Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
1:1א׳:א׳
1 א

מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ועי' בלח"מ שמביא דעת הטור בסי' תקפ"ה דלאו בתקיעה תליא אלא בשמיעה עיי"ש. ובסמ"ג איתא בעשה מ"ב מצות עשה לתקוע בשופר בר"ה ועי' במזרחי שם בפי' ובשו"ת בסי' מ' ומ"א עיי"ש ודעת ר"ת מובא ברא"ש במסכת ר"ה לברך לתקוע בשופר ועי' בב"ח וטו"ז ומג"א שם ובפר"ח מ"ש בזה:
ועי' בלח"מ שהקשה למה בהל' שמיטה ויובל כתב רבינו מצוה לתקוע והרי שוה יובל לר"ה עיי"ש. והנה יקשה להבין למה לא נאמר בר"ה גם כן בתקיעה ובשמיעה תליא ומ"ש בלח"מ לכך הביא ראיה שתקיעה בלא שמיעה לא מהני וכיון דידעינן דשמיעה בלא תקיעה מהני ממילא בשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה עיי"ש. בלתי מתורץ עוד דילמא צריך לשניהם והאי דמהני שמיעה בלא תקיעה משום שליחות על התקיעה כמ"ש בקושיא שם משא"כ בתקיעה בלא שמיעה ודברי הלח"מ בלתי מובנים לענ"ד וגם יש להבין למה נאמר שצריך כונת שומע ומשמיע אפילו במכוין להשמיע ולא לכל השומע אינו יוצא הרי הוי עכ"פ שמיעה כיון דא"צ שליחות על התקיעה ועיין בפ"ב הל' ד' וה' עיי"ש:
ונראה לומר דיש להוכיח דעל כרחך א"צ לשליחות על התקיעה ובשמיעה בלבד יוצא דכמ"ש בפרי מגדים והבאתיו לעיל בפ"ח מהל' תפילה דדעתו דמ"ש ברא"ש דמה שמוציא לחבירו מטעם ערבות הוי דבלא ערבות לא יהיה שייך שליחות דלא הוי אלא במאי דשייך בו והעיקר משום שליחות עי' בפתיחה כוללת לאו"ח. ועיין בקצה"ח סי' שפ"ב ומ"ש לעיל דלא שייך מצוה שבגופו ולא שייך שליחות אלא בכה"ג וכמ"ש בקצה"ח בסי' קפ"ב בפי' התוספות רי"ד דצריך שיהיה המצוה באותו הדבר כמו התפילין בידו ולא מהני מה שביד חבירו עיי"ש. ולפי זה תליא אם נאמר דבשמיעה בלבד יוצא ואם כן נעשה המצוה באותו האדם באופן שיעשה המצוה אבל אם נאמר דבתקיעה תליא ואם כן הוי כמצוה שבגופו ולא יהיה שייך שליחות ועל כרחך בשמיעה תליא והאי דצריך מטעם שמיעה לשליחות משום דבהמצוה שישמע קול שופר הוי שיהיה גורם שיהיה השמיעה ולזה מהני הכונה משניהם שיכוין המשמיע להוציאו והוא הגורם שישמע דאל"כ בשמע בלי שגרם שישמע לא הוי קיום המצוה שתהיה בהגרמתו ג"כ בשלימות דהוי כנעשה ממילא ולא בגללו ובכ"מ במצוה שנאמר דשייך שליחות אמרינן שיהיה בשליחות ובשמיעה אפשר כמ"ש שיהיה הגורם שישמע תקיעה בעבורו והלה השליח לגרום השמיעה לו:
וכל זה בר"ה אבל ביובל י"ל דשאני מר"ה. דבר"ה עיקר התקיעה לעצמו להיות התרועה לזכרון לו ודי בשמיעה. אבל ביובל להודיע השילוח עבדים והשמטת קרקעות דהוי לאחרים וא"כ התקיעה בכלל המצוה כמו השמיעה לכן כתב רבינו בהל' שמיטה ויובל ופ"י הל' ט' מ"ע לתקוע בשופר וכו' ומצוה זו מסורה לבי"ד תחילה וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' עיי"ש הנה בזה שנמסרה לבי"ד בתחילה מורה שהוא לשמוע לאחרים על התקיעה אבל ודאי שמיעה בעי ג"כ מה"ט שידעו הכל מהחירות מ"מ נקט רבינו שם המצוה על התקיעה דשמיעה ממילא מובן דבלעדי השמיעה דלהודיע מאי מועיל התקיעה משא"כ בר"ה דדי בשמיעה ועי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"י מהל' תפילה עיי"ש. ועיין ברש"י ר"ה כ"ו ע"ב בד"ה כמה וכו' ויובלות שהן לקרות דרור וכו' עיי"ש ובשו"ת מזרחי הנ"ל עיי"ש ועי' בס' כפות תמרים ר"ה כ"ט מ"ש בחש"ו למה אינם מוציאין מטעם שמיעה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"ב ה"א עיי"ש:

2 ב

ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש. והנה דעת הסוברים דלמובחר בלבד של כבש וכפוף דלשון המשנה הראשונה שנראה בפרה בלבד פליג הת"ק עם ר' יוסי ואח"ז במשנה אחריה נראה גם בכפוף וזכרים פליגי שם ואמרו ז"ל דמשנה ראשונה מדינא ושניה למובחר אשר לא כן דעת רבינו שכתב כל וכו' פסולין וכו'. והנה בפי' משניות כתב רבינו במשנה שניה זה הסדר לא היה אלא במקדש לאמרו הש"י בחצוצרות וכו' אבל חוץ למקדש אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד וכו' ומזה כתב במרכבת המשנה שלא יקשה לרבינו למה לא נקטו בסיפא וחכמים שופר של ר"ה של יעל דס"ל דאין כאן מחלוקת עם הת"ק דסיפא איירי בשופר של מקדש דהא תני וב' חצוצרות וכו' ור"י פליג דאף של מקדש היה של זכרים עיי"ש גם בזה לא הוסר הקושיא גם שאר קושית הראשונים ז"ל בזה ובטו"ז בסי' תקפ"ו ס"ק א' קיים דברי הכ"מ שדחה אותו דדייק דלמה הוצרך רבינו להזכיר חוץ מקרן הכבש שהזכירו תחילה והו"ל וכל שאר השופרות פסולין ולמה לא זכר גם בסיפא הכפוף אלא דתרתי קאמר לכתחילה יהיה כבש וכפוף ובדיעבד פסולין השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט ובכבש כולל כל מינים כגון עיזים ויעלים עיי"ש שהביא ראיה מקרא ועי' בשו"ת חכם צבי סי' ל"ד שמתמה על ראיתו שם ע"ש ובפרי מגדים שם והמקראות מראין כי בלתי נכלל בכבש גם עיזים אלא כמ"ש בפרי מגדים בצאן נכלל הכל מן הכבשים ומן העיזים תקחו שמות י"ב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העיזים וכו' ויקרא א' ובהל' מעשה קרבנות פ"א ה"א כל הקרבנות וכו' מה' מינין מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים וכו' ונראה דדעת רבינו מדינא קאמר כמ"ש ז"ל:
ובכ"מ דמ"ש רבינו כבש ולא כתב כפוף אין לפרש שאין קפיד אכפוף דר' לוי אמר מצוה בכפופין וזכרים מסתמא כפופין עיי"ש ובלח"מ שהקשה ע"ז דאם סתמן כפופין למה אמרינן דאמר כי האי תנא דתני' ר' יהודה אומר בר"ה וכו' זכרים כפופין ולא נקטו המשנה דאיתא ר"י אומר בר"ה וכו' בשל זכרים וכו' ועל כרחך משום דמשנה בלתי מפורש כפופין ויש זכרים שאין כפופין עיי"ש. וברש"י במשנה שם בשל זכרים אילים שסתמן כפופין עכ"ל. ונראה דהנה ר' לוי מפרש דמצוה בשל כפופין וכמ"ש בגמ' כמה דכפיף דעתיה עדיף טפי וא"כ במשנה דאיתא רק זכרים י"ל דטעמא דבעי זכרים לא הוי משום כפופין אף דממילא המה כפופין אבל ר' לוי טעמא דכפופין אמר ונפק"מ אם עדיף להיות לבו פשוט או כפוף ולזה צריך להביא הברייתא דממשנה י"ל דלא פליגי אלא אם צריך פשוט או לא אבל שיהיה כפוף עדיף לא נדע עוד ולהלן נדבר בהאי דפליגי אם כפוף או פשיט עדיף:
ובראב"ד שם ואם תקע בשל יעל יצא ובהמ"מ עמד עמ"ש בשל יעל ועי' בכ"מ ובירושלמי שם אי' ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר וכו' היתבון הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר מאי כדון כהאי דא"ר לוי שניא דאין קטיגור וכו' ובקובץ ע"ז כתב דמשו"ה כתב הראב"ד לחידושא דאפי' של יעל:
ובהגהות מיימוני הביא מחלוקת בתענית בר"ה ודעת הגאונים מקרא דעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ומירושלמי דאין להתענות בר"ה וכיו"ב ברא"ש במס' ר"ה עיי"ש ובשו"ע בסי' קצ"ז עיי"ש והנה כמ"ש במקום אחר במקרא דעזרא דנאמר אל תעצבו וכו' חדות ה' וכו' והן היום אשר עונותנו נשקלין עם זכויותנו אם במאזנים ישאו יחד לא נפחד ולא נעצב ועל יום נורא כזה נאמר חדות ה' וכו' ור' יוחנן בן זכאי בכה באיזה דרך מוליכין אותי וכו' אבל כמ"ש במקום אחר ליום הזה כפלים לתושיה כי זה כי עינינו ולבבינו אל היושב בשמים אשר נותן יד לפושעים ויקבל חרטת לבבינו באהבה יום אשר יכפר ה' את חטאתנו אנחנו נשוב אליו באמת לחדות לבבינו יהיה ונשמח כי נשים לבבינו לה' הרואה במעמקי לבבינו וישלח עזרתו מקודש להפוך ולטהר את לבבינו לכן על יום הזה נאמר וגילו ברעדה וכמ"ש רז"ל במקום גילה תהא רעדה ובזה היום להיפוך במקום רעדה יהיה גילה ובמקום אחר כתבתי בזה באור היטב ונמצא לפרש סוגית הגמ' ר"ה כו' ע"ב במאי קמיפלגי מר סבר בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי וביו"כ כמה דפשיט וכו' ומר סבר בר"ה כמה דפשיט אינש טפי מעלי וכו' וברש"י כמה דכייף אינש בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיה עיני ולבי שם מלכים א' ט' וכו' הילכך בר"ה דלתפילה ולהזכיר עקידת יצחק בא כפופין וכו' כמה דפשיט טפי עדיף משום נשא לבבינו אל כפים הילכך בר"ה בפשוטין דלתפילה הוא וכו' עכ"ל והנה דברי רש"י והגמ' צריכין פי':
ובירושלמי איתא כדי שיכופו לבם בתפילה כדי שיפשטו לבם בתשובה שם ה"ג וה"ד עיי"ש: הנה השופר אשר יעלה זכרונינו ורגשת לבבינו לפני ה' ציורו יהיה דמיון רגשי לבבינו למען כקולו כן תוארו יעיר אותנו ומר סבר כפוף יהיה כמו רגשי מורא ופחד מאימת הדין אשר יכוף כאגמון ראשנו מבושה להרים ראשנו זה יהיה בראש במעמד הזאת בעומדינו לפני המשפט ומר סבר רגשי הבטחון בחסדי ה' ורחמיו עלינו לתת ידו עלינו אשר יתן בטחון בנו לשוב אליו ית"ש כי יקבל אותנו והבטחון אשר מעוז לנו בגלות הזה ובכל אורח חיינו יהיה בראש ולכן כמה דפשיט עדיף טפי וחדות ה' מעוזינו ובירושלמי דאיתא שיפשטו לבם בתשובה כמ"ש כי מהמורא ופחד ימנעו מלשוב כמו שמצינו באחר במס' חגיגה אם לא הבטחון ברחמי הל' כי בל ידח ממנו נדח ועי"ז יפשוט לבבינו בתשובה וכמ"ש ברש"י מנישא אליו כפים יש לפרש כמ"ש במקום אחר כי יד ה' הנשלח לקבל את השבים אליו כנאמר "אתה נותן יד לפושעים" וכמ"ש ר"ע עבד שרבו מצפה לראותו במס' חגיגה לאלה ידים כאלו כביכול בב' ידים יושיט לנו לקבל אותנו לאלה כפים נישא לבבינו וזה ישמח לבן אשר לאב יֵרָצה וכמ"ש בירושלמי המובא בהגהות מיימוני כי אנו לובשים לבנים לא כאו"ה וכו' כי המה יחסו לאליליהם מורא ופחד וכן היא עבודתם להם ואנחנו ה' ית"ש לאב הרחמן ובעת כי עלה מוראו עלינו נשמח עמו כבנים עם אביהם וגילו ברעדה מיסודי אמונתינו הנשגבה נגד העע"ז אשר לא ידעו מרחמי ה' ולכן היראה וכפיפות ראש עם השמחה יחדו יהיה תמים ביום הזה ובכל מעמדינו לפני ה' אבל מה בראש פליגי ובזה נראה לומר דתליא המחלוקת בתענית ביו"ט וי"ל דאף מאן דס"ל דכפיפות עדיף עם כל זה לא נתענה וצ"ע:

3 ג

ואע"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בר"ה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה וכו' תעבירו שופר ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ר"ה בשופר. עי' בכ"מ שכתב כיון דאיתא בלא הקישא ילפינן מגז"ש והכל מגז"ש למדין והוי מפי השמועה מהלמ"מ ועי' בפר"ח בס' מים חיים שכתב לפרש דהך גז"ש לא נאמרה תיבות לחודייהו כשאר גז"ש אלא נאמרה בפי' למשה מסיני הלימוד עצמו ומשו"ה שייך שפיר ליקרא מפי השמועה עיי"ש. ועי' בפי' הרא"ם לסמ"ג עשה מ"ב שכתב משו"ה לרבינו בשמיעה המצות בר"ה משום דלא דריש הגז"ש כקרא ממש ולכן ביובל כתב לתקוע המצוה ובר"ה לשמוע עיי"ש ובשו"ת מזרחי סי' מ' מ"א עיי"ש: