Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei
1:1א׳:א׳
1 א

מ"ע לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה וכו'. הנה בהל' שבת בפ"א ה"א כתב רבינו מ"ע וכו' שנאמר תשבות. אף דגם בשבת כתיב שבת שבתון ד' פעמים בתורה בשמות פ' ט"ז ופ' ל"א ופ' ל"ה ויקרא פ' כ"ג דבגמ' משבת שבתון נלמד דהוי עשה ביו"ט במס' שבת כ"ד ובכמה דוכתי ובחר רבינו מקרא דתשבות ולא משבת שבתון דאי' בגמ'. ונראה דתשבות מפורש ביותר העשה וביו"ט ויו"כ שלא נאמר תשבות צריכין ללמוד משבתון. והאי דמוכח ביותר דכתיב ביה וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך וכו' ועי' בהלכות שבת בפ"כ שכתב רבינו שאין לוקה משום דשביתת בהמה מכלל עשה. ועי' מ"ש לעיל בשם מהרשד"ם אם שביתת בהמה על האדם או על הבהמה שתנוח ועי' בקונטרס אחרון לשו"ת צ"צ לסי' ל"ה שכתב דמהאי טעמא לא יהני הפקר עיי"ש. ובעבדו עיי"ש הי"ד דצריך למנעו ממלאכה וע"כ מעשה בלבד בזה וא"כ גלוי דתשבות לעשה וכמו כן על כל המלאכות לעשה נאמר. והנה ראיתי בסה"מ עשה קנ"ט שכתב רבינו והאי שבתון עשה כלומר שבות או תשבות וכו' עיי"ש. הנה מפרש דשבתון כמו תשבות משום הכי בחר בשבת לשון המבואר ביותר. ועי' בלח"מ שהקשה על רבינו שכתב עשה ול"ת מקרא דשבת שבתון. למאי דדריש להלן בהל' ה' לאכילה משבת ולשאר ענויים משבתון וא"כ לענין מלאכה דדריש ג"כ משבת שבתון דב' פעמים במקרא כן שבתון מיותר דמשבת נדע לעשה. וגם הקשה ממס' שבת קי"ד בסוגיא דקניבת ירק למה לא נלמד משבתון יתירה לאסור קניבת ירק ביו"כ שחל בחול עיי"ש מ"ש בזה:
והנה בסה"מ עשה קס"ה כתב רבינו שצונו לשבות ביו"כ מהמלאכות והמעשים והוא אמרו יתעלה שבת שבתון הוא לכם וכבר בארנו פעמים אמרם האי שבת עשה הוא עכ"ל ונראה דדרש לעשה משבת בלבד. אבל כנראה קיצור לשון וחסר וכו' או דנקיט תחילתו של קרא וסמך על שבתון אח"ז דהרי כתב וכבר בארנו פעמים וכו' ובכל פעם שכתב מזה כתב דנלמד משבתון וכמו כן בעשה קנ"ט דייק לפרש שבתון דנכלל בו עשה. וכן בהל' יו"ט כתב משום שבתון הוי מ"ע:
והנה דעת רש"י במס' שבת קי"ד ע"ב בד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' ובשאר יו"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבו מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרש לה במס' יומא דף ע"ד ע"א לרחיצה וסיכה ודומין להם עכ"ל. כתב ג"כ דנלמד משבתון לעשה בעלמא. אבל דעתו ביו"כ לא הוי עשה לאיסור מלאכה. ונראה גם למסקנא ס"ל כן דמביא סוגיא דמס' יומא הנ"ל:
ולדעת רש"י דליכא ביו"כ עשה יש להבין לפ"ז במסכת שבת קל"ג דלכן מילה שלא בזמנו אינה דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ביו"כ מנ"ל. ונראה דרבא ג"כ ס"ל דהוי עשה ול"ת וקאמר שם טעמא אחרינא דשייך ביו"כ גם כן ועיין מ"ש בתוספות בזה אם רבא ס"ל ג"כ דהוי עשה ול"ת עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בריש הל' שבת עיי"ש. ור"א דאמר דיו"ט עשה וכו' צ"ל ביו"כ מקראי אחרינא דאי' שם:
ודעת רבינו בסה"מ מ"ע קס"ד שצונו להתענות וכו' וכן באה בקבלה שהוא אסור ברחיצה וכו' והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם באמרם שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם כאלו אמר שחובה היא השביתה המיוחדת במלאכות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר שבתון וכו' עכ"ל. נראה מדבריו אחרי כי בקבלה שאר ענויים נכללו גם המה בכלל שבתון ולשון שבתון כולל מניעות הפעולות ובשבת ממלאכה וביו"כ דנסמך לועניתם כולל גם אכילה ושאר ענויים ושבתון שבות על מלאכה ואכילה וכיו"ב הפעולות האסורות ביו"כ:
ונראה מזה דלרבינו הכל נפרש משבתון ואינו דורש שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע אלא משבתון נלמד העשה. והנה בה"ה שכתב רבינו שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו וכו'. וי"ל דלמ"ש רבינו דנלמד משמועה בקבלה ושבת וכו' לאסמכתא ובאמת לא ניתן לדרוש עשה כ"א משבתון אבל הנראה ביותר לומר דהנה כמ"ש רבינו בעשה קנ"ט דשבתון מורה על ציווי כמ"ש לעיל. ושבת מורה על שם היום בלבד ולא על צווי ועיקר למודא משבתון וי"ל לפ"ז דהנה לענין שבת י"ל דשבת על שם היום דאסור במלאכה מלא תעשה כל מלאכה ובלתי מורה שם שבת על עשה כלל אלא משבתון נלמד כן אבל בענוי דליכא לאו כלל. וא"כ שם שם שבת דנסמך לועניתם מורה על עשה דאל"כ למה שמו שבת לענין ענוי וממילא שבתון על שאר הענויים. ונראה שלחצו לרבינו לפרש כן סוגית הגמרא יומא ע"ד ע"א דאיתא שם מנין ליו"כ שאסור ברחיצה בסיכה וכו' ת"ל שבתון שבות. וברש"י בד"ה שבתון וגבי ענוי כתיב וכי היכא דשבתון האמור בשבת אסמכו רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינם מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי ענוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על ענוי אכילה ושתיה קאתי עכ"ל ועיין ברא"ש ע"ז ע"ב עיי"ש. והנה לדעת רבינו דחמשה ענויים מדאורייתא א"כ אינו מפרש משבתון לשבות מדרבנן כמ"ש ברש"י וא"כ מנ"ל לומר משבתון ג"כ שאר ענויים לכן מפרש משבת אכילה ומשבתון שאר ענויים וכמ"ש דלענין ענויים נלמד שפיר משבת אף דמורה על שם היום בלבד נכלל בו בזה העשה והצווי וא"כ מיושבים קושית הלח"מ דרבינו לא דריש לענין מלאכה שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע והנה בלא"ה הרי כמ"ש ב' פעמים ביו"כ שבתון וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז ורמז למ"ש רבינו בסה"מ בשורש ט' בהרבה עשין על מצוה אחת:
וראיתי בספר מעשה רוקח בשם נוסחא אחר ברבינו בהל' ה' שבת למלאכה וכו' עיי"ש. ולמ"ש יש לפרשו כמ"ש גם יהיה נגד מ"ש בכ"ד למלאכה משבתון וכמ"ש לעיל ומ"ש בלח"מ ועי' לעיל וכו' צ"ל ועי"ל דהיינו ועוד י"ל וכ"כ בספר מרכבת המשנה:
אמנם יש להבין במסכת שבת קי"ד ע"ב שם למאן דדריש שם שבתון לקניבת ירק ומשני לעבור בעשה ואם כן להברייתא לא יהיה שבת לעשה ול"ת דדרשו לקניבת ירק (ועיין מ"ש בתוספות אם רבא ס"ל דהוי עשה ביו"ט) וראיתי במרכבת המשנה שכתב דחד קרא נדרש לעשה וחד לקניבית ירק דכמה קראי שבת שבתון ולכמה עשין עיי"ש. ולהברייתא כל דאיתא למדרש לא מוקמי לעשה יתירה כדאמרינן כה"ג בעלמא ולר"י כמ"ש ברש"י דכיון דלא הוי מלאכה לא הוי בכלל עשה ג"כ עיי"ש ונראה מ"ש רבינו דשבתון מורה על עשה וצווי וכנראה בגמרא בכמה דוכתי דשבת בלבד שם היום כמ"ש ושבתון תואר השבת שיהיה שביתה של שבתון של מנוחה ומרגוע וא"כ נכלל בזה העשה והצווי ועיין ברש"י יומא פ"א ע"ב בד"ה תשבתו וכו' שבת שבתון וכו' מנוחת מרגוע וכו' עיי"ש. ואף דכתב רבינו בה"ד שאזהרה בענוי וכדאיתא ביומא פ"א מ"מ אין לכללו בשבת שאין מורה על לאו דאינו מפורש אלא בגז"ש ושאר ענויים משבתון: