כל הדעות היותר קדושות ויותר טובות יכולות הן להתהפך לרועץ בזמן שהן נעזבות מלעבדן וללמדן. ועוד כל מה שתהיה הדעה יותר גדולה בערכה, יותר היא עלולה להצטייר בציור של חושך אצל מי שאינו משכיל ענינה. וזהו היסוד העקרי שגורם נפילתם הגדולה של הדורות מני אז. שמעזיבה של הלימוד העצמי, העיון והציור החי, הולכים הציורים הלך וכהה עד שהם מתהפכים למפלצת. שתחת שכשהם בטהרתם מביאים כל טוב וברכה בעולם, כשהם נקדרים בקדרות דמיונית, מביאים חשכה ואפלה. ומתוך שישראל עם הספר הוא באמת רבתי בדעות, על כן הוא זקוק יותר לתלמוד תורה, לדעת והבנת הדעות, ו״גלה עמי מבלי דעת״. והדעת צריכה להיות קרובה להבנה חיה אצל כל איש מהאומה שהוא רק ראוי להבין ולהשכיל, שאז יאיר אור הדעת בטהרתו גם על ההדיוטים. ״וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה״. אבל כל זמן שאותו החלק המוכשר להיות החלק המדעי של האומה הוא הוזה שוכב, ומניח את מושגיו להתישן ולהנוול, מה תוכל להיות התולדה אחרת מרקבון פנימי, גסות של בורות מעבר מזה, מחוברת עם פריקת עול וכפירה מוחלטת ופראית, ומעבר מזה כשלון כח, קדרות ועצבון, המנוול את האדם ומוריד את ערכו. על כן, צריכים אנחנו להתחזק מאד למלא את החסר לנו, לרכוש לנו את דעותינו הקדושות בטהרתן, להסיר ממנו את הפחד הנפרז מכל מחקר אלוהי וכול הגיון דעה, שכבר צווחו על זה קמאי דקמאי. יש לכל דבר גבול. גם ההריסה לחקור במופלא היא דבר מזיק, אבל זאת תזיק ליחידים. אבל העצלות והפחד הנפרז מכל רעיון ושכל, ישפיל את הכלל וימית את כל יסוד החיים, יטשטש את צורת האמונה, וירבה מריבה ופירוד לבבות מהתפוצצות כל רעיון לרסיסים לפי חילוקי הדמיונות באין כח חובר ומאחד, וירחיק את התשובה הבאה דוקא אחר בינה מן הלב, וירחיק את הישועה הבטוחה לבא דוקא בגללה, ״ולבבו יבין ושב ורפא לו״.

. ציור הבטחון כשהוא בטהרתו, כשהוא נלמד יפה, כמה דברים טובים הוא מסבב בחיי האדם הפרטי ובחיי הכלל. וביחוד כמה נכבד הוא לישראל, ״אשרי אדם עוז לו בך״ ״ישראל בטח בד׳״. אבל כמה צריך הוא שיובן כפי מה שהוא. יסוד החיים הלא הוא הכח לפעול ולעשות, כל איש לפי ערכו, וכל חברה לפי ערכה. החיים הטובים המה, שתהיינה הפעולות מסודרות יפה ועולות תמיד במעלה בהוספת ערך והשלמה. והנה האדם הוא איננו חפשי גמור, פעמים רבות יתיצבו לו כצר מונעים רבים שיעכבוהו שלא יוכל ללכת מהלך החיים שלו, שלא יוכל לפעול לפי תכונתו וערכו, ואז הוא צריך להתגבר עליהם בכל עז. ועל זה צריך שיבטח בד׳, שאם אפילו כחותיו לא יספיקו לו, מכל מקום ״אין מעצור לד׳ להושיע״, ותשועת ד׳ תשגבהו להסיר המניעות, למען יוכל לפעול ולעבוד ולחיות כראוי. חיי האומה בכללה הם גם כן כחיי האדם הפרטי. החיים הטובים שלה הם כשהיא יכולה לפעול כפי ערכה בכל כחותיה. החיים הרעים הדומים למות, כמו ״חללים שוכבי קבר״, הוא המצב שבו לא תוכל לעבוד ולפעול. הנה אלהי ישראל הפליא עמנו ניסים בעת אשר לא היתה בנו אפשרות לעבוד, בעת שהיינו משועבדים לפרעה במצרים, והראה אותנו שלא יפול לבבינו. כל המניעות שבעולם לא יוכלו למנע אותנו מלחיות את חיינו כשנלך בדרך ד׳ הטובה שהיא מביאה אותנו לתכליתנו. על כן, הבטחון הבא מהידיעה של ימין ד׳ שעלינו לטובה, צריך להוסיף בנו אומץ לפעול בכל אשר תשיג ידנו לתשועתנו, ולא להניח שום סבה המסבבת טובתנו הכללית ולא לחתור על ידה להכין תשועה לעמנו, שלא לפחוד פן לא יעלה בידינו. הרי אנו בטוחים שחסדי ד׳ לא יעזבונו. אבל מה מוזר הוא ציור הבטחון כשהוא נהפך לעצלות וחסרון חפץ לפעול ולהתעודד. וכי בשביל כך יצר השי״ת כח הבטחון בנפש, כדי להמית את האדם או את האומה במדת העצלות והיאוש? על כן, כל זמן שלא נזדמנה לנו שום סבה איך לעשות לטובת כללנו, ודאי היה כח הבטחון משמש שלא לאבד תקוה, ולדעת כי חוט של חסד ד׳ עלינו נטוי ולא יעזבנו לעד בגלותינו, ועוד נקום ונחיה לפניו. אבל כיון שנתגלו לעת כזאת נטיות ואפשרויות איך לפעול לטובת מצב האומה באיזה אופן שיהיה, חלילה לנו לומר שמדת הבטחון, שהיא יסוד הגבורה והעז, תהפך לכח עוצר ומעכב את כח החיים מלפעול ולעבוד. והנה כל זמן שכח הדעה בציור האמונה והבטחון חלש, גורם הדבר שהמזדרזים לפעול המה חלושי האמונה וקטני הבטחון. ומובן הדבר, שבמקום שיש חסרון לימוד וחסרון הכנה מקדושתה של תורה, ע״כ צריכות להזדמן כמה רעות בסדר הפעולה והדעות הבאות לרגליהן. והכפירה הולכת בעוה״ר ומתחזקת, מפני שהכל מכירים שאין העצלות ושפלות הידים מדה טובה והגונה, וכיון שהיא מסובבת מהבטחון והאמונה, אין לך חילול השם גדול מזה. על כן עלינו לעדן את כחותינו ולטהר את דעותינו ולשאוב מי הדעת של יסודי התורה מעמק התורה, בחיבור השכל הישר והטהור, כדי שכל הציורים של דעת התורה והאמונה יעמדו בנו בצביונם השלם והמלא, ואז רק הם יוסיפו לנו עז ועצמה, לפעול ולעבוד בגבורה ודעת, ולעשות חיל בישראל, כאשר כך היה מנהגן של אבותינו הגיבורים הצדיקים מעולם, בהכירם יפה ש״שכר מצוה מצוה״, והפעולה בעצמה, היא החיים היותר טובים ונאים. וכשהפועלים הם חכמי לב, יודעי דעת ד׳ שתורת ד׳ בקרבם, יפיחו רוח חיים ואור נגה מאורן של ישראל על כל הפועלים. והכח הגדול הפועל ליראת ד׳, לאהבתו, לאמונה ולתורה, יחובר עם הפעולות הלאומיות, ויצוק לתוכן רוח מלא רוח חיים ועז, ויתגברו הכחות בידעם כי ד׳ עמם. וכפי ריבוי הרושם המעשי, כן תרבה מדה הכבוד לעצם הדעות הנשאות, ויגדל כבוד ד׳, ותתרבה התשוקה לשמע לדברי תורה, וירבה כבוד חכמים, ומיום ליום ילכו הכחות הלך והתאגד לתכלית החיים הטובים, חיי עם ד׳ בדרכי ד׳. ובהגלות לעין כל, שמרוח הבטחון ודעת ד׳ מבארה של תורה יתוספו הכחות הפועלים, ישובו גם רחוקים לדרש את ד׳ ולשוב בתשובה מאהבה, ואז חפץ ד׳ יצלח ובאורו עלינו יופיע. וכאשר יבאו מצבים כאלה שהכחות הטבעיים לא יעצרו חיל, להביאנו אל המטרה של השלמת חיינו והרחבת פעולותינו כראוי לנו, אז יראה הוד ד׳ וכבודו, להופיע עלינו בימין עזו גם בניסים ונפלאות וימין רוממה, וכמאז צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. ״כי לא יטוש ד׳ את עמו בעבור שמו הגדול״.

וזאת לדעת, כי רוב השטנות שעמדו על דרכי ד׳ ותורתו באו מטענות מוסריות, שרובן באו רק על ידי נושאי דבר ד׳ שהעוו את דרכם, ומתוך כך נתחלל שם שמים על ידיהם. כי בעצם, הטענות השכליות עומדות תמיד לימין התורה, תורת אמת. על כן, עלינו החובה שלא לתן מקום לטענות מוסריות לבא בעקיפין על תורה ואמונה. ואין לך דבר שיצא כל כך בזעף בתור טענות של מוסר, כמו ענין היוצא מתוך חפץ כללי המתפשט בעם לתשועתו הכללית. על כן, חלילה לנו להעמיד את יסוד התורה והאמונה במצב ניגודי לאותן השאיפות החדשות של תחיית האומה ועזר העצמי שנתרבו בימינו. אדרבא, עלינו להעזר מהן ועל ידן, לרומם שם ד׳ ולכבד התורה ולומדיה, בהראנו ברור את היסוד המקיים והעוזר לכל פועל לאומי, שנמצא דוקא ממקוריה של תורה. ו״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ ״וכל בניך למודי ד׳ ורב שלום בניך״.