שהוא פועל ואינו מקבל התפעלות.

8 ח

אבל רבנן סבירי להו כי פירוש הכתוב, כי אברהם לגודל הצלחתו אשר היה רודף ארבעה מלכים, היה ירא כדרך הצדיקים אשר יראים שלא יהיו אוכלים עולם שלהם בעולם הזה. אמר "אל תירא", שלא קבלת שכרך, כי הדבר שנעשה* עמך בעולם הזה הוא על צד (פאה פ"א מ"א) "אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא", ולא קבלת שכר בעולם.

9 ט

כי עיקר הדברים אשר האדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הם שלשה; גמילות חסדים, וכיבוד אב, והבאת שלום, השנוים במשנה במסכת פאה (שם), וגם השנוים בברייתא (שבת קכז.), כולם היו באברהם; כיבוד אב ואם, כמו שאמרנו למעלה (פ"ה) שלא היה רוצה לצאת עד שהקב"ה פטרו. וגמילות חסדים לא היה נמצא כמו באברהם, כמו שידוע, ואמר הכתוב (בראשית יח, יט) "למען יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה". והבאת שלום שבין אדם לחבירו, שהרי היה (בראשית יז, ה) "אב המון גוים", מפני זה הוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים. ועוד אמרו ז"ל (ב"ר מב, ה) "עמק שוה הוא עמק המלך" (בראשית יד, יז), עמק שהושוו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והמלך מעמיד השלום. וכך דרשו (ב"ר לט, ג) "אחות לנו קטנה" (שיה"ש ח, ח), זה אברהם שאיחה את כל העולם. בר קפרא אומר, כזה שהוא מאחה את הקרע, עד כאן. הרי כי אברהם איחה וחיבר את כל העולם, כמו שמאחה הקרע. וכן תלמוד תורה, דכתיב (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'". ושני אלפים תורה התחילו מן אברהם, כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ט.).

10 י

וטעם הדבר שהמשנה עשתה שלשה חלקים; האחד, כיבוד אב ואם, והוא הטוב והחסד למי שהוא מחויב לו, כמו הכיבוד לאביו ולאמו. וגמילות חסד, שהוא החסד והטוב אשר הוא עושה לאחרים, ואינו מחוייב בדבר, כמו כל* גמילות חסדים. והחלק השלישי, הטוב אשר עושה לבריות, והוא אינו חיוב גמור, וגם אינו פטור ממנו, מצד כי שנאוי המחלוקת כלפי השמים, עד שהאדם יש לו להשתדל בענין השלום שלא יהיה מחלוקת בעולם, אבל חיוב גמור אינו. הנה כאן שלשה חלקים; האחד, הוא הטוב אשר יעשה מצד החיוב הגמור. והשני כנגדו, אשר יעשה מצד החסד הגמור, והוא גמילות חסדים. והשלישי, יש בו קצת מחלק הראשון וקצת מחלק השני, והוא* הבאת שלום. וכל השלשה הם הטוב אשר הוא עושה לנמצאים. ו"תלמוד תורה כנגד כלם", כי תלמוד תורה מביא אל הכל, כי תלמוד מביא לידי מעשה.

11 יא

ועוד בענין אחר עשה מהם שלשה חלקים; החלק האחד, החסד אשר הוא שייך לבעלי המעלה, וזה הוא הכבוד אשר שייך לנכבדים ובעלי מעלה מצד* אשר הם חשובים, כמו האב והאם, שבערך שלו הם החשובים יותר, לפי שהם סבה לו ועלה לו, ויש לכבד אותם. והחלק השני, החסד מה שהוא שייך אל האנשים החסרים*, וצריכים אל החסד שיושלם מציאותם, וזהו גמילות חסד לעשות להם טוב. והוא הפך הראשון, שהראשון אל בעלי מעלה, וזהו אל החסרים. והחלק הג' הם לשאר בני אדם זה עם זה, והם השוים. כי מצד השווי שבהם יבא המחלוקת, כי אין קטן נכנס בריב עם גדול, וצריכים שלום לקיים מציאותם שיעמדו החלקים יחד. ובאלו ג' החלקים הם הטוב אשר יעשה לכל חלקי הנמצאות. ובאלו שלשה חלקים נכללו כל חלקי החסד, והם עשרה שנזכרו בברייתא, כי בברייתא נזכרו עשרה, והם החלקים הפרטים השייכים לגמילות חסד, ודרך להיות נכללים החלקים הפרטים בעשרה, והחלקים נכללו בג' אבות שזכרה המשנה, ואין כאן מקום זה.

12 יב

כלל הדבר, כי העושה הטוב לנמצאים, והוא טוב להם, אוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. וזה כי דבר אשר הוא טוב לעולם הזה, הנה טובתו כפולה; טוב לשמים, וטוב לבריות, כמו כל אלו שזכרנו אשר הם טובים, ויש בהן מן הטוב והחסד בעולם הזה, לא כמו מצות ציצית וסוכה ולולב, שאין נראה בהם הטוב בעולם הזה. ומפני שלא נראה בהם הטוב בעולם הזה, אין לומר עליהם "אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". אבל כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום ותלמוד תורה, דבק בהם הטוב בענין העולם הזה, ומפני הטוב הזה אשר נראה בהם שייך בהם "אוכל פירותיהם בעולם הזה", דוגמה למצוה עצמה, שהיא רצון בוראו, וזה עיקר המצוה לעשות רצון הבורא, וגם מן המצוה הזאת נמשך הטוב לבריות, וזהו כמו פירות, שעושה המצוה פירות, וכך איתא בהדיא בסוף פרק קמא דקדושין (מ:).

13 יג

ולפיכך אמר לאברהם, שהוא היה בלבד יורש המדה הזאת, שהוא גמילות חסדים וכל חלקיה, והיה ירא שקיבל שכרו, אמר לו (בראשית טו, א) "אל תירא אנכי מגן לך". ולשון "מגן" הוא לשון חנם, "ויצאה חנם" (שמות כא, יא) תרגומו "מגן". כי זהו שכר גומלי חסדים, שאוכלים הפירות בעולם הזה, והם בחנם, כיון שהקרן קיים לעולם הבא. ולכך שכרו הרבה מאוד לעולם הבא, ופירוש הזה נכבד מאד.

14 יד

ותבין עוד כי העולם הוא מחסדו של הקב"ה, כדכתיב (תהלים פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה", ועל ידי חסדו יוצאים לפעל התולדות בעולם. ומזה תבין כי הדבק במדה הזאת יש לו קרן ויש לו פירות, כי מאחר שהוא גומל חסד, הוא* דבק במדת טובו יתברך, אשר מדת טובו משפיע לעולם, והשפעתו יתברך עושה פירות בודאי. ולפיכך מי שגומל חסד "אוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא". ולכך אמר לאברהם (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד".