Chapter 39ל״ט
1 א

השתלמות האדם צריכה להיות בחפצו וביכולתו. כשיוציא אל הפועל את הכשרון המוסרי באופן נשגב יהיה חפצו שלם ומנחה אותו אל המטרה הרצויה, וכשיוציא אל הפועל את כשרונו המדעי בכל חכמה עיונית ומעשית וכל מלאכה, תשתלם יכלתו. כשנעיין יפה, נראה שחםרון החפץ הוא מונע יותר גדול מחסרון היכולת, ולולא חסרון החפץ כבר היותר רע שנמצא במצב האנושות היה קרוב להיות מתוקן. כל שליטת האדם באדם — שרע לו, נובעת יותר מחסרון החפץ [מאשר] מ(ב)חסרון היכולת. על כן אם נבא לדון על מצבה של איזו אומה מתי אנו יכולים לקרא אותה בשם אומה חיה, ומתי יתחיל היאוש לתקפנו אודותה, תלוי יסוד הבחינה בחפץ הכביר שלה ובבחירתה להיות קיימת בתור אומה. ואם לפעמים נמצא שהתגברות החפץ יהיה נדמה כאלו היא מעיקה להתפתחות היכולת, איננו מביא כלל לידי יאוש נצחי. כי ברור הדבר שבכל מקום שהחפץ מתגבר תמצא היכולת, יען שהחפץ הוא העד הנאמן על הכלל שהוא מרגיש ביתרון חיותו, וכיון שהוא מרגיש ביתרונו, כבר הוא ראוי להחזיק ברכה. על כן, אם נמצא את אבלי ציון וירושלים שהם חלושי כח דואבים וכואבים מזכרון חורבן בית קדשנו ושממות ערי אלהינו, מעומק הרגשת ירידת כבודנו ונפילת עטרת ראשנו, כל מה שנמצא שהגלות והשפלות פעלו ביותר לדכא את הרוח, הוא לנו לאות ששם ההרגשה החיה של החפץ האדיר מקננת. ובמקום שחפץ אדיר נמצא, בטוחים אנו שאור ד׳ יזרח ושערי יכולת עוד יפתחו. כך היא המדה בכללות כל עם ועם, אלא, שכל העמים שאין להם מטרה נצחית בעממותם לא מצינו כלל שיהיה החפץ מתקיים בדורות שעברו אחרי פיזור כחותיהם הלאומיים, מפני שכבר פסקה ההרגשה של הכרת היתרון בחיים לכללותם בתור עם, אחרי שנפסקה שלשלת התועלת שהיחיד נהנה מאיגוד הכללי. על כן בטל החפץ הלאומי של העמים הקדמונים שעברו מן העולם, ועם אבידת החפץ באה אבידת היכולת באפס תקוה לעתיד. מה שאין כן ״עם ד' אלה״ ״עם עולם״, ״כימי העץ ימי עמי״, תעודת צרכם לעצמם ולעולם להיות לעדי עד בתור [עם] לא פסקה. על כן לא פסקה מהכרתם, וכפי גודל ההכרה פועל החסרון דכאות הרוח. ואלה נדכאי הרוח, המתנודדים למראה עין כצללים, הם הם נושאים בקרבם גבורה נפלאה של חפץ אדיר וטוב לראות בשמחת גויינו. ובכל עת שתגלה ותראה עת לעשות לה' ועמו, מהם או מתולדותיהם, יהיה מתגלה כח החיים הכלליים. ״אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם״, ״ובאו ורננו במרום ציון"

2 ב

פרק לט1

3 ג

כל המהפכות שנתהוו בעולם וכל ההתקוממויות שבאו על יסודי האמונה, הכל הוא לטובה, כדי לצרף הסיגים שעלו במושגים האלהיים על פי חזון שוא ומקסם כזב של אנשים רעים ולפעמים גם כן פתאים ועצלים, עד שהמושגים הפנימיים בציור הרעיון הקדוש והמרומם, יסוד האמת ועמוד החכמה, דעת ה' יתברך, נפלו ממרום עזם ונתחברו בציורים מטעים, עד שרק התיבה והשם נשארו ולא התוכן הפנימי כלל. וכיון שבתוכן הפנימי לא היה כלל נמצא אותו הטוב הראוי להמצא בדעת ד', יצאו מזה קלקלות מעשיות מדותיות ומוסריות רבות, עד שגרם אותן המהומות שנתהוו בעולם, וקמו רבים בכח כפירה וכחש להשכיח שם שמים מהבריות. ואותו הרעש עצמו מעורר את טהורי הלב ונקיי הדעת לברר ביותר את המושגים שעליהם יסודות האמונה מבוססים, עד שיתאימו כראוי לפי אמתתם, ושיתנו את פרים לכל טוב מעשי, שכלי ומדותי כראוי להם, כי מקור מים חיים הוא רק אור פני מלך חיים. השיבושים שבדעות הבאים מצד חסרון לימוד, עושים על פי ההרגל את חותם שלהם המטושטש על המחשבות הקדושות, והם מטמאים את הקודש, עד שבמשך הזמן המחשבות בעצמן הן מתחברות, על ידי ההרגל והפרסום, עם הסיג שלהן, עד שלא הישרים, הנוטים שכמם לסבול עול תורה, מוצאים נחת בציוריהם הפנימיים, והם מתרחקים מאהבה ושמחה המפריחות כל טוב; ולא העזים והקשים, מרגישים את האפשרויות שבאור הגדול והעצום הגנוז במחשבות הרוממות, שאין להן מקום להמצא כי אם בהשפעת התורה. ועל כן, מתהוה התנגדות גדולה וכפירה בזרוע, עד שאפילו מנאצי ד' המעיזים לכפור בעיקר, לא את דעת ד' המה מנאצים, כי אם את הרעיון הכהה והחשוך הנכנס בלב רוב בני אדם, כשהם זוכרים את ד׳ ממניעת לימוד ודעת אמת. ולפי רוממות כח אור האמת שיש בזכרון השם יתברך, כן גדול הוא מאד כח הדמיון הכוזב שמתחבר עם הציור האדיר הזה כשהוא איננו מנוקה מהקדמות של דמיוני שוא. על כן, עיקר התשובה היא להסיר הסיגים מקבלת עול מלכות שמים, ״ולא יכנף עוד מוריך״, שבא רק על ידי התפשטות הלימוד האמיתי של הדעת את ד' והתרחבות הלימוד של תורת המוסר בחלקיו הראשיים ברב הרחבה. כי האדם איננו יכול לקבל טהרת מושג מאור ד' כי אם כפי הכנתו המוסרית הפנימית, וכל זמן שהכלל לא למד את דרכי היושר והמוסר כפי המדה המוכרחת, אז כל מה שמצטייר בלבבו ממושגים רמים, ומכל שכן מהמושג הרם והקדוש של שם השם יתברך, הוא מקבל צורה מטושטשת ונמוכה. והדבר מוכרח כפי המצב השפל של הנפשות הנמוכות, שנמיכתן באה מחסרון מזון רוחני טוב ונאות. והמלחמה על הציורים מתפשטת גם כן על המעשים. כי מעשי המצות הם מתלכדים עם הציורים הפנימיים, וכיון שהפרסום של הציורים הפנימיים ביחש לקדושת השי״ת עומד במצב שפל, נערכים גם כן כלל המעשים התוריים על פי ערכם. ונמצא שמי שיש לו בריאות ברוחו, ואיננו יכול לסבול ציורים מדומים ונמוכים, הוא מתפרץ מפני קדושת התורה והמצות בפועל. על כן, עלינו להחזיר עטרה ליושנה, לברר גדולתם של המחשבות והאידעים של עבודת ד', איך הם מתאימים עם כל הגדולות של המחשבות היותר זכות וברות של חמדת האנושות, ואיך הם מתאחדים דוקא עם קבלת עול מלכות שמים כשהוא מובן כפי הנכון להיות לפי מעמד ההשכלה האנושית, שאז הוא מרים את כל הגיון ומעלה את כל רגש, עד שמביא את האדם, הכללי והפרטי, להתנשא מעל כל מושגים הצרים המכווצים בחוגו הצר, ומדריכו על במתי ארץ להתענג על ד' בנחלת יעקב, נחלה בלא מצרים.

4 ד

כשהתרוממות השכל מגעת למקומה הראוי לה, שוב מתבאר יסוד האמונות וערכן, עד שאין הלב מתנקף עוד כלל למראה הסתירות ההמוניות הנראות בין האמונות השונות להיות מתיאש מכל אמונה, כי אם אדרבא בין עב הענן יעבור שלום, ויכיר וידע את מעשה ד' הגדול איך ידו הגדולה בחסדו נטויה על כל יצוריו וביותר נגלתה על המשפחה האנושית בפינתנו בכדורנו, שמזה נשכיל לציורים יותר כלליים ויותר נשגבים, ונתרומם לאור הנצח בבטחון ועז נפש המתמלאת ענות צדק וכל המדות הקדושות. כשנשכיל, שלא די למין האנושי ביחש לאלהים חיים רק כשידע את השם הנגזר והמוסכם של אחדות ד', ולא כשישנן לו בשפתיו דרכיו ומדותיו, כי אם רק כשיהיה כל כך מתרומם עד שיוכל לשאוב ממעיני הישועה של דעת ד', האחד הקדוש רם ונשא עדי עד, את כל חייו, אשרו וטובו. אבל בהיותו עומד במצב שפל, לא די שלא יוכל לשאוב מים טהורים, כי אם עוד ביותר ידלחו המים הזכים בהיותם יורדים מרום חביונם אל עמק עכור של נפש מזוהמת באהבת מוסר הרע, מוסר אוילים ואוצרות רשע, מאילו יקרו לו ממעין נמוך גם נרפש של עבודה זרה, ודמיונות נמוכים, שעמהם יתלקטו פירורי מוסר כפי אשר יוכלו שאת. על כן, יד ד' אשר נגלתה על ישראל ביציאת מצרים, היתה דרושה להקדמה רבה של דרכי האבות, רוממותם וקדושתם, מוסרם הנעלה, ועם זה זיכוך גדול בכור הברזל, והדרכה נשאה על ידי בחיר האנושי, משה זרוע תפארתו, שרק באופן כזה היה אפשרי לאור זרוע זה להיות נקלט, ועם כל זה רבו לו גם כן המכאובים ועצמו הנפילות, עד שעם הדרך הכבדה תבא המטרה. והנה הציורים היותר צחים וצרופים הנם מחוברים עם יסודי המעשים, אבל גם בתוך האומה עצמה, לא כולם היו ראויים לעמוד בעומק ים האורה, והיו נפשות כאלה שהרוממות הזאת המתנשאת עד אין סוף, ומתפשטת עד אין תכלית לפרטי המעשים הנובעים מהציורים ומביאים לתעודה היותר רוממה ואמתית, אינה לפי ערכן, והיו מתקלקלות מאור הבהיר. וזהו שגרם רעש היציאה מהכלל, בכתות, צדוקים, כותים, וכל החיל הנופל, המתחלק על הדרך. אמנם הרוח הפנימי רודה בהם, ומתוך שאינם יכולים לקבל אותו הצביון הכללי, הם נדפסים בדפוס ניגודי, שהוא בעולם המעשה סמל איבה ותחרות. וכן, כשבאה האנושות בחלקיה לאותה המדה של אפשרות שאיבת נטיפות ממעין הגדול של אור ד' אחד, אי אפשר שיהיו מוכשרים כל כך להיות יונקים מאור האדיר בלא פתוח וחינוך ארוך ומוקדם. על כן, רק במעולים שבהם היה לטובה אור הנעים הזורח, אבל לרבים יצאו זמורות זר וכר נרחב למוסר נשחת, מה שלא היה כזה אם היו מחזיקים באלילים הראויים לפי ערכם. מכל מקום האור ינצח. אבל המדה הנמוכה שאי אפשר לה להתאחד עם האור הגדול, היא מתנודדת ויוצאת לפעלה בדמות שנאה והתנגדות לישראל, אבל המישור הפנימי הוא אור ד' שבסוף יזוכך. ואם לפי מושג המקור של הגזע האלילי מתרשם איזה יסוד ורעיון קרוב לו גם על שדמות אור הטוב, אי אפשר שיהיה באופן אחר, וזו האמת ההמונית שלהם. ואם לאדם שכל כך חפץ להועיל לאנשים רבים, ועלתה בידו בכמה ענינים, מיחסים לו שם של אלהות, אי אפשר כלל שיהיה מתקבל בציור אחר אור כל כך מאיר בלב עמים שהם מצד עצמם מוכשרים לאלילות, ודוקא באופן כזה מושפע עליהם הטוב המוסרי. ולכשיתרוממו ביותר ויכירו כמה נשגב ונעלה הוא כבוד אלהים מליחסו לאדם, אפילו יהיה מלא חמדת אהבת הטוב בתכלית, אז יהיו הציורים הקנויים שלהם מצדם הטוב עומדים על כנם, והדעות יתרוממו כלפי השכלת דעת ד׳, ויהיו מעלין בקודש ולא מורידין. ההסתעפות וההתפשטות היתה אחר כך מוכרחת להיות מתנגדת להיהדות לפי אותה המדה של יצר הלב, ועמה באו גם כן חזיונות של מגרעות שנסתבכו באומה הישראלית מירידותיה, עד שנעשו יחד למסכה אחת בתואר מלחמה להיהדות, מה שבאמת היא רק יוצאת בעקבותיה. וכן היה עם הסעיף השני, לפי ערך מושפעיו היה נשפע ונעזר עזר אלקי, והרי כמה מדרגות ישנן גם כן בנבואה, ואם לא עלה שום אחד למעלה כללית של שינויי סדרים בכללות הבריאה כמשה רבינו ע״ה, הוא מפני מיעוט מדרגתם ומיעוט הצורך להשפעה רוחנית אדירה, אבל החפץ הכללי חפץ ד׳ הוא. ועם הזהירות הרבה להבדיל בין הקודש האמיתי למה שהוא לערכנו חול וגם טמא, לא נבהל לחשוב תועה, שאי אפשר להתאים עם דעה ומוסר טוב לערכם את הציורים הדתיים שלהם ואת המנהגים המסתעפים, שהם בונים את בית היושר והטוב וזיכוך המחשבות להם לפי מדתם, והם מכשירים אותם לאור הגדול האחדותי הכללי.

5 ה

וכן הדבר הולך גם כן ביחש לעובדי עבודה זרה, כל אומה לפי ערכה. זהו יסוד הסבלנות היוצא לא מקלות דעת לאמונה, כי אם מחכמה ומאמונה שלמה כי יד ד׳ בכל משלה, ושהוא נוהג בחסדו כל דור גוי ואדם יחד, כי מעשי ידיו כולם. למדה זו צריכות הנפשות בתחילה להתרומם במוסר טוב ודעה הגונה, ואז יוצע כח השלום הכללי ביחד. שהשלום הפרטי שבין אישי האומה וכתותיה יפולש על נקלה, ושלום המחשבות יחובר עם המעשים, עד שכל עם ד׳ ישובו להיות למודי ד׳, יודעי תורה ומקיימיה באהבה, ומוכשרים במוסר יסודי וטבעי, המועיל להיות לחומר להמוסר העליון, של עבודת ד׳ המיוחדת לעם סגולה, ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ואז יכירו כל העמים את כבודינו ולנו יאמר ״עם הקדש גאולי ד׳״. כמו שכבר הוכן זה היסוד אפילו בעומקן של הדתות העומדות ממעל להאלילות, המוכרחת להתבטל ״כהמס דונג מפני אש״, ורעיון הכבוד הזה לכלל האנושי, ולאהבת ד׳ על כל האדם, לא יגרע, כי אם עוד יוסיף אור אש קודש על זהירות הקדושה העליונה של עם ד׳. כמו שהכהן הגדול, כל מה שיוסיף דעת מעלת אחיו הכהנים בזכרו שהוא מתעלה עליהם, יוסיף קדושה וצדקה וזהירות במעלתו בדברים המיוחדים לו והאיסורים הסובבים את מעלתו הנשאה. במלאת מדת הכרה כזאת, תלך ההשפעה הכללית מהשלמת האדם הכללי, בתור שלמות אנושית, הלך ושב, משפעת ומקבלת, בין ישראל לעמים באופן בטוח, כמי השילוח, ומוסיף עצמה בכל עת ובכל תקופה. והרעיונות הכלליים הם מתאחדים בעומק הכונה של התורה ומצותיה בפרטי פרטיות ומציגים את ישראל לגאון עולם משוש דור ודור, יצאו מן הכח אל הפועל באופן גלוי מוחש ומוחלט בחיים. ״ישמח ישראל בעשיו, בני ציון יגילו במלכם״. ו״יהי כבוד ד׳ לעולם, ישמח ד׳ במעשיו״. כל המלחמה של שליטת הדת בעולם המעשה על ידי ממשלת כהני הדת בהנהגת המדינה שכל כך רבו המחאות עליה, אינה תולדה מעצם הכפירה כשהיא לעצמה, כי אם מפני שכפי גודל החכמה של דעת ד׳ כן צריך עמה זהירות רבה משיבוש, ובאשר על פי רב אין העסקנים המפורסמים עומדים כל כך במעלה עליונה של זיכוך הדעות והמדות עד שתהיה השפעתם באה מעצם דעת ד׳ ודרכיו, אם כי מעורבים בהנהגתם צללים רבים של דמיונות כוזבים, שאי אפשר להמלט מזה כי אם בהיות ההנהגה מסורה בדברים המעשיים לאנשים שרוח היושר הפשוט יחיה אותם, ואף שלא יצעדו במעלות רמות, מכל מקום לא ישתבשו בדמיונות גרועים, עד אשר יבוגר המין האנושי ויקומו בו חכמים גדולים בדעת אלהים טהורה, אז תשוב ההנהגה לבעליה, ״והיתה לד׳ המלוכה״ ״והיה לד׳ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד׳ אחד ושמו אחד".