Chapter 27 כ״ז
1 א

ויאמר אליו מזה בידך וגו', רז"ל פרשו בשמות רבה (פרשה ג') שרמז לו בנחש, כי ראוים ישראל שיהיו נגאלים ממצרים, כי מצרים הם נושכים וממיתים את ישראל כאשר הנחש ממית וזה אות הנחש. ועוד כי המצרים טמאים ומטמאים את ישראל כמצורע הזה שהוא מטמא, וישראל קדושים וטהורים אין ראוי להניח אצלם, כי טמא וטהור אינם ראוים ביחד כלל, ומזה הצד ראוי שתהיה הגאולה וזה אות הב' ואחר זה האות ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיה דם, האות הזה שהמצרים ראוים לעונש על אשר עשו רע לישראל, ומפני כך ראוי שתהיה ההוצאה כדי שיקבלו המצרים עונשם, ולכך היה האות הג' במי היאור של המצרים והיא מכה הראשונה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, והרמז שראוי שיהיו נלקים המצרים במכות. כך יש לפרש ענין ג' אותות שמצד אלו שלשה דברים ראויה ההוצאה, מצד מצרים אם יניח ישראל ברשותם ימיתו אותם כמו הנחש הממית, או מצד שאיך ידבק טהור וטמא יחד ולפיכך ראוי הפרישה, אם מצד השם יתברך שהוא רוצה לקיים השבועה וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי כך מוכיח בשמות רבה. ועוד נראה שאלו שלש אותות מורים על יכולתו של הקדוש ברוך הוא שראוי לשמוע אל הקדוש ברוך הוא לפי שהוא יתברך שמו מושל על הכל, ומתחלה אם לא ישמע לו האדם מיירא אותו מביא עליו יראה, ולפיכך נעשה מן המטה נחש וינס משה מפניו וזהו מפני היראה, ואם לא ישמע מביא המכה וזהו שהביא על ידו צרעת, ואחר כך והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת מורה על דם ממש והוא הריגה אם לא ישמע, והראה לישראל שכל דבר יוכל לעשות. וכן עשה עם המצרים מתחלה היה מיירא אותם, ולכך עשה משה לפני פרעה אות המטה שנעשה תנין כדי ליראם ולבהלם שיהיו יראים וישובו, ואחר כך התחיל להביא עליהם מכות ואין זה הפסד גמור עד שבסוף הטביעם בים לגמרי וזה הפסד גמור וכליון גמור. ובשביל זה יתורץ מה שלא עשו לפני פרעה רק אות המטה שנהפך לנחש, שכל הכונה באותו אות כדי שידעו כחו של הקדוש ברוך הוא ויהיו יראים מפניו, ולפיכך עשה אות במטה שנהפך לנחש שהכל יראים מן הנחש שהוא אחד מבריותיו ואיך לא יראו מן יוצר הכל. ושאר האותות לא עשה בפניו כי לא היה הכוונה באות הנחש רק כדי ליראם, וכמו שעשה אות זה לפני ישראל להורות שראוי להיות מתיירא מפני הקדוש ברוך הוא כך עשה זה האות עצמו לפני פרעה ליראם. אבל שאר ב' אותות שעשה לפני ישראל להורות שיביא מכות לא הוצרך לעשות לפני פרעה והביא המכות בעצמם על המצרים:

2 ב

ועוד אמרו בשמות רבה (שם) ולמה עשה הקדוש ברוך הוא ג' אותות נגד אברהם יצחק ויעקב. ונראה כי אלו ג' אותות הראה להם מדת האבות. כי הנחש יש לו כח אש חם שורף בארס, והיא נמשך ממדת יצחק שמדתו אש. והצרעת כשלג דבר זה נמשך ממדת אברהם, שמדתו המים והשלג הוא המים וממדתו מכת הצרעת. ולכך סבר עקביא בן מהללאל (נגעים פ"א) מראות נגעים שבעים ושתים כמספר חסד שמשם מכות הנגעים נמשכים, וזה מדת אברהם. והדם הוא טבע ממוצע שיש בו חמימות אש וקצת לחות המים כי כן מזג הדם, וזהו נגד מדת יעקב אשר מדתו ממוצע בין אש ומים כולל שניהם. ועוד כי הדם הוא עיקר האדם עצמו דכתיב (בראשית ט׳:ו׳) שופך דם האדם באדם והוא מדת יעקב ודברים אלו ידועים למשכילים ואין ספק בהם. ולפי זה היו האותות באש ובמים שהם הפכים ובדבר הממוצע בין האש והמים. ויש לך עוד לדעת כי שלשה אותות האלו כל אות יותר חזק מן האחר, כי מה שנהפך המטה לנחש אין זה נס עומד כלל, שהרי סופו לחזור להיות כבראשונה, ואלו היה המטה נחש לגמרי נמצא מטה אלקים נפסד לגמרי, ואף כשחזר להיות מטה היה זה בריאה חדשה לגמרי, אלא מתחלה כאשר נהפך המטה לנחש לא היה ראוי להתקיים, ואף בשעה שהיה נחש אין שם נחש גמור עליו. אבל הנס במה שנהפך היד להיות מצורעת ברגע אחד, אף על גב שחזרה היד כבראשונה, מכל מקום בעת שהיתה מצורעת היתה מצורעת גמורה, כי דרך הצרעת דרכו לבא ודרכו ללכת ובעוד הצרעת שם הוא צרעת גמור. אבל מכל מקום אף על גב שהיתה היד מצורעת לגמרי, מכל מקום אין זה שנוי גמור שהרי דרך הצרעת להיות נרפא, וכל נס שאינו שנוי גמור מענינו הראשון אינו חזק כל כך, אבל הויית המים דם היה שנוי גמור שנשארו המים דם ולא חזרו המים כבראשונה. ולפיכך אלו שלשה אותות כל אחד ואחד נוסף על הראשון, ולפיכך כתיב (שמות ד׳:ח׳-ט׳) אם לא יאמינו לקול האות הראשון יאמינו לקול האות האחרון, ולמה יאמינו אל אות האחרון יותר מן הראשון וכן לשלישי יותר מן השני, אלא מטעם אשר אמרנו כי כל אות נוסף כמו שהתבאר. גם לפירוש אשר נתבאר למעלה, כי המטה אשר היה לנחש הוא מאש שנעשה נחש שרף וזהו חלק אחד בלבד, ושייך בזה אם לא יאמינו, שיאמרו שלא נעשה הנס רק באש שהוא בחלק אחד מן הנהפכים, יאמינו לנס הצרעת שבא מכח מדת המים שהוא בהפך השני והרי יש שנוי נמשך משניהם, והיה אם לא יאמינו לשניהם, בעבור שאין כאן אות שהוא ממוצע בין שניהם, ולכך היו המים דם ביבשה שזהו ממוצע בין המים להאש, כי הדם חם ולח, חם ממזג האש לח ממזג המים, ובשביל זה היו האותות בשני הפכים בכל אחד ואחד ובממוצע בין שניהם והיו האותות בכל ולכך ראו להאמין:

3 ג

ומה שאמר כאשר נעשית היד מצורעת ויוציאה והנה מצורעת כשלג, וכאשר חזרה להתרפאות נאמר ויוציאה מחיקו. נראה כי הצרעת מאחר שהיא טומאה אין זה רק בגלוי, כי מקום בית הסתרים אינו טמא וגם שם אין הטומאה באה, לכך כתיב ויוציאה והנה מצורעת. אף על גב דחיקו אינו מקום בית הסתרים, כיון שאמר לו להכניס היד תוך חיקו בית הסתרים הוא. ודבר מופלג בחכמה, כי הטומאה לא באה רק מכחות חצונות לא פנימות, אבל בטהרה כתיב ויוציאה מחיקו שמחיקו נתרפא. אבל רז"ל (שבת צ"ז ע"א) דרשו מזה כי מדה טובה ממהרת לבא ממדה של פורענות שהרי במדה טובה נאמר ויוציאה מחיקו ובמדה של פורענות נאמר ויוציאה ולא מחיקו. והמבין עיקר הדברים יבין כי הוא עצמו הטעם אשר אמרנו, כי הטהרה באה ממקום עליון נסתר ולפיכך תוך חיקו באה הטהרה, ואלו הטומאה באה מכח חיצון ולפיכך כאשר נגלה באה הטומאה, וזהו עצמו שמדה טובה שהיא הטהרה ממהרת לבא. ומה שהיה אומר הבא ידך בחיקך ולא באה המכה בלא זה כמו שאר מכות, כי היה צריך הכנה לדבר זה בפרט, כי היד שהוא בגופו של אדם אמר הבא ידך בחיקך, כדי להביא השנוי ממקום נסתר ויחדש פלא. כי לשון פלא הוא העלמה, מפני כי הנפלאות באים ממקום נסתר, ולכך יחדש הפלא כאשר יבא היד למקום העלם דהיינו חיקו. אבל בשאר האותות לא הוצרך להכנה, שהמטה שהשליך אותו לארץ וכן המים ששפך אותם לארץ היה זה פעולה ועל ידי זה היה מחדש הנס, אבל היד לא היתה פעולה, ולפיכך אמר להכניס היד תוך חיקו ולהוציא אותה, ודבר זה מבואר: