Chapter 9 ט׳
1 א

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר (אסתר ה, א): בִּגְדֵי יָפְיָהּ וְאֶת עֲדִי תִּפְאַרְתָּהּ, וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת שְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם יַד יְמִינָהּ עַל הַנַּעֲרָה הָאַחַת, וַתִּסָּמֵךְ עָלֶיהָ כְּחֹק הַמַּלְכוּת, וְהַנַּעֲרָה הַשֵּׁנִית הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי גְּבִרְתָּהּ וְסוֹמֶכֶת עֶדְיָהּ, לְבִלְתִּי נְגֹעַ הַזָּהָב אַרְצָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וַתַּצְהִיל פָּנֶיהָ וַתְּכַס הַדְּאָגָה אֲשֶׁר בְּלִבָּהּ, וַתָּבוֹא בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית נֹכַח הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בִּלְבוּשׁ זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶסְתֵּר עוֹמֶדֶת לְמוּל פָּנָיו, וַתִּבְעַר בּוֹ חֲמָתוֹ מְאֹד עַל אֲשֶׁר הֵפֵרָה תּוֹרָתוֹ וַתָּבוֹא לְפָנָיו בְּלֹא קְרִיאָה. וַתִּשָֹּׂא אֶסְתֵּר אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהִנֵּה עֵינָיו כָּאֵשׁ בּוֹעֲרוֹת מֵרֹב הַחֵמָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, וַתַּכֵּר הַמַּלְכָּה אֶת קֶצֶף הַמֶּלֶךְ וַתִּתְבַּהֵל מְאֹד וַתָּפָג רוּחָה, וַתָּשֶׂם רֹאשָׁהּ עַל הַנַּעֲרָה הַסּוֹמֶכֶת יְמִינָהּ, וַיַּרְא אֱלֹהֵינוּ וַיַּחֲמֹל עַל עַמּוֹ, וַיִּפֶן לְצַעַר הַיְתוֹמָה אֲשֶׁר בָּטְחָה בוֹ, וַיִּתֵּן לָהּ חֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיּוֹסֶף יֹפִי עַל יָפְיָהּ, וְהָדָר עַל הֲדָרָהּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בְּבֶהָלָה מִכִּסְּאוֹ וַיָּרָץ אֶל אֶסְתֵּר וַיְחַבְּקָהּ וַיְנַשְׁקָהּ וַיַּשְׁלֵךְ זְרוֹעוֹ עַל צַוָּארָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה לָמָּה תִּפְחֲדִי, כִּי הַדָּת הַזֹּאת אֲשֶׁר סִדַּרְנוּ אֵינֶנָּה מֻטֶּלֶת עָלַיִךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ רַעֲיָתִי וַחֲבֶרְתִּי. וַיֹּאמֶר לָהּ מַדּוּעַ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךְ לֹא תְדַבְּרִי אֵלַי, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךָ נִבְהֲלָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹדֶךָ.

2 ב

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ וגו' וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה וגו' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן וגו' וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר וגו' וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה, וַיִּתְאַפַּק הָמָן וגו' וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וגו' (אסתר ה, ג י), וּבְכֻלָּם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים לָתֵת עֵצָה כְּזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בַּעֲלֵי עֵצָה, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ אָדָם זֶה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים הוּא, לֹא תוּכַל לוֹ, אִם לֹא תָבוֹא עָלָיו בְּחָכְמָה בַּמֶּה שֶׁלֹא נִסָּה אֶחָד מִבְּנֵי אֻמָּתוֹ, שֶׁאִם תַּפִּילוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כְּבָר הֻצְּלוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו. וְאִם לְגֹב אֲרָיוֹת, כְּבָר עָלָה דָּנִיֵּאל מִתּוֹכוֹ. וְאִם תַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כְּבָר יָצָא יוֹסֵף מִתּוֹכוֹ. וְאִם בְּמוּלֵי תַּסִיק תַּחְתָּיו, כְּבָר הִתְחַנֵּן מְנַשֶּׁה וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָפַק מִינֵּיהּ. וְאִם בְּמַדְבְּרָא תַּגְלוּנֵיהּ, כְּבָר פָּרוּ וְרָבוּ אֲבוֹתָיו בַּמִּדְבָּר, וְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסּוּ וּבְכֻלָּן עָמְדוּ וְנִצְּלוּ. וְאִם עֵינָיו תְּעַוֵּר הֲרֵי שִׁמְשׁוֹן דִּקְטַל כַּמָּה וְכַמָּה נַפְשָׁתָא מִפְּלִשְׁתָּאֵי כַּד עֲוֵיר. אֶלָּא צְלוֹב יָתֵיהּ עַל צְלִיבָא, דְּלָא אַשְׁכְּחִינַן חַד מִן עַמּוֹי דְּאִשְׁתְּזֵיב מִנֵּיהּ, מִיָּד וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ. מֵאֵיזֶה עֵצִים הָיָה אוֹתוֹ הָעֵץ, אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְהָכִינוֹ, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל עֲצֵי בְּרֵאשִׁית, מִי יִתֵּן וְיִתָּלֶה רָשָׁע זֶה עָלָיו, תְּאֵנָה אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי מְבִיאִין יִשְׂרָאֵל בִּכּוּרִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ט, י): כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ. גֶּפֶן אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִצְרַיִם תַּסִּיעַ. רִמּוֹן אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אֱגוֹז אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִדְּמוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ו, יא): אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. אֶתְרוֹג אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי נוֹטְלִין יִשְׂרָאֵל לְמִצְוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו'. הֲדַס אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁנִּמְשְׁלוּ בִּי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְצֻלָה. זַיִת אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יא, טז): זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ. תַּפּוּחַ אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ג): כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, וּכְתִיב (שיר השירים ז, ט): וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, דֶּקֶל אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז, ח): זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר. עֲצֵי שִׁטִּים וַעֲצֵי בְּרוֹשִׁים אָמְרוּ אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁמִּמֶּנוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֶרֶז וְתָמָר אָמְרוּ אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁאָנוּ נִמְשָׁלִים לְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. עֲרָבָה אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד, ד): כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם, וּמִמֶּנִּי נוֹטְלִין לְמִצְוָה לְאַרְבַּעַת הַמִּינִין שֶׁבַּלּוּלָב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקּוֹץ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁאֵין לִי [במה] [על מה] לִתְלוֹת אֶתֵּן אֶת עַצְמִי וְיִתָּלֶה טָמֵא זֶה, שֶׁאֲנִי נִקְרָא שְׁמִי קוֹץ, וְהוּא קוֹץ מַכְאִיב, וְנָאֶה שֶׁיִּתָּלֶה קוֹץ עַל קוֹץ, וּמִמֶּנּוּ מָצְאוּ וַעֲשָׂאוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהֵבִיאוּהוּ לְפָנָיו הֱכִינוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וּמָדַד עַצְמוֹ עָלָיו לְהַרְאוֹת עֲבָדָיו הֵיאַךְ יִתָּלֶה מָרְדֳּכַי עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל, נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רַבָּנָן דְּתַמָּן אָמְרִין, מִנַּיִן לְהָמָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): הֲמִן הָעֵץ. דָּרִישׁ לֵיהּ הָמָן הָעֵץ. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה יָמִים, שֶׁהֲרֵי בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית כב, ד): בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָֹּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. הַשְּׁבָטִים (בראשית מב, יז): וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים. יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, ב): וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. וְהַמֵּתִים אֵינָן חַיִּים אֶלָּא לִשְׁלשֶׁת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו, ב): בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו. וְגַם הַנֵּס הַזֶּה נַעֲשָׂה בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים לְתַעֲנִיתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת. וְשָׁלְחָה וְקָרְאָה לְהָמָן בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר הָמָן, הַמֶּלֶךְ מְגַדֵּל אוֹתִי, וְאִשְׁתּוֹ מְכַבֶּדֶת אוֹתִי, וְאֵין בְּכָל הַמַּלְכוּת גָדוֹל מִמֶּנִּי, וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ מְאֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב.

3 ג

וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וגו' (אסתר ה, יב), אַרְבָּעָה הֵם שֶׁפָּתְחוּ בְּאַף וְאָבְדוּ בְּאַף, וְאֵלּוּ הֵן: נָחָשׁ, וְשַׂר הָאוֹפִים, וַעֲדַת קֹרַח, וְהָמָן. נָחָשׁ, דִּכְתִיב (בראשית ג, א): אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. שַׂר הָאוֹפִים, דִּכְתִיב (בראשית מ, טז): אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי. עֲדַת קֹרַח, דִּכְתִיב (במדבר טז, יד): אַף לֹא אֶל אֶרֶץ. הָמָן, דִּכְתִיב: אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

4 ד

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדֳּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים, וּמָנָה אוֹתָם וּמָצָא שָׁם [שנים עשר] [שנים ועשרים אלף] תִּינוֹקוֹת, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים, וְאָמַר לְמָחָר אֶהֱרֹג אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶתְלֶה אֶת מָרְדֳּכָי. וְהָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם מְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם בָּנֵינוּ אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בָּרָעָב, מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים בְּחַיֵּי מָרְדֳּכַי רַבֵּנוּ לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתֵנוּ נָמוּת, גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם כְּבִשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, וְאָמַר מַה קּוֹל גָּדוֹל הַזֶּה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים, עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא גְדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְךָ שֶׁהֵם שְׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת, וּלְמָחָר רוֹצֶה הָאוֹיֵב לְשָׁחֲטָם כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָן אִגְרוֹת שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁהָיוּ חֲתוּמוֹת בְּחוֹתָם שֶׁל טִיט, וּקְרָעָם, וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּלַּיְלָה הַהוּא וגו'.

After Haman made the tree he went to Mordechai and found him sitting in the study hall with the children surrounding him wearing sackcloth, studying Torah screaming and crying. He counted them and found 12,000 (or 22,000) children. He put chains of iron on them and assigned guards to watch them. He said “Tomorrow, I will first kill these children and then hang Mordechai.” Their mothers brought them food and drink and told them to eat and drink today so they don’t die hungry. Immediately they put their hands on the Torah and swore by the life of Mordechai their teacher not to eat or drink, but rather to die fasting. Their moaning and crying went up to heavens and Hashem heard their crying. At that time, the mercy of Hashem was awakened and he got up from the seat of judgement and sat in the seat of mercy. He said what is this great cry that i hear, like sheep and goats? Moshe Rabeinu stood up and said, it is not sheep or goats, it is the children of your nation who are fasting and praying because tomorrow they will be slaughtered like sheep and goats. At that time, Hashem took the letters that he signed with the decree against the Jewish people and ripped them up. He then caused Acheshveirosh great discomfort, as it is written “At that night, the king couldn’t sleep”