Eight Chapters 8:9-10

אי אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שאי אפשר שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות, אבל אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון בהיות פעולותיה יותר קלות עליו מפעולות זולתה, והמשל בו כשיהיה אדם מזגו נוטה אל היובש ויהיה עצם מוחו זך הלחות (בו) מעט שזה יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מאיש בעל לחה לבנה רב הלחות במוח, אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל, ולא יעורר כחו ישאר סכל בלא ספק, וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע רב הלחה ידע ויבין אבל בקושי, ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך מעט, ויהיה גבור ר"ל מוכן לגבורה אם ילמדוהו הגבורה יהיה גבור במהרה, ואחר מזג לבו יותר קר ממה שצריך והוא מוכן לצד המורך והפחד, וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה, ואם יכוין בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול, אבל ישוב כשירגילוהו בלא ספק: IT is impossible for man to be born endowed by nature from his very birth with either virtue or vice, just as it is impossible that he should be born skilled by nature in any particular art. It is possible, however, that through natural causes he may from birth be so constituted as to have a predilection for a particular virtue or vice, so that he will more readily practise it than any other. For instance, a man whose natural constitution inclines towards dryness, whose brain matter is clear and not overloaded with fluids, finds it much easier to learn, remember, and understand things than the phlegmatic man whose brain is encumbered with a great deal of humidity. But, if one who inclines constitutionally towards a certain excellence is left entirely without instruction, and if his faculties are not stimulated, he will undoubtedly remain ignorant. On the other hand, if one by nature dull and phlegmatic, possessing an abundance of humidity, is instructed and enlightened, he will, though with difficulty, it is true, gradually succeed in acquiring knowledge and understanding. In exactly the same way, he whose blood is somewhat warmer than is necessary has the requisite quality to make of him a brave man. Another, however, the temperament of whose heart is colder than it should be, is naturally inclined towards cowardice and fear, so that if he should be taught and trained to be a coward, he would easily become one. If, however, it be desired to make a brave man of him, he can without doubt become one, providing he receive the proper training which would require, of course, great exertion.

ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו חכמי הכוכבים אמיתיות כשיחשבו שמולד אדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון, ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. I have entered into this subject so thou mayest not believe the absurd ideas of astrologers, who falsely assert that the constellation at the time of one's birth determines whether one is to be virtuous or vicious, the individual being thus necessarily compelled to follow out a certain line of conduct.

אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתינו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כלם מסורות לו אין מכריח עליו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל יטהו לצד מעלה או לצד חסרון, אלא אם יהיה הכנה מזגית לבד כמו שבארנו שיקל לו בה ענין או יכבד, אבל שיתחייב או יהיה נמנע אין זה כלל. We, on the contrary, are convinced that our Law agrees with Greek philosophy, which substantiates with convincing proofs the contention that man's conduct is entirely in his own hands, that no -compulsion is exerted, and that no external influence is brought to bear upon him that constrains him to be either virtuous or vicious, except inasmuch as, according to what we have said above, he may be by nature so constituted as to find it easy or hard, as the case may be, to do a certain thing; but that he must necessarily do, or refrain from doing, a certain thing is absolutely untrue.

ואלו היה האדם מוכרח על פעולותיו היו בטלות מצות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה, וכן היה מתחייב בטול הלמוד וההתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת, והיה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני המכריח שיכריחהו מחוץ לפי דעת האומרים זה שלא יעשה הפועל הפלוני, ומבלתי שידע החכמה הפלונית, ושתהיה לו המדה הפלונית, והיה הגמול והעונש גם כן עול גמור לא ממנו קצתינו לקצתינו, ולא מהשם לנו, שזה שמעון ההורג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג וזה מוכרח שיהרג למה נענוש שמעון ואיך יתכן גם כן עליו ית' צדיק וישר הוא שיענשהו על פועל שאי אפשר לו לא יעשהו, ואפילו השתדל שלא יעשהו לא היה יכול, והיו בטלות גם כן ההכנות כלם עד סופם מבנות הבתים, וקנות המזון, ולברוח בעד הפחד וזולת זה, כי אשר נגזר שיהיה אי אפשר מבלתי היותו, וזה כלו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש והריסת חומת התורה, ולגזור על השם בעול חלילה לו ממנו. Were a man compelled to act according to the dictates of predestination, then the commands and prohibitions of the Law would become null and void, and the Law would be completely false, since man would have no freedom of choice in what he ; does. Moreover, it would be useless, in fact absolutely in vain, for man to study, to instruct, or attempt to learn an art, as it would be entirely impossible for him, on account of the external force compelling him, according to the opinion of those who hold this view, to keep from doing a certain act, from gaining certain knowledge, or from acquiring a certain characteristic. Reward and punishment, too, would be pure injustice, both as regards man towards man, and as between God and man. Suppose, under such conditions, that Simeon should kill Reuben. Why should the former be punished, seeing that he was constrained to do the killing, and Reuben was predestined to be slain? How could the Almighty, who is just and righteous, chastise Simeon for a deed which it was impossible for him to leave undone, and which, though he strove with all his might, he would be unable to avoid? If such were the true state of affairs, all precautionary measures, such as building houses, providing means of subsistence, fleeing when one fears danger, and so forth, would be absolutely use- less, for that which is decreed beforehand must necessarily happen. This theory is, therefore, positively unsound, contrary to reason and common sense, subversive of the fundamental principles of religion, and attributes injustice to God (far be it from Him!).

אמנם האמת אשר אין ספק בו שפעולות האדם כלם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחוהו עליו, ומפני זה היא ראוי לצותו, אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו', ובחרת בחיים, ושם הבחירה לנו בהם, וחיוב העונש למי שימרה, והגמול למי שיעבוד אם תשמעו אם לא תשמעו, וחייב הלמוד וההתלמדות, ולמדתם אותם את בניכם, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכל מה שבא בלמוד המצות, וחייב גם כן ההכנות כלם כמו שכתוב בתורה, ואמר ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך, פן ימות במלחמה וגו', במה ישכב, לא יחבול רחים ורכב וגו', והרבה בתורה ובספרי הנביאים מזה הענין ר"ל ההכנות: In reality, the undoubted truth of the matter is that man has full sway over all his actions. If he wishes to do a thing, he does it; if he does not wish to do it, he need not, without any external compulsion controlling him. Therefore, God very properly commanded man, saying, (Deuteronomy 30:15-19) "See I have set before thee this day life and the good, death and evil .... therefore choose thou life", giving us, as regards these, freedom of choice. Consequently, punishment is inflicted upon those who disobey, and reward granted to the obedient, as it is said, (Exodus 19:5) "If thou wilt hearken", and (Leviticus 26:14) "If thou wilt not hearken". Learning and teaching are also necessary, according to the commands, (Deuteronomy 11:19) "Ye shall teach them to your children", (Deuteronomy 5:1) "and ye shall do them and observe to do them", and, similarly, all the other passages referring to the study of the commandments. It is also necessary to take all the precautionary measures laid down in the Law, such as, (Deuteronomy 22:8) "Thou shalt make a battlement for thy roof; that thou bring not blood upon thy house", (Deuteronomy 20:5-7) "lest he die in the battle", (Exodus 22:26) "wherein shall he sleep?", and (Deuteronomy 24:6) "no man shall take to pledge the nether or the upper millstone", and many other passages in regard to precautions found in the Law and the Prophets.

אבל מה שנמצא לחכמים והוא אמרם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והוא אמת ונוטה לצד מה שזכרנו, אלא שהרבה פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות בבחירתו שהוא מוכרח עליהם כזווג פלוני, או היות זה הממון בידו, וזה בלתי אמת, כי זאת האשה אם לקחה בכתובה וקדושין והיא כשרה לו ולקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה והשם לא יגזור בעשיית מצות, ואם יהיה בנשואיה איסור היא עבירה והשם לא יגזור עבירה, וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו או הונה אותו וכחש בו ונשבע עליו לשקר אם נאמר שהשם גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה, ואין הענין כן, אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהם בלא ספק ימצאו המצות והעבירות כי כבר בארנו בפרק השני שמצות התורה ואזהרותיה הם בפעולות אשר לאדם בהם בחירה שיעשה ושלא יעשם, ובה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים, אבל נמסרת לבחירת האדם כמו שבארנו, אם כן אמרם הכל אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או עצירה, או הפסד אויר או זכותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם זולת תנועת האדם ומנוחתו: The statement found in the sayings of the Rabbis, (Berachot 33b, Niddah 16b, Megillah 25a) "All is in the power of God except the fear of God" is, nevertheless, true, and in accord with what we have laid down here. Men are, however, very often prone to err in supposing that many of their actions, in reality the result of their own free will, are forced upon them, as, for instance, marrying a certain woman, or acquiring a certain amount of money. Such a supposition is untrue. If a man espouses and marry a woman legally, then she becomes his lawful wife, and by his marrying her he has fulfilled the divine command to increase and multiply. God, however, does not decree the fulfillment of a commandment. If, on the other hand, a man has consummated with a woman an unlawful marriage, he has committed a transgression. But God does not decree that a man shall sin. Again, suppose a man robs another of money, steals from him, or cheats him, and then uttering a false oath, denies it; if we should say that God had destined that this sum should pass into the hands of the one and out of the possession of the other, God would be preordaining an act of iniquity. Such, however, is not the case, but rather that all of man's actions, which are subject to his free will, undoubtedly either comply with, or transgress, God's commands; for, as has been explained in Chapter 2, the commands and prohibitions of the Law refer only to those actions with regard to which man has absolute free choice to do, or refrain from doing. Moreover, to this faculty of the soul (i. e. the freedom of the will) "the fear of God" is subservient, and is, in consequence, not predestined by God, but, as we have explained, is entirely in the power of the human free will. By the word "all" (hakol), the Rabbis meant to designate only natural phenomena which are not influenced by the will of man, as whether a person is tall or short, whether it is rainy or dry, whether the air is pure or impure, and all other such things that happen in the world, and which have no connection with man's conduct.

ואמנם זה הענין אשר בארו החכמים שהמצות והעבירות אינם ביד השם ולא ברצונו, אבל ברצון האדם, נמשכו בזה אחר דברי ירמיה והוא אמרו, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים טובים, ואמר שהשם לא גזר על האדם לעשות רע או טוב, ואחר שהענין כן ראוי לאדם שיתאונן ויבכה על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו, ואמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ואחר כן שב ואמר שרפואת זה החולי בידינו כי כמו שפשענו בבחירתינו כן לנו לשוב ממעשינו הרעים, ואמר אחר זה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד י"י נשא לבבינו אל עפים אל אל בשמים: In making this assertion that obedience or disobedience to the Law of God does not depend upon the power or will of God, but solely upon that of man himself, the sages followed the dictum of Jeremiah, who said, (Lamentations 3:38) "Out of the mouth of God there cometh neither the bad nor the good". By the words "the bad" he meant vice, and by "the good", virtue; and, ac- cordingly, he maintains that God does not preordain that any man should be vicious or virtuous. Since this is so, it behooves man to mourn and weep over the sins and the transgressions he has committed, as he has sinned of his own free will in accordance with what the prophet says, (Lamentations 3:39) "Wherefore should a living man mourn? Let every man mourn because of his sins". He continues, then, to tell us that the remedy for this disease is in our own hands, for, as our misdeeds were the result of our own free will, we have, likewise, the power to repent of our evil deeds, and so he goes on to say, (Lamentations 3:40-41) "Let us search through and investigate our ways, and let us return to the Lord. Let us lift up our heart with our hands to God, in the heavens".

אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצא ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים גם כן והוא שישיבת האדם וקימתו וכל תנועותיו ברצון השם ית' וחפצו, הוא מאמר אמיתי על צד אחד, והוא כמי שהשליך אבן אל האויר וירדה למטה שאמרנו בה שברצון השם ירדה למטה, והוא מאמר אמיתי שהשם רצה שתהיה הארץ כלה במרכז, ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז, וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה ברצון שקדם להיות האש מתנועעת למעלה, לא שהשם רצה בעת שהתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה. As regards the theory generally accepted by people, and likewise found in rabbinical and prophetical writings, that man's sitting and rising, and in fact all of his movements, are governed by the will and desire of God, it may be said that this is true only in one respect. Thus, for instance, when a stone is thrown into the air and falls to the ground, it is correct to say that the stone fell in accordance with the will of God, for it is true that God decreed that the earth and all that goes to make it up, should be the centre of attraction, so that when any part of it is thrown into the air, it is attracted back to the centre. Similarly, all the particles of fire ascend according to God's will, which preordained that fire should go upward. But it is wrong to suppose that when a certain part of the earth is thrown upward God wills at that very moment that it should fall.

והנה נשאר לנו לבאר דבר אחד מזה הענין והוא שיש קצת פסוקים יחשבו בהם בני אדם שהשם יגזור במרי ושהשם יכריח עליו, וזה שקר וצריכים אנו לבארם, כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם, ומזה אמרו לאברהם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אמרו הלא תראה שגזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם, ולמה ענשם וזה בהכרח בגזירה שהשתעבדו בהם כמו שגזר. It now remains for us to explain another phase of this problem, which arises from the fact that there are several Scriptural passages in which some think they find proof that God preordains and forces man to disobedience. This being an erroneous opinion, it becomes our duty to explain these passages, since so many people are confused regarding them. One of these is that in which God said to Abraham, (Genesis 15:13) "and they (the Egyptians) will make them (the Israelites) serve, and they will afflict them". "Is it not evident", it is claimed, "that God decreed that the Egyptians should oppress the seed of Abraham? Then, why did He punish them, since, owing to divine predestination, it was inexorably decreed that they should enslave the Israelites?"

והתשובה בזה שזה הענין דומה כאלו אמר השם שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורה, ועובד, וחסיד, ורע, וזה אמת, ולא בזה המאמר התחייב פלוני הרע להיות רע על כל פנים ולא פלוני הצדיק להיות צדיק על כל פנים, אבל כל מי שהיה מהם רע היה בבחירתו, ואלו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו, וכן כל צדיק וצדיק אלו היה רוצה להיות רע לא היה לו מונע מזה, כי הדברים שאמר לא אמר על איש ידוע עד שיאמר כבר נגזר עליו, ואמנם באו (הדברים) בכלל, ונשאר כל איש בחירתו כעיקר יצירתו, וכן כל איש ואיש מן המצריים אשר חמסום והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אלו היה רוצה, כי לא נגזר על האיש (בפרט) שיחמוס: The answer to this is as follows. Suppose God had said that of those who were to be born in the future, some were to be transgressors and others observers of the Law, some pious and some wicked. Such would take place, but it would by no means follow from this divine decree that a certain individual would necessarily have to do evil, or that another pious individual would be forced to do good. On the contrary, every evil-doer would become such of his own free will; if he preferred to be a righteous man, it would be in his power, and nothing could prevent him from becoming such. Likewise, if every righteous man preferred to do evil, nothing would hinder him, for God's decree was not pronounced against any certain individual, so that he might say, "It has already been decreed that I do this or that", but [these words] applied to the race in general, at the same time allowing every individual to retain his own free will, according to the very makeup of his nature. Consequently, every Egyptian who maltreated or oppressed the Israelites had it in his own power not to do them any injury unless he wanted to, for it was not ordained that any certain individual should harm them.

וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו', שאין הפרש בין זה ובין אמרו מי שיעבוד ע"ז נעשה בו (כך וכך) שאם לא ימצא לעולם מי שיעבור תהיה ההפחדה לבטלה, והיו הקללות כלם לבטלה, וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה שזה אשר חלל השבת היה מוכרח לחללו, ולא מפני הקללות (שבאו בתורה) נאמר שאשר עבדו ע"ז וחלו עליהם הקללות ההם נגזר עליהם לאבדה, אבל בבחירתו עבדה כל מי שעבדה, וחל עליו העונש גם המה בחרו בדרכיהם וגו' גם אני אבחר בתעלוליהם וג': The same answer may also apply to another passage in which God says, (Deuteronomy 31:16) "Behold, thou shalt sleep with thy fathers; and then will this people rise up and go astray after the gods of the stranger of the land". This is no more nor less than if God had said, "Whoever practises idolatry will meet with this or that treatment", but, if no transgressor should ever be found, then the threat of punishment for idolatry would become nullified, and the curses would all be ineffectual. The same is true of all punishments mentioned in the Law. As we cannot say that simply because we find the law of stoning for Sabbath- breakers [in the Torah] that he who desecrates the Sabbath was compelled to violate it, no more can we maintain that because certain maledictions occur there that those who practised idolatry, and upon whom these curses consequently fell, were predestined to be idol-worshippers. On the contrary, every one who prac- tised idolatry did so of his own volition, and so received due punishment, in consonance with the passage, (Isaiah 66:3-4) "Yea they have made a choice of their own ways ... so will I also make choice of their misfortune".

אבל אמרו וחזקתי את לב פרעה וגו' ואחר כך ענשו והמיתו יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול, והסתכל מאמרי בזה הענין, ושים אליו לבך, וחבר אותו על דברי זולתי ובחר לך הטוב, והוא שפרעה וסיעתו אלו לא היה להם חטא אלא זה שלא שלחו ישראל, היה הענין מסופק על כל פנים שהוא מנעם מלשלוח אותם כמו שאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, ואחר כן היה מבקש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא לשלחם, ואחר כך לענשו כאשר לא שלחם ולהמיתו הוא וכל סיעתו זה היה עול בלא ספק וסותר לכל מה שהקדמנו, אלא נשאר שאין הענין כן, אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם מבלי הכרח, וחמסו הגרים אשר היו בתוכם ועולו עליהם עול גמור כמו שאמר בביאור, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו', וזאת הפעולה היתה מהם בבחירתם וברוע לבבם ולא היתה עליהם בזה הכרחה, והיה עונש השם להם על זה למנעם מן התשובה עד שיחול עליהם מן העונש מה שהיה ראוי להם מן הדין שזה ענשם, ומניעתם מן התשובה הוא שלא ישלחם, וכבר ביאר השם זה והודיעו שאלו היה רוצה להוציאם לבד היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים, ואמנם רצה עם הוציא אותם לענשו על חמסם הקודם כמו שאמר בתחלת הענין, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו', ואי אפשר לענשם אלו היה עושים תשובה ועל כן נמנעו מן התשובה והחזיקו בהם, והוא אמרו כי עתה שלחתי את ידי וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו': As regards, however, the words of God, (Exodus 14:4) "and I will harden the heart of Pharaoh", afterwards punishing him with death, there is much to be said, and from which there may be deduced an important principle. Weigh well what I say in this matter, reflect upon it, compare it with the words of others, and give preference to that which is best. If Pharaoh and his counsellors had committed no other sin than that of not permitting Israel to depart, I admit that the matter would be open to great doubt, for God had prevented them from releasing Israel according to the words, (Exodus 10:1) "For I have hardened his heart and the hearts of his servants". After that, to demand of Pharaoh that he send them forth while he was forced to do the contrary, and then to punish him because he did not dismiss them, finally putting him and all his followers to death, would undoubtedly be unjust, and would completely contradict all that we have previously said. Such, however, was not the real state of affairs, for Pharaoh and his followers, already of their own free will, without any constraint whatever, had rebelled by oppressing the strangers who were in their midst, having tyrannized over them with great injustice, as Scripture plainly states, (Exodus 1:9-10) "And he said unto his people, Behold, the people of the children of Israel is more numerous and mightier than we, come let us deal wisely with it". This they did through the dictates of their own free will and the evil passions of their hearts, without any external constraint forcing them thereto. The punishment which God then inflicted upon them was that He withheld from them the power of repentance, so that there should fall upon them that punishment which justice declared should he meted out to them. The fact that they were prevented from repenting manifested itself by Pharaoh's not dismissing them. This God had explained and told him, namely, that if He had merely wished to liberate Israel, He would have destroyed him and his adherents, and He would have brought out the Israelites; but, in addition to the liberation of his people, God wished to punish him because of his previous oppression of Israel, as it is said at the beginning of the matter, (Genesis 15:14) "And also that nation whom they shall serve will I likewise judge". It would have been impossible to have punished them, if they had repented; therefore repentance was withheld from them, and they continued to keep the children of Israel in bondage, as it says, (Exodus 9:15-16) "For even now I have stretched out my hand, etc. . . . but for this cause have I allowed thee to remain".

ואין לדקדק עלינו אם נאמר שהשם יענש האדם שימנעהו מן התשובה, ולא יניח אליו בחירה בתשובה, כי הוא ית' ידע החטאים, ולפי חכמתו וישרו יהיה שעור העונש, פעמים יענש בעולם הזה לבד ופעמים יענש בעולם הבא לבד, ופעמים יענש בשניהם, וענשו בעולם הזה חלוק, פעמים יענש בגוף, ופעמים בממון או בשניהם יחד, וכמו שיבטל קצת תנועות האדם שהן בבחירתו על צד העונש, כבטל ידו מן המלאכה (שלא יוכל לעשות בו דבר) כמו שעשה בירבעם, או (יסמא) עינו מן הראות כמו שעשה באנשי סדום הנקבצים על לוט, כן יבטל ממנו בחירת התשובה עד שלא יתעורר אליה כלל וימות בחטאו, ולא נתחייב לדעת חכמתו, עד שנדע למה ענש בה המין מן העונש ולא ענש במין אחר, כמו שלא נדע מה הסבה בהיות לזה המין זאת הצורה ולא היתה לו צורה אחרת, אבל הכלל כי כל דרכיו משפט, ויענש החוטא כפי חטאו ויגמול המטיב כפי הטבתו. ואם תאמר למה בקש ממנו לשלוח את ישראל פעם אחר פעם והוא נמנע מלשלחם, ולמה באו המכות עליו והוא עומד (במרדו) על עקשותו, כמו שאמרנו שענשו היה שיעמוד על עקשותו, ולא היה מבקש ממנו לבטלה מה שאי אפשר לעשותו, זה גם כן היה לחכמה מהשם ית' שיודיעהו שהשם יבטל בחירתו כשירצה לבטלה, ואמר לו אני מבקש ממך שתשלחם, ולו שלחת היית נצול, אלא אתה לא תשלחם עד שתמות, והיה צריך הוא שיודה (לשלחם) עד שיראה הפך דבר הנביא שהוא נמנע להודות, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדולה מפורסמת אצל כל בני אדם כמו שאמר, ולמען ספר שמי בכל הארץ, שהשם אפשר שיענש האדם שימנעהו בחירת פעולה אחת, וידע הוא בה ולא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא. ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון, כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שהרגוהו, והוא אמרו ולא אבה סיחון העבירנו בו וגו', ואשר היה קשה על המפרשים כלם בחשבם שסיחון נענש כשלא הניח את ישראל לעבור בארצו ואמר איך יענש והוא מוכרח, כמו שחשבו שפרעה נענש הוא וסיעתו על אשר לא שלחו את ישראל, ואין הענין כן, אלא כמו שבארנו שפרעה וסיעתו היה ענשם מהשם על מה שקדם מחטאתם שלא ישובו עד שיבואו עליהם כל אלה המכות והיה עונש סיחון על מה שקדם מחטאתו אל עולו במלכותו שמנע לעשות רצון ישראל עד הרגוהו: No one can find fault with us when we say that God at times punishes man by withholding repentance from him, thus not allowing him free will as regards repentance, for God (blessed be He) knows the sinners, and His wisdom and equity mete out their punishment. Sometimes, He punishes only in this world, sometimes only in the world to come, sometimes in both. Furthermore, His punishment in this world is varied, sometimes being bodily, sometimes pecuniary, and sometimes both at once. Just as some of man's undertakings, which ordinarily are subject to his own free will, are frustrated by way of punishment, as for instance a man's hand being prevented from working so that he can do nothing with it, as was the case of Jereboam, the son of Nebat (I Kings 13:4), or a man's eyes from seeing, as happened to the Sodomites who had assembled about Lot (Genesis 19:11), likewise does God withhold man's ability to use his free will in regard to repentance, so that it never at all occurs to him to repent, and he thus finally perishes in his wickedness. It is not necessary for us to know about God's wisdom so as to be able to ascertain why He inflicts precisely such punishment as He does and no other, just as little as we know why one species has a certain particular form and not another. It is sufficient for us to know the general principle, that (Deuteronomy 32:4) "God is righteous in all His ways," that He punishes the sinner according to his sin, and rewards the pious according to his righteousness. If you should inquire why God repeatedly asked Pharaoh to release Israel which he was unable to do while he, in spite of the plagues which befell him, persisted in his rebellion and stubbornness, which very rebelliousness and stubbornness was his punishment and yet God would not in vain have asked him to do a thing which he could not do, then know that , this, too, was a part of God's wisdom, to teach Pharaoh that God can suspend man's freedom of will when it pleases Him to do so. So, God said to him (through Moses), "I desire that thou shouldst liberate them, but thou wilt not dismiss them, so that thou shouldst die". Pharaoh should have consented to release them, and thereby disprove the words of the prophet (Moses) that he was unable to obey, but he had not the power. Thus, a great wonder was revealed to the people, as it is said, (Exodus 9:16) "In order that they may proclaim my name throughout the earth", namely, that it is possible for God to punish man by depriving him of his free will respecting a certain deed, while he, though realizing it, is, however, unable to influence his soul, and return to his former state of freedom of the will. Such was, likewise, the punishment of Sihon, King of Heshbon; for, on account of his former misdeed, to which he was not forced, God punished him by preventing him from granting the request of the Israelites, as a result of which they put him do death, as Scripture says, (Deuteronomy 2:30) "But Sihon, the king of Heshbon, would not suffer our passing by him", etc. What has made this passage difficult for all commentators is their impression that Sihon was punished for not permitting Israel to pass through his land, just as they imagined that Pharaoh and his adherents were punished for not releasing Israel, and so they ask, "How could he (Sihon) be justly punished, since he was not a free agent?" These suppositions are incorrect, and the matter is as we have explained, namely, that Pharaoh and his adherents were punished by G-od because of their previous oppression of Israel, of which they did not repent, so that there befell them all the plagues; while Sihon's punishment, which consisted of his inability to do the will of Israel, thus resulting in his death, was due to the former deeds of oppression and injustice which he had practised in his kingdom.

וכבר ביאר השם על ידי ישעיה הנביא שהוא ית' יעש קצת המורים כשימנע מהם התשובה ולא יניח להם הבחירה, כמו שאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ושב ורפא לו, וזה דבר פשוט אינו צריך לפרוש, אבל הוא מפתח למנעולים רבים, ועל זה העיקר הולכים דברי אליהו ע"ה על הכופרים מאנשי דורו, ואתה הסבות את לבם אחורנית, ר"ל כאשר חטאו ברצונם היה ענשך עליהם שתסב לבם מדרך התשובה לא תניח להם הבחירה ולא רצון להניח החטא ההוא, והתמידו מפני זה על כפרם באמרו, חבור עצבים אפרים הנח לו ר"ל שהוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהב אותם עונשהו שיונח על אהבתם, והוא ענין הנח לו, וזה מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים. ואמנם מאמר ישעיה למה תתענו י"י מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, אינו מזה הענין כלו, ואינו נתלה בדבר ממנו, ואמם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו שהוא מתרעם מהגלות, וגרותינו, והפסק ממשלתינו, ותגבורת האומות עלינו, ואמר דרך תפלה י"י אלהים כשיראו זה הענין מתגבורת הכופרים יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך, וכאלו היית אתה סבה לסכלים האלה לצאת מדרך האמת במאמר משה רבנו ואמרו כל הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת י"י, ומפני זה אמר אחר זה שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, ר"ל עד שלא יהיה בענין חלול השם, וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר האמת המנוצחים מן הגוים בזמן הגלות, אמר מספר דבריהם כל עושה רע טוב בעיני י"י ובהם הוא חפץ, או איה אלהי המשפט, וספר מדבריהם גם כן מרוב הגלות אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני י"י צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים, ובאר ואמר שהוא ית' עתיד לבאר האמת ואמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהשם יכריח על העבירות, והנה בארנו ענינם בלא ספק, והוא באור אמיתי עם רוב ההתבוננות. ונשארנו על שרשינו שברשות האדם המצוה והעבירה, והוא הבוחר בפעולותיו מה שירצה לעשותו יעשה, ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה, רק אם יענשהו השם על חטא שחטא שיבטל רצונו כמו שבארנו, ושקנין המעלות והפחיתיות בידו, ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר זולתו שיעריהו עליהם, והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא אם אין אני לי מי לי: God has, moreover, expressly stated through Isaiah that He punishes some transgressors by making it impossible for them to repent, which He does by the suspension of their free will. Thus, He says, (Isaiah 6:10) "Obdurate will remain the heart of this people and their ears will be heavy and their eyes will be shut, lest . . . they be converted and healing be granted them". The meaning of these words is so plain and obvious that they need no explanation. They are, however, a key to many unopened locks. Upon this principle also are based the words of Elijah (peace be unto him!) who, when speaking of the unbelievers of his time, said of them, (I Kings 18:37) "Thou hast turned their hearts back", which means that, as they have sinned of their own accord, their punishment from Thee is that Thou hast turned their hearts away from repentance, by not permitting them to exercise free will, and thus have a desire to forsake that sin, in consequence of which they persevere in their unbelief. So it is said, (Hosea 4:17) "Ephraim is bound to idols; let him alone", which means that since Ephraim has attached himself to idols of his own free will, and has become enamoured of them, his punishment consists in his being abandoned to his indulgence in them. This is the interpretation of the words "Let him alone". To one who understands subtle ideas, this explanation will appeal as being excellent. Very different, however, is the meaning of what Isaiah said, (Isaiah 63:17) "Why hast thou let us go astray, oh Lord, from Thy ways, and suffered our hearts to be hardened against Thy fear?" These words have no bearing upon the foregoing exposition. Their meaning is to be gathered from the context in which they occur. The prophet, bewailing the captivity, our residence among strangers, the cessation of our kingdom, and the sovereignty of the nations over us, says by way of prayer, "O God, if Israel continues to see this state of affairs in which the unbelievers wield the power, they will go astray from the path of truth, and their heart will incline away from Thy fear, as if Thou wast the cause of making those ignorant ones originally depart from the path of truth, as our teacher Moses said, (Numbers 14:15-16) 'Then will the nations which have heard Thy fame say in this manner that because the Lord was not able'," etc. For this reason, Isaiah said after that, (Isaiah 63:17) "Return for the sake of Thy servants the tribes of Thy heritage", so that there should not be a blasphemy of God's name (by the heathens). Likewise, in the "minor prophets", there is found the opinion of those who, following the truth, were nevertheless conquered by the nations at the time of the exile, which passage, quoting their own words, reads, (Malachi 2:17) "Every one that doth evil is good in the eyes of the Lord, and in them he findeth delight, or else, where is the God of justice?" The prophet, quoting their own words which were occasioned by the length of the exile, continues, (Malachi 3:14-15) "Ye have said, It is vain to serve God; and what profit is it that we have kept His charge, and that we have walked contritely before the Lord of Hosts? And now we call the presumptuous happy; yea, built are they that practise wickedness" , etc. Then, however, explicitly stating that God, in the future, will reveal the truth, he says, (Malachi 3:18) "And ye shall return, and see the difference between the righteous and the wicked". These are the ambiguous passages in the Law and Scripture from which it might appear that God compels man to commit transgressions. We have, however, undoubtedly explained the meaning of these verses, and if one examines it very closely, he will find it a truthful explanation. We, therefore, hold to our original contention, namely, that obedience or transgression of the Law depends entirely upon man's free will; that he is the master of his own actions; that what he chooses not to do he leaves undone, although God may punish him for a sin which he has committed by depriving him of his free will, as we have made clear; furthermore, that the acquisition of virtues and vices is entirely in the power of man, in consequence of which it is his duty to strive to acquire virtues, which he alone can acquire for himself, as the Rabbis in their ethical sayings in this very tractate say, (Pirkei Avot 1:14) "If I am not for myself who will be for me?"

ולא נשאר מזה הענין אלא דבר שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כוונת הפרק, ואע"פ שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביא אל זה, והוא ידיעת השם העתידות שהיא הטענה אשר יטענו עלינו בה החשבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה, ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהם אחר שבחירתו נתלית בבחירת האלהים, ואשר הביא לזאת האמונה שהוא אומר, זה האיש ידע בו השם אם יהיה צדיק או רשע, או לא ידע, ואם תאמר ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרח על הענין ההוא אשר ידעו השם מוקדם, או תהיה ידיעתו בלתי ידיעה אמתית, ואם תאמר שלא ידע מוקדם יתחייבו מזה הרחקות עצומות ויהרסו חומות. There is, however, one thing more relating to this problem about which we must say a few words, in order to treat in a comprehensive manner the subject-matter of this chapter. Although I had not intended at all to speak of it, necessity forces me to do so. This topic is the prescience of God, because it is with an argument based on this that our views are opposed by those who believe that man is predestined by God to do good or evil, and that man has no choice as to his conduct, since his volition is dependent upon God. The reason for their belief they base on the following statement. "Does God know or does He not know that a certain individual will be good or bad? If thou sayest 'He knows', then it ne- cessarily follows that man is compelled to act as God knew beforehand he would act, otherwise God's knowledge would be imperfect. If thou sayest that God does not know in advance, then great absurdities and destructive religious theories will result."

ושמע ממני מה שאומר אותו והסתכל בו מאד, שהוא האמת בלא ספק. וזה שכבר התבאר בחכמת האלהות, ר"ל מה שאחר הטבע, שהשם אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו, שהאדם בלתי המדע והמדע בלתתי האדם אם כן הם שני דברים, ואלו היה השם יודע במדע היה מתחייב הרבוי והיו הקדמונים רבים, השם והמדע אשר בו ידע, והחיים אשר בו הוא חי, והיכולת אשר בה הוא יכול, וכן כל תואריו, ואמנם זכרתי לך (תחלה) טענה קרובה וקלה להבין אותה ההמון, שהטענות והראיות שיתירו זה (ספק) הם חזקות מאד ומופתיות. Listen, therefore, to what I shall tell thee, reflect well upon it, for it is unquestionably the truth. It is, indeed, an axiom of the science of the divine, i. e. metaphysics, that God (may He be blessed!) does not know by means of knowledge, and does not live by means of life, so that He and His knowledge may be considered two different things in the sense that this is true of man; for man is distinct from knowledge, and knowledge from man, in consequence of which they are two different things. If God knew by means of knowledge, He would necessarily be a plurality, and the primal essence would be composite, that is, consisting of God Himself, the knowledge by which He knows, the life by which He lives, the power by which He has strength, and similarly of all His attributes. I shall only mention one argument, simple and easily understood by all, though there are strong and con- vincing arguments and proofs that solve this difficulty.

והתבאר שהוא ית' תואריו, ותואריו הוא, עד שיאמר שהוא המדע, והוא היודע, והוא הידוע, והוא החיים, והוא החי, והוא אשר ימשיך לעצמו החיים, וכן שאר התארים, ואלו הענינים קשים לא תקוה להבינם הבנה שלימה משתי שורות או שלוש מדברי, ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התיר לשון העברי לאמר חי י"י, כמו שאמרו חי נפשך, חי פרעה, ר"ל שם מצורף, כי המצורף והמצטרף אליו שני דברים חלוקים ולא יצטרף הדבר לעצמו, וכאשר היו חיי השם הם עצמו ועצמו חייו ואינם דבר אחר זולתו לא אמרו אותו בצרוף אבל אמרו חי י"י, הכוונה בזה שהוא וחייו דבר אחד: It is manifest that God is identical with His attributes and His attributes with Him, so that it may be said that He is the knowledge, the knower, and the known, and that He is the life, the living, and the source of His own life, the same being true of His other attributes. This conception is very hard to grasp, and thou shouldst not hope to thoroughly understand it by two or three lines in this treatise. There can only be imparted to thee a vague idea of it. Now, in consequence of this important axiom, the Hebrew language does not allow the expression Hey Adonai (the life of God) as it does Hey Pharaoh (the life of Pharaoh) [such as Genesis 42:15, or I Samuel 1:26], where the word hei (in the construct state) is related to the following noun, for the thing possessed and the possessor (in this case) are two different things. Such a construction cannot be used in regard to the relation of a thing to itself. Since the life of God is His essence, and His essence is His life, not being separate and distinct from each other, the word "life", therefore, cannot be put in the construct state, but the expression Hai Adonai (the living God) [Ruth 3:13] is used, the purpose of which is to denote that God and His life are one.

וכבר התבאר גם כן (בספר הנקרא) מה שאחר הטבע שאין יכולת בדעותינו להבין מציאותו ית' על השלימות, וזה לשלימות מציאותו וחסרון דעותינו ושאין למציאותו סבות שיודע בהן, ושקוצר דעותינו מהשיגו כקוצר אור הראות מהשיג אור השמש, שאינו לחולשת אור השמש, אבל להיות זה האור יותר חזק מן האור שירצה להשיגו, וכבר דברו בזה הענין הרבה, והם כלם מאמרים אמיתים מבוארים. וראוי מפני זה שלא נדע דעתו גם כן ולא יכילהו דעתינו כלל אחר שהוא דעתו ודעתו הוא, וזה הענין הוא נפלא מאד, והוא אשר נבצר מהם ומתו, שהם ידעו שמציאותו ית' על השלימות אשר הוא עליו לא יושג, ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעוה, וזה מה שאי אפשר, שאלו תכיל דעתינו מדעו היה מכיל מציאותו אחר שהכל דבר אחד שהשגתו על השלימות הוא שיושג כמו שהוא במציאותו מן הידיעה והיכולת והרצון והחיים וזולת זה מתאריו הנכבדים, והנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה אלא שאנחנו נדע שהוא יודע כמו שנדע שהוא נמצא, ואם נשאל איך הוא מדעו, נאמר אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאותו על השלימות, וכבר הרחיק על מי שהשתדל על אמתת ידיעתו ית' ונאמר לו החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. Another accepted axiom of metaphysics is that human reason cannot fully conceive God in His true essence, because of the perfection of God's essence and the imperfection of our own reason, and because His essence is not due to causes through which it may be known. Furthermore, the inability of our reason to comprehend Him may be compared to the inability of our eyes to gaze at the sun, not because of the weakness of the sun's light, but because that light is more powerful than that which seeks to gaze into it. Much that has been said on this subject is self-evident truth. From what we have said, it has been demonstrated also that we cannot comprehend God's knowledge, that our minds cannot grasp it all, for He is His knowledge, and His knowledge is He. This is an especially striking idea, but those (who raise the question of God's knowledge of the future) fail to grasp it to their dying day. They are, it is true, aware that the divine essence, as it is, is incomprehensible, yet they strive to comprehend God's knowledge, so that they may know it, but this is, of course, impossible. If the human reason could grasp His knowledge, it would be able also to define His essence, since both are one and the same, as the perfect knowledge of God is the comprehension of Him as He is in His essence, which consists of His knowledge, His will, His life, and all His other majestic attributes. Thus, we have shown how utterly futile is the pretension to define His knowledge. All that we can comprehend is that just as we know that God exists so are we cognizant of the fact that He knows. If we are asked, "What is the nature of God's knowledge?", we answer that we do not know any more than we know the nature of His true existence. Fault is found, moreover, with him who tries to grasp the truth of the divine existence, as expressed by the words, (Job 11:7) "Canst thou by searching find out God? Canst thou find out the Almighty unto perfection?"

ותבין מן כל מה שאמרנוהו שפעולות האדם מסורות אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם לו על אחד משני הענינים, ומפני זה היה ראוי הציווי, והלימוד, וההכנה, והגמול, והעונש ואין בכל זה ספק, אמנם תואר ידיעתו ית' והשגתו לכל הדברים דעתינו קצרה להשיגו, כמו שבארנו. וזה כלל מה שכווננו לשום אותו בזה הפרק, וכבר הגיעה עת ואפסוק הדברים הנה, ואתחיל בפרוש זאת המסכתא אשר הקדמנו לה אליו אילו הפרקים: Reflect, then, upon all that we have said, namely, that man has control over his actions, that it is by his own determination that he does either the right or the wrong, without, in either case, being controlled by fate, and that, as a result of this divine commandment, teaching, preparation, reward, and punishment are proper. Of this there is absolutely no doubt. As regards, however, the character of God's knowledge, how He knows everything, this is, as we have explained, beyond the reach of human ken. This is all that we purposed saying in this chapter, and it is now time for us to bring our words to an end, and begin the interpretation of this treatise to which these eight chapters are an introduction.