Chapter 22כ״ב
1 א

הדבר שהוא יותר נורא מכל, ושגרם תמיד את כל המהומה של ערבובי הדעות בעולם, ושמושל ברעש גדול גם כן בזמן הזה בתור זמן של תסיסת הדעות, הוא קוצר החוג של ההשקפה. הדמיון של כל משקיף על איזה חלק מהמעלות, בין שהן מדעיות בין מוסריות או מעשיות, מדיניות או אישיות, בדמיון שרק אותו הצד האהוב לו הקרוב לחוגו הוא הנהו העיקר, ויתר העובדות שבחיים אין כדאי לטפל בהן. ואם עוד הדברים שהם רחוקים מחוגו יתבעו על פי טבעם הרחבה גדולה, דקדוק רב והפרחה, אז תתעורר מכל צד מלחמה עצומה, כאילו באים לבלע ולעקור את הפרט החביב שלו. מובן הדבר שהרעש עצמו מוליד נטיה כמותה ממש בבעלי חוגים אחרים, ללכת בדרך קיצוני כזה גם כן, על ההגנה על חוגם הם, ולראות גם כן כל דבר היוצא מחוגם בתור דבר משחית מבלה עולם ולכל היותר טפל ושגעון. דבר זה נוהג, בין בני אדם בכלל ולנו בני ישראל בפרט, הרבה מאד.

The worst thing of all which has always caused the tumult of confused opinions in the world and which has noisy dominion also in this time, being a time of intellectual foment, is the reduced compass of the theological perspective. The imagination of anyone who views some portion of some virtue whether they are intellectual or ethical or practical, communal or personal, with his imagining that only that part which is beloved by him and close to his position is essential and the rest of the facets of life are not worthy of attention, and further, if matters which are distant from his circle require by their very nature expansion and detailed attention and enhancement, then a great battle will awaken from all sides, as though they’re coming to swallow and uproot that particular facet which is beloved of him. It’s certainly understood that this roar and outrage itself generates a similar response for those who are in other circles to also follow this extreme path in defending their own circles and to also see anything which is outside of their circles as something which is destructive or at best meaningless and strange. This kind of things happens in the world at large and amongst Jews in particular.

2 ב

מתי יפקחו העינים לראות כי לנו אין צורך בהרס והשחתה. להוסיף בנין אנחנו צריכים ולא לגרוע. דיה היא לנו המלחמה הטבעית, שהיא מוכרחת במה שפעמים הרבה מתנגשים שני ענינים שכל אחד בפני עצמו הוא מועיל ומוכרח, ואין הזמן והכח מספיק לצאת ידי חובת שניהם, אז המלחמה מתעוררת בשאלת מי נדחה מפני מי. אמנם גם מלחמה כזאת צריכה להתנהג בחשבון, לא להשפיל עד עפר את הערך של הדבר שאנו מוצאים שהוא צריך להדחות, מפני שמה שניקח תמורתו יהיה לנו יותר נצרך ויותר מועיל. אדרבא, עלינו להודיע כי סבת עזיבת דבר אחד, שגם בו יש חפץ, אינה תלויה בביטול הערך של הקנין המדעי, המעשי, או המוסרי ההוא, כי אם בקוצר כחנו, מפני שאין אנו יכולים להכניס בכלינו המצומצם את כל החפצים שהם חמודים, על כן עלינו לשקול מה לקרב ומה לרחק. זהו הדרך של המשקל הבנוי על יסוד האמת שיכול גם כן להביא את ברכת השלום על הנושאים הבוחרים. התאוה לסתור, להשחית דבר בלא הכרח גמור, היא מושרשת ביצר הרע של האדם, באהבת עצמו הנפרזה, המביאה גם כן לשנאת זולתו. איסור ההשחתה ״בל תשחית״ עומד בחזק נגד פראות המדה הזאת. עוד בימים הראשונים להרחבת הדעות התוריות, על ידי השפעת ההשכלה בעמנו, נעשתה תסיסה כזאת, ודוגמאות וענפים ממנה מתגלגלים בכל דור ודור. המושכל, המוסר העצמי הטהור, והחקים, חקי התורה, בהעמקה שכלית הובן שהם שני נושאים, אבל כי יש צורך של מלחמה ביניהם זה נולד רק מקוצר החוג. בעלי התוך שהשכילו אל המוסר הפנימי, וחשקו בהשלמת האדם במוסרו הטוב על פי טעם הצדק הטבעי החפשי, תחת אשר היה להם להכיר כי הלא החקים נותנים עזר רב להתפתחות המוסר האנושי הטהור, אם כן ישנן כמה מעלות טובות שהחקים נותנים אותן לנו. על כן אם גם נפנה לחוג אחר, שנקראהו לפי מושגינו יותר רחב, מאותו המושג הפשוט של השאיפה רק לקיום החקים לבדם, היה ראוי תמיד לבקש את דרך השלום, איך שמכנסים שתי המעלות ביחד: היתרון של המוסר הטהור הטבעי, והיתרון של המוסר החקי. ואם היו מבקשים היו מוצאים, שהמוסר של קיום החקים, לא די שמעיק איננו את המוסר הטהור הטבעי, כי אם הוא מבססו ומרחיבו. לא כן אמנם עשו הנלהבים של המוסר הטבעי. הם צעקו שהמוסר החוקי מצר הוא את צעדי המוסר הטבעי, על כן התחילו בקנאה לקצץ בנטיעות. הקרובים אל המוסר החוקי, שומרי תורה ומצות, ראו את המלחמה, הנובעת מההלהבה של המוסר הטבעי, החלו לעומת זה למצא פגמים במוסר הטבעי החפשי, ומתוך כך נבעה פרץ גדול, עד שמחפשי המוסר הטבעי התחילו לקצץ בנטיעות היהדות בפועל, ויצאו בתור כתה נפרדה, שאחר כך נסתעפה מזה תולדה רבה הצוררת לאותה האומה עצמה שממנה שאבו מקורי השפעתם. והנה עמדו על רגל אחת, רגל המוסר הטבעי, וכל הטוב הגדול שהמוסר החוקי נותן אבדו בידים, כי חשבוהו לכלי אין חפץ. על כן לא עלה בידם מבוקשם. ולא די שלא מיעטו את ההתבצרות במוסר החוקים, כי אם עוד היה הכרח גמור לעמוד על נפש המוסר החוקי, שהוא הכח המחיה הנצחי את המוסר הטבעי שלא ישפל מתגרת יד המלחמה המדומה שהמציאו בעלי המוסר הטבעי, שהמוסר הטבעי כאילו נלחם בהמוסר החוקי. על כן עוד היה הכרח להוסיף אומץ במוסר החוקי, והדיוק הנמרץ הוסיף כחו לדקדק הרבה בפרטי פרטים, מה שלא היה כל כך צורך לולא ההתנשאות של מהרסי המוסר החוקים לשלח יד בקדשי שמים, החקים והמצות המעשיות. אמנם, סוף כל סוף יביאו גם אלה תועלת רבה. עומק הדיוק ישריש יפה בלב את הצד האלהי, את ערך הגדולה שיש במעשים התוריים. וזה יכין את כח החושב לחשוב ולחקור ביסודי המוסר שעליהם החקים בנויים, במאור אלהי נפלא, עד שתלך ההשקפה הליך והתפשט, ומקרבת את הקצוות, מבארת את היסוד המוטעה של ההריסה, ומביאה להשכיל את הערך הגדול של מוסר החקי דוקא בתור מקור חיים להמוסר הטבעי, של צדק עולמים.

When will they open their eyes to see that we have no need for destruction and decimation. We need to build, to add and not to reduce. It is sufficient that the natural conflict which is often necessitated when two matters meet, each of which is beneficial, but neither time nor power is sufficient to do just to them both. Then, the conflict arises over which is to be thrust aside. However, even a conflict such as this needs to be carried out with consideration, not to humiliate to the dust of that matter which we find necessary to push aside because that which we take in its place will be for us more necessary and beneficial. It’s just the opposite. We need to make it known that the reason for leaving beside a matter is not dependent on denying the value of the particular intellectual, practical, or ethical attainments, but rather it’s due to our inadequate power, because we are not able to place into our limited vessels all of the precious objects, we need to weigh which to draw close and which to push away. This is the path of deliberation, which is built upon the foundation of truth that is also able to bring about the blessing of peace on those who carry the burden of choice, the desire to take apart and destroy something without complete necessity is rooted in the evil urge, in his exaggerated self-love, which also leads to hating the Other. The prohibition of destruction expressed by the words ‘Baal Tashchit’ stands strongly against the wildness of this trait. Already, in the early days of the extension of Torah thinking by means of the influence of the Enlightenment upon our people, this ferment occurred, and similar developments and branches of it continue to manifest themselves in each generation. Abstract intellectual matters and the ways of the Torah when understood deeply, they are understood to be separate things, but when there is a need of war between them, that thought came about through short-sightedness. Those inner directed people who comprehended the inner dimension of ethics and yearned for the inner perfection of man in his ethical goodness by means of natural free justice, instead of recognizing as they should have that the Torah’s laws give great support to the development to the purely ethical in man, if so, there are several virtues that the Torah’s laws give us, and therefore, if we turn to a different circle that we would call in our conceptions broader than that simple notion of the yearning only for the fulfillment of those laws, it would be always appropriate to search for the path of peace between these conflict positions, how it’s possible to integrate the two virtues together, the benefit of pure natural ethics and the benefit of a legally based ethics, and if they would have sought this, they would have found it. The ethics connected to fulfilling the laws, not only does it not constrain natural pure ethics, but rather it creates a foundation for it and expands it, but this is not what those who were passionate for pure ethics did, instead they cried out that law-based ethics constrains the progress of natural ethics, so that they began zealously to engage in heresy. Those who were close to the law-based ethics, observing Torah and mitzvoth, they saw the war [waged by the heretics] that resulted from the inflamed passion for natural ethics, they began for their part to find defects in natural pure ethics, and as a result, a wide chasm opened up to the point that those who sought natural ethics began to violate Jewish observance and separated into their own sect, from which afterwards branched out an outgrowth which opposed that same people from which they drew their inspiration. They stood on one basis: the basis of natural ethics and all of their great goodness that law-based ethics gives they destroyed with their own hands, for they considered it to be a worthless commodity. Therefore, they did not achieve their goal. Not only did they not reduce the degree to which people took refuge in law-based ethics, but rather it became an absolute necessity to guard the very life of law-based ethics, which is the force which eternally vitalizes natural ethics that it should not fall from the blows of the imagined war that was invented by who pursued natural ethics, as if natural ethics really did battle with rule-based ethics. As a result, it became necessary to strengthen the rule-based ethics and great energy was devoted to developing ever greater details of the laws, which wouldn’t have been necessary otherwise. However, in the end, the depth of the precision will internalize the divine aspect deeply in the heart and the dimension of greatness that is in Torah deeds and this will prepare one to think and investigate the foundations of ethics upon which the laws are built with a wondrous divine light until one’s outlook expands and draws close to the far-flung edges and explains the mistaken notion of destruction and brings about comprehension of the great value of Torah as the living source for natural ethics and universal justice.