Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Reading the Shema
1:1א׳:א׳
1 א

פעמיים בכל יום קורין ק"ש בערב ובבוקר שנא' ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום. והנה הלשון וזה הוא לילה וזה הוא יום שכתב רבינו יש מקום להעיר עליו והנראה בזה הוא:
ונעיר במה שיש לעיין בסוגיא במקור הדברים בזה:
א' דלפי מאי דקיי"ל לעיקר דזמן ק"ש תליא בזמן שכיבה וקימה כמפורש במשנה דף י' ע"ב בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין ודף ח' ע"ב בגמרא הואיל ואיכא דגנו בהאי שעתא ואיכא דקיימי וכו' הרי דאפי' בתר מיעוט בני אדם אזלינן בזה ועכ"פ תליא בדרכם של בני אדם לקום ולשכב חוץ לבית שמאי נראה לכו"ע סבירי להו כן וכן קיי"ל להלכה וא"כ כיון דתליא בדרכי בני אדם ודעתם ולאו כל הזמנים שוים בזה והאיך נתן התנא זמן לדורות עולם וכן להלכה בצאת הכוכבים לרי"ף ולרש"י ולרבינו בדבר הנופל תחת השנוי ומכ"ש כדאי' בהנ"ל דאם איכא דקיימי ואיכא דגנו וכו' ומאן מכריע כן לדורות ולכל המקומות דלא יהיה שנוי בזה באיכא דקיימי וכו' ורק בדרך שפרט לנו התנא:
ב' כאשר העיר בס' פנ"י דלאחר עמוד השחר אמרינן במס' ברכות הנ"ל הואיל ואיכא דגנו וכו' למה לא נאמר כמו כן בתחילת זמן השכיבה דודאי לא ימלט דיש למיעוט [ש]זמנם מעט קודם לצאת הכוכבים עיי"ש:
ג' הרי מצינו מחלוקות בריש מסכת ברכות בין השיעורים למר משעה שקידש היום שהוא בעוד היום גדול ולמר בשעה שעני וכו' שהוא מאוחר מכהן כדאי' בגמרא ויקשה לומר דפליגי במציאות הזמן הקימה והשכיבה:
ד' עיין ברשב"א שכתב בשם רב האי גאון ז"ל לפרש פלוגתא דברייתא דמאן דסבר משעה שקידש היום אין פי' כרש"י בביה"ש רק בתחילת השקיעה שהוא זמן לתוספת שבת וסבירי ליה ביאת שמשו והוי לילה בתחילת שקיעת החמה בעוד האור גדול ומאי וטהר טהר גברא ור' יהודה סובר טהר יומא וכו' עיי"ש:
וכל רואה ישתומם כאשר הקשה עליו בפנ"י האיך תלה האי דביאת שמשו או אורו דנפק"מ לענין תרומה ושבת ומילה וכיו"ב דתליא ביום ולילה בק"ש דתליא בזמן שכיבה וקימה ואף דבמשנה חדא שעורא לק"ש ולתרומה זה משום דמציאות הזמן שוה בשניהם אבל משונים זה מזה דתרומה ביום תליא ונדרש מקרא משא"כ ק"ש וכמ"ש:
ה' לפי מאי דאיתא במשנה דף י' לבית שמאי א"כ לכתוב בבוקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש בשעת קימה קימה ממש עיי"ש, דנראה דב"ש לית ליה למודא דבשעה שבני אדם שוכבין וכו' וא"כ לפלגו גם בזה דלב"ש דוקא בלילה יצא ידי חובת ק"ש של לילה וביום ידי חובת היום ולבית הלל תליא בזמן שכיבה וקימה ולב"ש יוצא כל היום, וכל הלילה וקודם לזה אף בזמן שכיבה וקימה אינו יוצא משא"כ לב"ה:
והנה אין לומר דדעת הגאון שהבאתי באות ד' דס"ל דר' אליעזר דס"ל משקידש היום ס"ל כבית שמאי דר"א מתלמידי ב"ש וכמוהו דעתו דלא תליא בזמן שכיבה רק ביום ובלילה דא"כ יקשה למה ס"ל לר"א עד האשמורה הראשונה נאמר כל הלילה לפ"ז:
ו' יפלא לנו דברי הירושלמי המובאים ברשב"א וז"ל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש נשמענא מהדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרוא הדא אמרת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש צריך לקרות עכ"ל:
וז"ל המפרש בעל פני משה שם, וקודם לכן לאו בכלל ספק הוא וכי ספק לאו בכלל קודם לכן הוא אם קרא ק"ש ביה"ש נמי קודם לכן הוא וזה ספק מקרי דמספקא לנו אם יום ויוצא או לילה ולא יוצא ואפ"ה את אמרת דצריך לחזור בזמנו דהא לא יצא יד"ח קתני וא"כ הדא אמרת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות עכ"ל:
וגם בזה להפליא דהאיך מדמהו לספק קרא ק"ש דבכל ביה"ש בה תליא ביום ולילה כמו לענין שבת ותרומה וי"ב ביה"ש בכלל ספיקא הוי אבל בק"ש דתליא בזמן שכיבה וקימה ונתנו שיעורא לזה לאחר צאת הכוכבים וא"כ קודם לזה בשני כוכבים ודאי לא הוי זמן שכיבה כלל אף דהוי ספק יום וספק לילה לזה הוי ודאי ולא ספק וראיתי בפרי מגדים בסי' רל"ה בפי' לטו"ז ס"ק ב' שכתב דביה"ש הוי ודאי לענין ק"ש והביא ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל ונראה שכוון למ"ש:
ולכאורה הייתי מפרש דברי הירושלמי שלא כדעת הפני משה וזה וקודם לכן לאו ספק משום דדבר רחוק דשיערו החכמים דזה זמן השכיבה ולא רגע מקודם אלא דנתנו שיעור הברור דאין לספק בו ולכן קודם לכן עכ"פ ספק הוי ופי' הזה מדויק יותר דאין צריכין להפך הלשון דלפי' הפמ"ג הוי כאלו נאמר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ולמ"ש בפשטות אבל להמעיין במסכת ר"ה י"ג וקים להו לרבנן וכו' וסוטה ט"ז בעי ר' ירמיה מר' זירא וכו' לא תיפוק נפשך משעורא דרבנן וכו' ועיין ברשב"א נדה דף ט' בד"ה הא עיי"ש דכל שעורי החכמים מצומצמים וכודאי חשובים לנו ולא את הקודם והפחות לספק:
ומה שמתמיה עוד הוא דעל כרחך לפי הירושלמי בק"ש בספק קרא דאינו יוצא משום דק"ש דאורייתא והרי ר' אליעזר דס"ל ק"ש דאורייתא בפ"ג דמסכת ברכות וסבירי ליה בברייתא בשעה שקידש היום וברש"י שפי' שם ביה"ש עיי"ש ויקשה דאם ק"ש דאורייתא לא יצא ביה"ש דהוי ספק לק"ש להירושלמי הנאמר, והנה כבר כתבתי לעיל דהגאון לא פי' כרש"י בשעה שקידש היום בביה"ש רק בתחילת השקיעה משעה שראוי לקבל ע"ע תוספת שבת וס"ל ביאת שמשו אבל יקשה לרש"י ופי' איככה יפרש דברי הירושלמי ולדעת הגאון ופי' יקשה מ"ש לעיל ע"ז:
וגם יקשה דאם נפרש משעה שקידש היום בצאת הכוכבים דהוי מצד ודאי דא"כ הוי כר' יהושע כמ"ש בתוס' דף ג' ע"א בד"ה קשיא עיי"ש ועל כרחך צריך לומר דר"א ס"ל דביה"ש אף דהוי ספק יום מ"מ הוי ודאי לענין זמן שכיבה וכמ"ש ודברי הירושלמי מופלאים:
והנראה בכל זה דהנה כמ"ש דקיי"ל דק"ש אינו תליא ביום ולילה רק בזמן שכיבה וקימה אבל באמת נראה דאינו פשוט כל כך והרבה בהראשונים ז"ל נגד זה, הנה דעת הגאון שכתבתי, גם ברש"י יש לדייק בהאי דאיתא בגמרא ריש מסכת ברכות משעה שכהנים וכו' סימן לדבר צאת הכוכבים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו' ובמסכת מגילה דף כ' ע"ב וכולן שעשה משעלה עמוד השחר וכו' מנה"מ וכו' אלא א"ר זירא מהכא וכו' ואנחנו וכו' ובתוס' שם בד"ה והא הקשו דבמסכת ברכות אמרינן דלא הוי רק זכר לדבר והכא משוינן לראיה גמורה ותירצו דשם קאי לענין ק"ש דתליא בשכיבה וי"ל אע"פ דהוי לילה לא הוי עודנו זמן ק"ש דתליא בשכיבה עיי"ש ובתוס' ברכות דף כ' ע"ב בד"ה אע"פ עיי"ש אבל עיין ברש"י שכתב וז"ל ואע"פ שאין ראיה לדבר שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר וכו' ובד"ה ת"ש וז"ל מדקאמר והיום למלאכה וכו' זכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קרא יום עכ"ל:
ונראה מדבריו שפי' דלא הוי ראיה גמורה לענין יום ולילה די"ל דגם קודם לזה יום ולילה רק דרוב היום במלאכה ורוב הלילה למשמר לכן נאמר היום למלאכה וכו' ולכן הוי זכר עכ"פ דעת מלאכה הוי יום ואמר עד צאה"כ, ויקשה מנ"ל דצאה"כ לילה ועמוד השחר יום כיון דהוי רק זכר לדבר ועיין בפני משה בירושלמי ריש מסכת ברכות עיי"ש, והנה לרש"י קאי שאין ראיה לדבר גם על תרומה וכיו"ב דהוי יום בעלות השחר ולילה בצאה"כ ולתוס' קאי רק על ק"ש, ונראה שלכן דחק רש"י לפרש כן משום דס"ל ק"ש ותרומה שוין לענין יום ולילה לכאורה:
וגם לדעת התוספות דס"ל בק"ש לא תליא כלל בלילה וכנראה מאן דס"ל עני מאוחר דס"ל כן על כרחך דאפי' בתחילת הלילה אינו יוצא וא"כ לא הוי אפי' זכר כלל ועיין בתוס' ברכות דף ח' בד"ה לא עיי"ש:
וכן ראיתי ברמב"ן במלחמות במסכת ברכות דף ח' גבי רשב"י אומר פעמים וכו' וז"ל ועיקר זמנים אלו שתיקנו החכמים לכל המצות משעלה עמוד השחר וכו' למדו מקרא ואנחנו וכו' ומכאן למדו החכמים זמן ק"ש דערבין עכ"ל, וז"ל עוד שם אלא לענין ק"ש של שחרית אע"ג דבעינן בוקר ואינו כל היום כיון דכתיב ובקומך ורוב אין קיימין וכו' עכ"ל, ומ"ש ואינו כל היום אכתוב בס"ד להלן ובספר קרית ספר למבי"ט בפ"א מהל' ק"ש כתב ג"כ דעיקר זמן ק"ש ילפינן מצאה"כ עיי"ש וגם בסוגיא דרשב"י הנ"ל יש להקשות הרבה אם נאמר דק"ש תליא בזמן שכיבה וקימה ונדבר בס"ד במקו"א בזה:
וא"כ לפי מ"ש הרבה מהראשונים ז"ל שדעתם נגד הפשוט בעינינו דתליא רק בזמן שכיבה וקימה ולא ביום ולילה בחיוב הק"ש:
על כן צריך לומר דהנה עי' במסכת מגילה דף כ' במצותו ביום ובמצותו בלילה מפורש בקרא יום ולילה עיי"ש, ומשונה בק"ש דנאמר בשכבך ובקומך ובלשון הזה לספק דיש לומר כנאמר דהתורה תלאו בזמן שכיבה וקימה ולכן מחויב בלילה שהוא זמן השכיבה וביום שהוא זמן קימה ולכן יקרא ק"ש של ערבית ושל שחרית אבל לא כל היום ולא כל הלילה בכלל ויש לומר ג"כ איפכא דבלשון התורה הלילה נקרא זמן שכיבה והיום זמן קימה ולכן נאמר בשכבך ובקומך מפני שבזה מוגבל הזמן של היום ושל הלילה וביום ובלילה תליא:
אמנם ע"ז י"ל כקושית בית שמאי לבית הלל נימא בבוקר ובערב ואם נאמר דביום ובלילה תליא נאמר כמו בשאר מצות ביום ובלילה, ויש עוד בכלל ספק דיש לומר דנקטה התורה הלשון בשכבך ובקומך דאפי' קודם לילה ויום בעת השכיבה וקימה ג"כ יוצא ידי חובתו וקושית ב"ש לב"ה נימא בבוקר ובערב ולא קאמר ביום ובלילה משום דבוקר וערב ג"כ זמן השכיבה וקימה בכלל, וא"כ או ביום ובלילה דיוצא בודאי יד"ח וגם קודם לזה בזמן שכיבה וקימה, ויש לומר ג"כ דבעי שניהם יחד יום ולילה וזמן שכיבה וקימה, והנה התורה סתמה וכללא בכל דוכתי ספיקא דאורייתא לחומרא ובמקו"א כתבתי דספק בלשון התורה אף לרמב"ם מדאורייתא לחומרא דטעמא להקל בספק מדאורייתא כמ"ש בפי' משניות במסכת נזיר דף ס"ב שאפשרות דבר שאין לו תכלית עיי"ש וכל זה לא שייך בלשון התורה שאפשר שתפרש התורה באר היטב ודוקא בספק במציאות שייך לומר כן:
והנה במקו"א כתבתי דספק בלשון התורה בגדר ודאי דמשו"ה לא פי' התורה משום דמספיקא ניזיל לחומרא וכמ"ש בצל"ח ריש מסכת ביצה בענין כוחא דהתירא עדיף עיי"ש ואם נאמר דבספק ניזיל בקולא ג"כ כמו בנולד עוד ספק שיהיה ספק ספיקא א"כ הו"ל להתורה לפרש ונפק"מ לענין כמה דברים וי"ל בזה במס' ר"ה בס' בגנוחי גנח עיי"ש ואין כאן מקומו, אבל יוצא כמו"כ קולא מזה דאם נאמר דצריך שניהם בעבר הלילה לאחר עמוד השחר כדאיתא רשב"י אומר פעמים וכו' וא"כ לא שייך דהוי כודאי אם ניזיל בשניהם לחומרא ולכתחילה ודיעבד כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי לא שייך בדאורייתא, וא"כ הוי כספק דאורייתא בעלמא אבל כמ"ש הרמב"ם ג"כ ס"ל לחומרא בכה"ג ובק"ש תליא אם ק"ש דאורייתא או דרבנן דאם הוי דאורייתא צריך שניהם לצאת ידי חובתו, אבל אם ק"ש דרבנן אף דאסמכהו לבשכבך וכו' דקרא מ"מ משום ספק בתקנתן יוצא בין ביום ובין בשכיבה וקימה:
והנה לכאורה יש לומר להיפוך אם ק"ש דרבנן בעבר זמן השכיבה וקימה יהיה פטור מלקרות מספיקא, ומצינו בהיפוך ברשב"י וכו' ודוחק דס"ל ק"ש דאורייתא ושחרית יוצא לאחר עמוד השחר דהוי מהתורה זמן קימה:
אמנם נראה דדוקא אם דנין בחיוב מספק אם בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, אבל היכא דמחויב בודאי והספק אם יוכל עוד לפטור א"ע שלא יהיה פושע למפרע בזה דיוכל לפטור עוד א"ע קולא הוי, וא"כ ממ"נ אם ק"ש דאורייתא מחויב מספק בעבר הזמן השכיבה וכיו"ב ואם הוי דרבנן לקולא דיוצא עוד לפטור א"ע שלא יהיה נקרא פושע, וא"כ לפמ"ש דהוי ספק אם צריכין תרווייהו ואם ק"ש לחומרא בשניהם ובעבר זמנו של אחד ג"כ לחומרא לקרות מספק ואם ק"ש דרבנן לקולא לקרות בכל אופן וכמ"ש:
גם יש מקום לומר דהנה כמ"ש הרבינו יונה דאף למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא ודברת בם בד"ת קאי בלא למד מחויב לכו"ע, ועי' במס' מנחות צ"ט אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה, ובמס' נדרים דף ח' ע"א דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית, ומדרבנן לבחור בק"ש דהוי ד"ת עם מלכות שמים נמצא שתי למודים על למוד בעת הזאת ודברת בם בשכבך והגית בו יומם ולילה וא"כ אם ק"ש מדרבנן מהשתי למודים נדע או יום ולילה או זמן שכיבה וזמן קימה, וא"כ בק"ש דרבנן לכו"ע יוצא באחד מהזמנים:
וכאשר נראה במחלוקת התנאים בשעורי דק"ש נמצא ר' אליעזר דס"ל אשמורה הראשונה תרווייהו לילה ותחילת זמן שכיבה והוא ס"ל ק"ש דאורייתא וכמו"כ מאן דס"ל משעה שעני וכו' דמאוחר משל כהן כדאיתא בגמ' גם כן ס"ל דבעי תרווייהו וס"ל ג"כ ק"ש דאורייתא:
ולפ"ז הכל עולה יפה דתנא דמשנה נתן רק סימנא דשל צאת הכוכבים ואם הרישא ג"כ ר' אליעזר ס"ל דבעי תרווייהו ולא נתן סימנא רק ללילה ולא לזמן שכיבה לדורות בהנופל תחת השנוי רק לילה דמאי דהוי לילה לתרומה וכיו"ב וכמו כן לזה ולמסקנא דרישא לאו ר"א יש לומר דס"ל לתנא דמתני' ק"ש דרבנן ונתן שיעור מסוים על לילה דכמ"ש בחד יוצא או בלילה או בזמן שכיבה, ולזמן שכיבה לא נתן עת כלל כי א"א לתת כן לדורות ולמסקנא י"ל דתנא קמא ור"א פליגי, (ולשון הגמ' זמן ק"ש דשכיבה אימת ולא נאמר זמן שכיבה אימת הנראה המחויב מבשכבך ואין מוכרע כלל):
ולפ"ז שפיר דעת הראשונים ז"ל שהבאתי, ועי' בפנ"י שהקשה על ר"ת דתליא בפה"מ דתליא ביום ולילה עיי"ש, דס"ל דבלילה יוצא בכל גוונא רק בזמן השכיבה שקודם הלילה הוי הספק, ומאי דהוי לילה נדע מקרא דואנחנו וכו' וזכר לדבר לק"ש דעכ"פ בלילה יוצא ולא ראיה גמורה להגביל רק זה הזמן דגם קודם לזה בזמן שכיבה יוצא ג"כ, אבל אם היינו אומרים בלילה בליכא זמן שכיבה אינו יוצא לא הוי אפי' זכר לדבר ג"כ, ולפ"ז מיושבים כל הקושית הנ"ל דרק לזמנו של לילה נאמר במשנה דצאה"כ דיוצא בכל גוונא, ודברי הירושלמי הנ"ל מפורשים היטב וכי קודם לכן לאו ספק הוא דביה"ש לפ"ז הוי ספק לענין ק"ש כיון דהוי ספק יום או לילה וזה לפי פי' של הפני משה הנ"ל, גם יש לפרשו בלי היפוך הלשון וכי קודם לכן לאו ספק הוא דכמ"ש דלזמן שכיבה לא נאמר במשנה זמן דיוכל להיות קודם צאה"כ וקודם ביה"ש ולא יקשה דאל נזלזל וכו' שעורי דרבנן מצומצמים דלזה לא נתנו שיעור כלל:
ומזה יצא כאור לנו דברי הגאון המובא ברשב"א הנ"ל ומיניה תסתיים שמעתא, דהנה יקשה לדבריו מר' אליעזר דס"ל ק"ש דאורייתא ולפמ"ש תרוייהו בעינן זמן שכיבה ולילה והוסיף מה"ט לחומרא מספיקא תחילת זמן השכיבה עד האשמורה הראשונה, א"כ האיך נפרש הברייתא ר"א אומר משעה שקידש היום וברש"י פי' ביה"ש, ואם נפרש כמ"ש ברשב"א קידוש היום מתחילת השקיעה דהוי זמן תוספת שבת יקשה טפי, ואם נפרש קדוש היום מודאי בצאת הכוכבים וא"כ הוי כר' יהושע כמ"ש בתוס' בד"ה קשיא עיי"ש, וכמו כן לעיל דיקשה להירושלמי דס"ל דקרא בביה"ש חוזר למאן דס"ל ק"ש דאורייתא והרי ר"א סבירא ליה ק"ש דאורייתא וס"ל דקורא ביה"ש לפי' רש"י, אבל לפי דעת הגאון דפי' דר"א ס"ל ביאת שמשו וא"כ ס"ל דהוי לילה מתחילת השקיעה וא"כ הוי אז תרוייהו זמן השכיבה ולילה ולא הוי ספק כלל, ועי' ברשב"א שכתב דר"א לא מיירי בביה"ש, ודברי הגאון ז"ל מאירין עינים וכ"כ ז"ל שאין לדחות דברי הגאונים דדבריהם דברי קבלה, ומיושב שפיר דלכן לא נזכר לב"ש הנפק"מ לזמן שכיבה דכמ"ש במשנה לא נאמר רק שעורא דלילה דכו"ע מודים ולהיות יוצא ביום כולו לב"ש גם הוא ס"ל סמיכת גאולה לתפילה, (ועי' במס' מנחות מ"ג זכור מצוה זה ק"ש משיכיר וכו' דלמ"ש רמז לדרך בני אדם מ"מ דרך רמז ליום הוי דלכו"ע זמן ק"ש כמ"ש ועיין בתוס' שם):
ולפי דרכנו דדעת הירושלמי דקודם לכן הוי ספק בזמן השכיבה עכ"פ יש להבין דברי רש"י שכתב בריש מס' ברכות דיוצא בקריאת פרשה הראשונה ועי' בשאגת אריה שכתב משום ספיקא דאורייתא יוצא בפרשה הראשונה עיי"ש וקשה לומר דמסופק אם פה"מ מהני, אבל למ"ש לכתחילה לקרות משתחשך ובקריאת פרשה הראשונה דמחויב מדאורייתא יוצא ומספיקא דקודם לכן וכו' חייב רק בהדאורייתא והספק הוי האי דקודם לכן דירושלמי וכמ"ש לעיל. (והנה למ"ש לר"א משום ספק בעי ג"כ תחילת זמן השכיבה עד סוף האשמורה הראשונה בעבר הזמן ולא קרא צ"ע דלמ"ש היה נראה דיקרא אח"ז רק לכתחילה נאמר מר"א כן וצ"ע):
ואחרי כל דברינו נבוא לדברי רבינו בהלכה זאת שדייק וכתב "בשעה שבני אדם שוכבין והוא לילה, ובשעה שבני אדם עומדים והוא יום" אשר עמדנו על זה בראש דברינו זהו ולמ"ש דמאן דס"ל ק"ש דאורייתא צריכין לשניהם זמן שכיבה וקימה ויום ולילה ורבינו ס"ל ק"ש דאורייתא כמ"ש לעיל וא"כ יש להבין בפי' בלשונו והוא יום והוא לילה דהיה נראה דבשעה וכו' סימנא ליום ולילה בלשון התורה ובהם בלבד תלוי, ולמ"ש ע"כ לפרש בשעה וכו' והוא לילה דשניהם צריכין להיות בשעה וכו' ובלילה, ובהל' ט' שכתב מצותה מצאה"כ העתיק כדרכו לשון המשנה דהוי לענין לילה הזמן המוגבל ועכ"פ בלא קרא בזמן השכיבה צריך לקרות אח"ז כמ"ש וללילה נתן סימנא כתנא דידן ולא לזמן השכיבה כן נראה לענ"ד לומר, ובסמ"ג עשין סי' י"ח בלשון בשעה שבני אדם שוכבין וזהו בלילה ובשעה וכו' וזהו ביום עיי"ש, וגם בלשון הזה אין הכרע ויש לפרשו כמ"ש, ועי' מ"ש בהל' י"ב להלן עוד בזה הנ"ל: