Chapter 46מ״ו
1 א

יסוד החירות שאליו מתאוה מין האדם בטבעו, הוא שיהיה יכול לחיות על פי טבעו הטהור בלא שום מעיק ומכריח — לא העקה חומרית, לא מוסרית, ולא שכלית. וכן כל עם ועם שכבר עלה למעלה זו להכיר הכרת עצמותו יפה, הוא כבר שואף לחיות על פי טבעו הטהור, ומתפרץ בעז לנצח כל הגדרים שמקיפים אותו מסיבות שקדמו שאינם מניחים אותו לחיות על פי טבעו.

2 ב

והנה כאשר נחפש בטבע כלל האדם, נמצא שישנם דברים רבים שהם נדמים שהם מיסוד העבדות ובאמת הם עיקר החירות, מפני שמתגלה בם ועל ידם דוקא, צביון הטהור של הנטיה הפנימית האנושית. וישנם דברים כאלה שמתדמה לכאורה שהם ממכשירי החירות, ובאמת הם הם מעבירים את האדם מחייו הטבעיים ומשליכים אותו לתוך עמק שחת של עבדות נוראה. ועל זה צריכים תמיד טובי בני אדם וחסידיהם לעמוד על המשמר, להורות לבני אדם את הדרך של החופש האמיתי שאליו הוא נושא את נפשו, ולהצילו מהעבדות הבזויה, בין אותה שהיא גלויה בניוולה, בין אותה שמתלבשת בצורת חירות, שהיא עוד יותר מסוכנת ומביאה רעה איומה לכלל המין האנושי.

3 ג

כאשר נבא לכלל חשבון בטבע הטהור של האדם, בין הנטיה לאמונה או לכפירה, בכללות, נמצא ברור, שהאמונה היא לאדם טבע נטוע, טבע מחוייב בכלל. כל יסודי החיים בכללות בחיי החברה לא יוכלו כלל להתקיים אם לא יתחבר עמם כח האמונה, במה שראוי להאמין, ובמדה שראוי להאמין. החיים המוסריים לא ימצאו מעמד כל עיקר מבלעדי משען האמונה. אין החברה האנושית יכולה להעזר מעזר השיתוף בכל כשרון של חכמה ודעת, כי אם בעזר האמונה. נאמין לרופא המוסמך ומוסכם שירפא את החולה, ונמסר אליו גם כן לניתוח מסוכן במקום סכנה. נאמין לחושבי מחשבות בכשרון כשיציעו לפנינו ענין מדעי הדורש שיתוף מעשי, אפילו אם לא יוכלו המשותפים כולם לרדת עד סוף מיצוי החשבון. נאמין להורינו אשר בחסדם נתגדלנו, שהננו יוצאי חלציהם, והננו ממשיכים על ידי זה את סדר חיי המשפחה והמולדת. אלה וכיוצא באלה הם תוצאות הטבעיות של האמונה. ויותר מכל אלה עומדת בחוזק עז טבע האדם — האמונה באלהות. זאת התכונה היא מגלה לנו את טבע האדם, בין בחייו הפרטיים, בין בחיי הציבור. יחש לאלהות מרגיש האדם בעצם טבעו, על כן לא נמצא שום קיבוץ אנושי שיהיה קיים ומסודר באיזה אופן, שיהיה בלא זיקוק לאמונה באלהות, יהיה באיזה סגנון שיהיה . וזה מראה לנו בגלוי את טהרת הטבע של הנפש האנושית. אשר על כן כשאנו רואים לפנינו שני דרכים, הדרך האחד הוא לרומם את יסוד האמונה מתהום השפלות של הטבעיות הגסה שלו, שנפל בה מצד בערות האדם וחולשת נפשו, שאז נשיב לו את טבעו הטהור בעוצם מעלה ורב יתרון; או הדרך של השלילה, לכפות את טבע האדם, על ידי אמצעיים מלאכותיים חוץ לטבעו, ולהזקיקו לעקור מלבבו את יסוד האמונה. הננו רואים שהדרך הראשון הוא דרך האורה, דרך החופש הגמור, שכל היסוד התרבותי נשען עליו לאמתתו, לא לקלקל את הטבעיות האנושית כי אם להכשירה, לרוממה ולעדנה, ואז יחיה חיים בריאים מאושרים ומתוקנים. והדרך השניה, דרך הכפירה והשלילה, היא דרך העבדות, ההתגברות שלעד לא תצלח, להעתיק את האדם מטהרת טבעו ולעשותו הולך כצל בלא מעמד של חיים רעננים, מה שלא יצלח לעד. ולא תוכל הכפירה המוחלטת להתפאר שמצאה ידה לכונן שום קיבוץ הגון הנמשך ומתקיים, אפילו באותה המדה שעשתה השפלה שבאמונות. מפני שאפילו האמונה היותר שפלה יש לה בסיס טבעי באמתת המציאות ובטבע הנפש האנושית, על כן היא מתקיימת בצורתה כל זמן שהמחזיקים בה עומדים על אותו המעמד הנמוך שיוכל להסתפק באותו המושג האמוני הצר והשפל, ואחר כך כשהציבור מתעלה, היא קונה לו מושגים יותר מנוקים ומבוררים — מזדמנים סבות ומעוררים שמרחיבים ומטהרים את מושג האמונה באלהות על מעמד יותר ברור ויותר נאצל ועדין. אבל השלילה איננה כלום, ולא נבראה בטבע החלק הרפה שבמין האנושי כי אם כדי להיות לכח מעורר על יסוד הטהרה של המושגים של האמונה. על כן, הם מתגברים ביותר בעת מעבר מתקופה לתקופה, שאז העם עומד לטהר את המושג החיובי. מעוררת אותו השליליות שאין עמה על כל פנים מושגים של טעות חיובית, מפני שאין עמה כל חיוב, וכחה לעולם רפה ומפוקפק, לאזר חיל, להחליף את הציורים הצרים והרקובים (על) [ב]ציורים חזקים, בריאים ואיתנים, כדי שאותו היסוד הטבעי, שהוא האמונה באלהות, יתרומם למעלתו היותר רוממה, שהיא התעודה המנהלת את האנושות לחופשתה הגמורה.

4 ד

האמונה באלהות כשהיא צריכה לצאת לפעלה בחיים, צריכה היא ע״כ למעשים מסמנים ומגבילים מושגיה. והמעשים, היא לוקחת מחיי המוסר הכלליים הטבעיים כמה שאפשר, ומצרפת גם כן את המעשים הנאותים לכל אומה לפי טבעה, לפי מקוריותה, ולפי מקריה וסדרי תולדתה, כדי שתהיה מבונה יפה בעומק החיים. ומיד ד' השליט בעולמו, מזדמנות הערות בלב גדולי רגש וחפץ המסויימים בעולם לכונן סדרים (סדרים) כלליים, בכל עם ולשון לפי ערכם. אמנם, להתאים את הדעות הרחבות והטהורות עם הטבע האנושי הישר והפשוט, זוהי מלאכת הקולטורה הכללית, וביחש לדעת אלהים זהו חלק ישראל בעולם, עד שהדעה היותר עליונה של מושג האלהות, שאפילו כשיתעלה המין האנושי בתכלית מעלתו לא יוכל לבקש רם מזה, מפני שהוא רם על כל רמים — אחדות ד׳, זה נשאו ישראל בעולם, ונגלה בחייהם הלאומיים. על כן, יש טבע מיוחד לעם ישראל לנטיית דעת אלהים הטהורה, שעל פיו הוצרכו להדרכה מיוחדת, שהתגשמה במעשים על ידי תורה, בגילוי יד ד׳ בכל אורך ההסתוריה הנפלאה, יציאת מצרים, מתן תורה, ברית אבות ועוד. ובפרטיות הכירה האומה שחייה הטבעיים הפרטיים צריכים לכל כך גוונים מעשיים שהכל יהיו נסמכים על יסוד דעת ד׳ הטהורה ואחדות עליון, ישגב שמו לעד, עד אשר יסוד ההכרה העצמית של האומה בצורתה, הוא יסוד תורה שבע״פ, הכולל שלטון כללות האומה על עצמה כפי עצם טבעה שהולך מראש צורים עד סוף כל הדורות. והמתקומם להרפות הקשר, הלא הוא מתקומם גם כן על החופש הלאומי, והוא בא מעבדות המתלבשת במסוה החירות, שעליה צריכה לבא הזהירות היותר אדירה מהארס שיוכל להתפשט מזה במחלת השלילה, הנוטלת יסוד החיים מכל עם ולשון וקל וחומר מישראל, שכל כך עמוק ומיוסד הוא מכון החיים הכלליים והפרטיים שלהם על בסיס הדעה החיובית של יסוד אמונת אלהים חיים ועל תוצאותיה, בחיים, בחברה, במשפחה, במעשה וברוח.

5 ה

וזהו פשוט, שכמו שבטבע הילדות מתגלה גם הכשרון היותר נשגב, כמו המצייר האמן יצייר ציורים דלי ערך בילדותו, וזהו אות על פנימיות מציאות כשרונו; והילדה תשתעשע בבובה עשויה, מפני נטייתה העצמית הטבעית לגדל ילדיה בגדלותה; כן האנושות הספיקה בילדותה ביחושים של הציור של האלהות כפי הערך הקטן והצנום של הילדות. אבל מה היא העבודה? בכל עת שהאנושות הולכת ומתבגרת, על בעלי הרעיון הנשא והרוח החפשי הטהור להשיב לאנושות את חופשתה הטבעית, ולהעמיד את הנטיה הפנימית שלה, שמצד הצד היותר עליון ופנימי שברגשותיה, על הבסיס היותר טהור ונשגב. אבל לשוא יתעמלו החפשים הרפים, שחופשתם היא מלה ריקה מכל מושג חופש כזה שאין בו שום מחשבה ברורה וודאית היכולה למלא את האדם בכללו רעננות ועז של חיים, מחשבת השלילה שאין כחה כי אם בספק ופקפוק , ולהיות משוגע ממראה עיניו . לשוא יעירו מלחמה על המציאות, ימין ד׳ רוממה והיא תעשה חיל. כי אי אפשר לכלוא את הרוח והוא בגאותו ירקיע לשחקים, ועד אל אלים יגיע, וכהנדוף עשן ינדף כל חלושי רעיון, שכחי אל ה, המחלישים את עז החיים בחולשת נפשם ורפיון רוחם, ומתפארים הם עוד בשקר שהם גבורים, בשעה שכל החופש האנושי היותר אדיר ונשגב האצור בממשלת המחשבה היותר רוממה ונשאה, הוא נצב להם כצר. ״יושב בשמים ישחק, ד׳ ילעג למו".

6 ו

והנה המחשבה העליונה של דעת ד׳, שהיא יסודו של עולם, ורק בה ימצא האדם צדקה ועז, צריכה טיפוח עצום איך להרגיל את כל החיים עמה, איך להתאים את מה שנראה נמוך ופרטי עם מה שהוא נשא, נשגב ונעלה. הרגל זה לקח על עצמו עם ישראל. וכדאי הוא זה לאנושות בכללה להקציע לה עם אחד היותר מוכשר לזה, להקנות על ידי עבודתו התמידית בהתרגלות ארוכה ובכשרון מיוחד הבא על ידי נחלת אבות ושלשלת היסתורית שישא עליו, את הדבר הכללי הגדול הזה העומד להיות לנס עמים, לכונן את המעמד החפשי של הרוח האנושי על בסיסו הנאמן לו, שאיננו יכול להיות, לא על ידי השלילה החלושה בעיקרה שאינה נותנת כלום ואין בידה לרומם רוח האדם כלל, שכל כחה של השלילה אינו כי אם להשקיע את האדם בחומריותו, וכל מחשבה עליונה, וכל אצילות נפש, תראה כמו צללי תהו, ואיך תרומם; ומכל שכן הדעות החיוביות שהן במצב הבוסר, שהן מתפרדות פירוד עצמי בתכליתן ותכונתן אצל כל עם ולשון שמביאות פירוד פנימי וחסרון יחש נצחי, עד שאי אפשר כלל לרוח האדם שיעלה על ידן עבודה כללית משותפת. אבל המחשבה של דעת ד׳ במלא ההוד האפשרי להגיע ללב האדם, הלא ימצא עמה, בדעת שלטון הכח המוסרי והשאיפה הכללית, לרומם את החיים ולהקיף גם כן את מושג החיים בהקפה רחבה במצב ההווה, וגם לשוטט לשא חזון בכללות גם כן על מצב העתיד, שיוכלו תקופות רבות ושונות לבא והמציאות של החיים תתעדן ותתרומם, והאדם מוצא בנפשו עז ובטחה, והצדק המלא חודר עמוק ללבבו. וההרגל הזה הוא נדרש לאותו הסדר של מצות התורה שהוא ראוי להחתים על ישראל את הצורה היותר נאותה להם לפי טבעם, מצד התכונה הלאומית שלהם בפרט ומצד השיתוף הכללי של המין האנושי הנמצא עמהם שהם משפיעים עליו ומושפעים ממנו, שהדבר הולך ומתגלה על פי המון המסיבות, הטובות והרעות.

7 ז

אמנם, כאשר אירע לעצם המחשבה האלהית שבשביל שנכנסה בלבבם של אנשים שלא הוכשרו לאורה הגדול, אחרים מפני מדותיהם הרעות, ואחרים מפני סכלותם, עד שהעיבו את היפעה הגדולה של המחשבה הרוממה המאירה את כל המחשכים, ומתוך כך עמדו אנשים, שמהם היו גם כן בעלי מוסר גדול, לבקש שלילה מוחלטת. אבל לא השכילו, שאם כח החיים עשה גם כן רעות רבות, מכל מקום לא בשביל כך ישוב לאפס ותהו, כי אם נשתדל שיטהר ויתפתח כראוי - כן המחשבה האלהית, שבכללה אצורה כל התמצית של כל רוממות מוסר וצדק, ותטהר ותנקה על ידי אור הדעת, הנעזר הרבה על ידי השפעתם של ישראל, שלא הוצרכו בכללותם לשא את האלהות על ידי מתולוגיה אפלה, בשעה שכל העולם כולו לא היה אפשר לו כי אם על ידי החושך העב והמזוהם של עבודה זרה אלילית ונתעבה. אם כן צריך לעת כזאת, שהשלילה, שהיא בת המות, פורשת כנפיה על פני העולם מחסרון כח ומיעוט אור החיים, צריך ישראל להראות את כחו להאיר אור הדעה החיובית הנושאת עליה את אור החפש האמיתי, שממנה תצא ישועה לעולם כולו. ותחת אשר כל כחה של השלילה בא רק מפני אשר רבו המשתמשים בדעה החיובית בשפלות נפש, שעל ידי זה יצאו תוצאות מאדיבות, להראות איך ישראל חי וקיים, פועל ושואף, דוקא על ידי הידיעה החיובית שהיא נחקקה עליו עצמו בהיסתוריה שלו, שאין שום עם בעולם שתהיה הדעה החיובית העליונה חקוקה על עצמיותו, כי אם, או שהם מוכרחים לגשש בחשכת המחשבה השפלה של עבודה זרה, או להתנודד בשלילות. גם העמים שקלטו את התרבות הכללית ממקור ישראל, מכל מקום מובן הדבר שכדי שתתעלה הדעה הזאת לשא פרי לברכה, צריכה להיות פוריה ורחבה הרבה, שאי אפשר להיות כזאת כי אם עם החיים של המקור הראשון, מקור ישראל. וכל אשר יחיה ישראל בחיים יותר חזקים ויותר טהורים ומלאים ענין, על פי יסוד הדעה החיובית העליונה הזאת, דעת ד׳ אחד הטבעית באמת לכל האדם אשר על פני האדמה, תתברר השאלה שתוכל אומה שלמה לחיות באור של חיים המופעים מאור ד׳ בלא צורך של שום החשכה, ובאין שום מעצור מחופש הרוח. שרק עם הקניה הטבעית שנמצאת בכל האומה בכללה ללכת באור ד׳, יוכל החופש האמיתי להיות מחובר עם דעת ד׳ הטהורה, וממנה נוכל להאיר במלא העולם הקולטורי בכל אומה ולשון על פי דרכה, עד שכל העמים כולם יכירו וידעו את הצורך הגדול שיש לכל האנושות, שהאומה שיש עמה וצפון בקרב תולדתה כח הדעה הרוממה שהיא אור העולם, שהיא תהיה מלאה בצביונה בכחה וממשלתה. ״והביאו בניך בחצן" "ובנתיך על צד תאמנה". "וידעת כי אני ד׳ אשר לא יבשו קוי".

8 ח

והנה ביטול יצרא דעבודה זרה בא מרפיון כח החיים החפשיים, שעל פי יסוד החיים המלאים הנפש האנושית יש לה צמאון של הרגשה להיות מתגעגעת לאלהים. אמנם, מושג האלהות אי אפשר שיתברר כי אם על פי שכל ולימוד טוב, אבל הגעגועים והאהבה לאלהות מונחים בטבע הנפש. על כן, בהיות המצב של החיים בבריאות הרעננות לא היה אפשר כלל למציאות השלילה שתכבוש לה מקום, כי כל יחיד היה מרגיש שחייו אינם מלאים כי אם בהיות יחושו לאלהים מוצא בו מקום הגון, והמקום הזה היה צריך להתמלא בעבודות מעשיות, בתפילות, בשירות, בשמחה וכיוצא בזה, ככל הכחות הנפשיים שתופסים מקום גדול בנפש, שהם מתפרצים לצאת אל הפועל בכל אופן הגילוי הנאות להם. והנה אז לא היה מעמד בינוני כי אם, או להדבק באלהי אמת, שזה אי אפשר כי אם על ידי תורה והדרכה קדושה וטובה שאז מתגלה כח החיים ביחש האלהות בעצם זיוו והדר טבעו העליון, ואם לא ישלמו ההצעות המכשירות לדעת אלהי אמת, התשוקה מכרחת להיות דבק בעבודה זרה. על כן, כאשר הכשר הנפש להדבק באלהי אמן תובע מן האדם הדרכה מוסרית יפה והכשר של קדושה, לתפוס בקרב לבבו ציור נעלה ונשגב, נעלה מכל תמונה מוחשית שנאסרה לישראל, היה משום כך קשה מאד להפריש את הכלל מעבודה זרה, עד שעצת ד׳ היתה על אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה וזה פעל אמנם הרבה גם על העולם כולו, אבל זה היה תיקון של הכרח. אבל באמת היה זה גם כן החלשה לכח החיים, כיון שעל ידי הלימודים הרבים ודיוקי הפרטים של החובות המעשיות, נכפף החפץ הכללי של היחש לאלהות עד שצריך להעירו אחר כך על פי חכמה וחשבון של דעות האמתיות, פתקא מן שמיא דכתיב ביה אמת תחת אשר העבודה לד׳ היתה תחילה טבעית ויוצאת מטבע הנפש באהבה ושמחה, נעשתה בציור ההמון כמין עול ועבודת עבד. רק יחידי סגולה, על ידי ריבוי לימוד, יכולים להתרומם עד לאותה המדה של הטבעיות של צמאון הנפש לד׳ כפי הטבע הנטוע, ולהשבירה בעבודה, במעשים טובים, או בעבודות הקודש, בשירות ובת״ת. על כן היה מצב המקדש והקרבנות בבית שני שלא כפי עצם מעלתו בבית ראשון. שעיקר יסוד הקרבנות בנוי על טבעיות החיים המלאים והשלמים שעוד עתיד העולם לשוב אליו, וישוב להרגיש הרגשה מלאה וטבעית להוציא אל הפועל יחשו אל השי״ת באהבה ושמחה טבעית פנימית, שביותר תצא בכל עזה אצל כלל האומה, וביותר אצל כלל האנושות בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד'. שזהו חק, שבהמון תצאנה השאיפות הפרטיות בכח עצום וגדול, כמו שהבקשה של כל חפץ כללי תצא ברעש וכח עצום, ומתגבר תמיד הכלל נגד העומדים לשטנה נגד חפציו הפנימיים המורגשים לו בכל חם לבו בעז חיל גדול.

9 ט

אמנם, ממיעוט כח החיים שירדו הכשרונות הטבעיים ממעלתם ואפסו הגיבורים האמיתיים החיים חיים מלאים עצמה, בין כל הרפיונות אשר השפילה לעפר את קרן האנושות נמצאת גם כן השלילה, הכפירה באלהות, מחסרון הרגשה וחפץ של חיים במילואם. אמנם, עכשיו עומד המצב שהתקופה ההיא עוברת היא, כי ירד חפץ ההתפלספות ותחת רעיון ומחקר נכנס חפץ החיים לפעם בלב עמים רבים, ומזה יצא יסוד הלאומיות, שפורצת גדרות הצדק היושר והמוסר, ובכתות אחרות תפעם גם כן את החפץ של ההשבה לעבודה זרה. על כן לעת כזאת, עת היא לישראל להתנער להכיר גם כן את חפצו הוא. יכיר שהוא צריך לשא בגאון את חפצו הפנימי, ״כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ד׳ וכבודו עליך יראה". חשק עבודה זרה, ב״ה, כבר נכבה מן הלב של כללות האומה, וחפץ החיים מתחיל להתנער. על כן, אנחנו צריכים רק להכיר את מה אנו חפצים, והחפץ הפנימי החסון ואדיר אצל הכלל הוא, לשא את דגלו במה שהוא חטיבה אחת בעולם, בתור אומה ששם ד׳ אחד אלהי כל הארץ אדון כל המעשים הוא אלהיה, שחקק את ידיעתו והכרתו, חבתו ואהבתו על תולדתה בפועל, השמירה הנצחית שלה נגד כל שוטניה, ובאהבה גלויה מראש מקדם. על כן, היא מתפארת בשם קדשו, והיא אוהבת את אלהיה, וחפצה להוקיר את בריתו אשר באה בו באופן מצויין ומפליא, ברית התורה. ועל פי ההכרה הפנימית שגם אנחנו ככל העמים יש לנו הזכות לגלות גלוי לכל את חפצנו, מבלי להתחייב לתן חשבון לאחרים למה אנחנו חפצים בכך, ישא ישראל את דגלו ברמה ויעשה בגאון שם ד׳ אלהיו את כל ההתאמצות אשר תשיג ידו לכונן לו בסיס בארץ, בסיס כללי על ידי שאיפה להיטיב מצב ההוה כל זמן שהוא בפיזור בגולה. אבל דוקא על ידי התגברות כחו לאלהיו, עם השתמשו בכל מכשירי הזמן ותולדות החיים המתוקנים להוציא אל הפועל את צביונו וחפצו הכללי, ועם הטבת המצב ישאף לכונן לו גם כן סדר לאומי בקרן המזדמן לו, כדי שעל ידי אלה שני הכחות יחד, כח הפיזור וכח הקיבוץ, יוכל לשאוף אל המקום אשר משם יצא בעבר ויצא בעתיד כל הודו והדרו, ולתבע מכל העולם כולו את הגזילה אשר נגזלה מאתו, בעת שיראה שכבר הוא למוד וראוי לחיות בארצו על פי רוחו, ושרוחו הוא רוח ד׳ אלהים חיים, אשר יביא רב טוב לעולם כולו כשיתחזק ויתכונן במקומו הראוי לו, שהוא הר ציון וירושלים, גי חזיון, מקום הנבואה ויסוד אור האלהי בעולם כולו.

10 י

זאת היא תעודת הציונות, אשר כשתכיר את ערכה תכבוש לה המקום האמיתי הראוי לה בישראל ובכל העולם כולו, ועל ידי חפץ החיים הפנימי והאדיר תגרש את מחלת היאוש הכפירה והספק מכל העולם, על ידי מה שתגרשהו ברב כשרון ממנה עצמה. כי בהתגבר כח ההכרה העצמית בקרבה, אז לא תחוש עוד מכל פקפוק שאינו מוצא מקום כי אם בגויה חולה וגוססת, שחייה תלואים לה מנגד, לא בגוילים שבספר תורה חיותה הנפלאה תלויה, כי אם בהבטחה שלא תשכח מפי זרעו, בתוכן הפנימי של האומה, בהכרתה את עצמה, שכח אלהים חיים אלהי ישראל שמתמלא בקרבה על ידי הוייתה והמשכת צורתה, שבא על ידי קיומה של תורה באהבה. על כן, הקראים ששכחו את הערך העצמי של האומה, לא ידעו להכיר כח מנהגי מורשת אבות. הם אינם נסמכים כי אם באותיותיה של תורה, וקל וחומר הנוצרים והמושלמנים שלקחו יסודותיהם מעצם גוף התורה לבדה, מבלי פנות אל הזיקוק של הכרת חיים הפנימיים שלה באומה, אשר התאחדה עם יסוד חייה — האומה הישראלית, הנה אמונתם מתנודדת. כשיבא יד מבקר לבקר כתבי הקודש, ואפילו אם רק בהשערה פורחת באויר כפי מעמד הבקורת בזה, יוצא רוחו לאמר שנתאחרה כתיבת התורה כפי הקיצוניות של עקשני המבקרים, שוב כל יסודותיהם בטלים. לא כן בית ישראל ״העמוסים מני בטן, הנשואים מני רחם". אנחנו מרגישים את התורה בחיים שלנו במילואם בקיומנו, בחפצנו, בהרגשתנו, ובחוש ההיסתורי שלנו, אפילו אם היו כל דברי התורה בכללם אצלנו רק מסורת בעל פה, כשהתאחדה והתאימה כל כך עם כל מעמד חיינו, הננו יודעים בזה יד ד׳ ובריתו. וקל וחומר עכשיו, שמעמדנו ודעתנו את עצמנו נותנים לנו דעה וחוש חיים לדעת את החלישות שיש בכל התוכן של הבקרת השלילית, וביותר שאפילו היתה מצורפת רק דעת ד׳ הטהורה, דעת האחדות, עם המורשה וההיסתוריה והרצון הלאומי לבדו, כבר ניצב הכל חי וקיים. ויש לנו רשות ככל העמים, והרבה יותר, להוציא ברמה את חפצנו ולהגיד את שאיפתנו, שכבר הוברר לנו שאיננו יכולים לחיות כי אם עם שמנו ושם אבותינו, ששם ד׳ אלהי אבותינו נקרא עליהם ועלינו, ורוחו אשר עלינו יהיה על בנינו לעד, לא רק במובן דתי לבדו כמו שהוא מובן אצל כל העמים, כי אם גם במובן של יסוד החיים הלאומיים והעמדת הצביון הכללי, אשר בהתקבץ בחוברת כל ניצוצי האורה הפזורים, מסתלק מן הלב כל ספק ופקפוק, והדעות החופשיות האמיתיות נושאות את פירותיהן כראוי. לאחר הבאות בתור ספק ופקפוק, המוצא רק רפיון וחסרון כח של כל עז וחיים.

11 יא

אמנם הדברים צריכים ללכת בהדרגה, תחילה צריך לחזק את יסוד חיינו בקרבנו שעליו אין אנו צריכים להרבות במופתים והוכחות, רק לברר את רצוננו הכללי, יסוד תורה שבע״פ וחביבות דברי סופרים, שאומרת כנסת ישראל שהם חביבים לה יותר מדברי תורה, מפני שקבלתם תלויה בגוי כולו, וחפץ החיים של כללות האומה הוא נעלה ונשגב מכל חקר. והדבר מתעלה ומתקדש לפי ערכה של האומה ברוחה המוסרי, וביחשה לדעת אלהים, ואין בכל העולם כולו מי שלא יודה שרק עם ישראל הוא היסוד התיאולוגי הטהור בעולם בתור עם. ואחר כך בהתגברות כחותינו, ממילא נראה גלוי לכל את האמיתיות הפרטיות, עד שממילא יהיו דברינו לאור גויים ולהרגיע עמים רבים, כשתתחבר המחשבה היותר מעולה שמכל הפילוסופיא של המחשבה האנושית אל הדרת חיי העם, שהוא היסוד הדתי לעולם, וכבודו וערכו יגדל כל כך עד שארחות החיים הנובעים מעצם דעת האלהות בטהרתה יהיו למקור חיים לאדם רב, ודברי הנביאים בחיבורם לדברי התורה ולכח המעשי הברור בעולם ביחש לשלטון הצדק והמוסר הטהור, יכו רק אז גלים בחיי האנושות. ״קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ד׳ ציון".

12 יב

וכל התיאולוגיות שבעולם ירויחו על ידי אור ד׳ להיות מתעלות ומיטהרות, כי רובי מניחי הדתות היו אנשי דעה ויושר לבב, ורבים מהם ואולי כולם זכו לרוח הקודש על פי מעשיהם שהכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו כדברי תנא דבי אליהולט, ואפילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול אלא, שמפני הירידות ההמוניות ירדו הציורים אצלם ירידה אחר ירידה עד שנהפכו לרועץ ולהשפלה גדולה בהרבה דברים בחיי הרוח והמוסר ובהרבה ענינים למזיקים בחיי החברה. אבל אור ד׳ אדון כל המעשים, שעל ידי אור ישראל יודע כי הוא מחולל כל, והוא המנהיג את הדורות מראש ועד סוף, יתרוממו הרוחות להכיר שאף אם הלבושים החיצוניים היו מועילים עד עכשיו בדתותיהם, מכל מקום כיון שכבר אפשר לחיות באור יותר תרבותי, שוב יש לטהר את המושגים ולהעמיד את התכניות של הדתות על מושגיהן הפנימיים היותר טהורים, וממילא יתעלו מטומאתם האלילית, להיות בנות ליסוד הרוח הגדול רוח ד׳ אשר על ישראל להכיר כח ד׳ אמונתו ועזו, ולעבדו באהבה, ותבטל מעקרה ההבדלה הדתית. אף על פי שתהיה נבדלת בנימוסים ובדברים מעשיים כפי חילוף טעמי היופי וסגנון המוסר שבכל עם על פי גזעו ותולדתו וכל העובר עליו, אבל יכירו הכל שאין הבדל עצמי, והדבר הולך למקום אחד, לכבד שם ד׳ אחד, החפץ בדעת אלהים שהוא חסד משפט וצדקה בארץ שרק זה יבקש ישראל להודיע בעולם, שיש תקוה לרוח האנושי להתעודד עד מרום שורש חיי החיים, ועד מלון קיצם של כל האידיאלים היותר יפים ומלאים צדק, וממילא יסורו כל השטנות העומדות לבקש לקעקע יסוד האמונה, שבאו בעקרן לא מצד איזו התנגדות של הכרעה מדעית. אדרבא, ההכרה של דעת ד׳ הטהורה חייבת להיות מקובלת אצל כל חכמי לב וכל ישרי דעה, אלא, מפני שראו אחרים שהעב טיט שטפלו נושאי הדתות על המושגים האלהיים מזיק יותר ממה שהתכנית הפנימית מרויחה, גמרו אומר כי יותר טוב להניח את המין האנושי בתרבות שוקטה ונמוכה, לבקש את החיים בהוה לבדו, ולהתדבק רק במושגי החוש ולעדנם כפי האפשרי בשביל עונג החיים, ולהכניס גם כן את המוסר החברתי בכלל העונג. אמנם, הטענה היתה צודקת לפי המצב של החשך שהיה שורר בעולם בהוה, אבל הוא דבר שלא יצלח, כיון שמעומק הדעת אי אפשר לכלא את הרוח. לא יעמד האדם על עמדו ויחפש את אור האמת היותר נשגב, והוא לא יבא אליו כי אם בעברו המון תקופות דמיוניות שיסבבו לו אותן הרעות שהוכרחו לבא על ידי שיבושי הדעות. על כן לא תמצא השלילה את אשר תבקש, כי אם דוקא טהרת הרוח ורוממותו, במלא מובנו, והסלילה של דרכים מפולשים מנוקים מכל מכשול, לבא עד מרום העז של השגה בהירה ואהבה מלאה חיים לשם ד׳ אלהי עולם, המתפשטת כל כך בלבבות עד שמכרעתם לעשות רק צדק ומשרים וחסד משפט וצדקה, שהנה הנם דרכי ד׳ הכלליים, שהמה הנם סגולת החיים. וממילא ירפו כל העלילות והבדותות המבקשות לחפש עלילות על האמיתיות הגלויות שבתורת ישראל, האמיתיות ההיסתוריות שהן כל כך נאמנות עד אפס מקום למצא בהן תנודה מצד בירורן ההיסתורי, שיסוד הכל הוא המשך יציאת מצרים ואלות הברית והנבואות והנלוה להן מתחילה ועד סוף. אמנם כל כך יתגבר כח ההכרה מהחפץ הפנימי המרומם את כל לב על ידי מה שנגלה אורן של ישראל בעולם בהוה, ועל ידי השפעתם לישר דרכי הנבוכה בין משאלות הרוח והמעשה, עד שגם מבלעדי כל העבר תהיה מתקבלת עדותם של ישראל. ״ולא יאמרו עוד חי ד׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ד׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם", ותהיה שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו.