Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
1:1א׳:א׳
1 א

מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה ואין מנין התפילות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. וכן בסמ"ג דתפילה דאורייתא עיי"ש. ועי' בסה"מ עשה ה' וי' וברמב"ן שם ובכ"מ כאן:
ועיין בס' צל"ח ברכות כ"א ובס' מרכבת המשנה שכתבו לתרץ קושית הרמב"ן דב"ק במס' ברכות שם דהתפלל כבר ק"ש וברכותיה דבברכות הוי תפילה ובצל"ח מביא ראיה מלשון תוס' במס' שבת י"א שכתבו דהאי דאי' שם כי מטי זמן תפילה הוה לביש ומכסי ומצלי האי מצלי היינו ק"ש עכ"ל והאיך יקרא ק"ש מצלי אבל היה קורא ק"ש בברכותיה ויצא ידי תפילה דאורייתא עיי"ש:
אבל לענ"ד עוד צ"ע דהנה לכאורה בחיוב תפילה שכתב רבינו שהוא מתורה יש לספק כמ"ש אח"ז דיש בכלל תפילה שבח ובקשה והודאה. אם כולמו מדאורייתא ואם יוצא מדאורייתא באחת מהם. ובשבח או בהודאה באחד מהם בלבד. ואם נאמר דבאחד מהם איזה שיהיה יוצא ידי דאורייתא הרי בק"ש דמקבל מלכות שמים ואומר ה' אלוקינו ה' אחד הכולל כל שבח שבעולם ויהיה יוצא ידי תפילה בק"ש. ואם נאמר כן יהיה נאמר דספק התפלל אין חוזר ומתפלל דהוי דרבנן משום דקרא ק"ש והוי תפילה דרבנן ולמאן דס"ל ק"ש עם כל זה י"ל דתפילה דאורייתא וק"ש דרבנן בהתפלל לאח"ז. אבל כנראה מלשון הרמב"ם בה"ב אלא וכו' דכולמו ביחד מחויב מדאורייתא ואם גם לא נדייק כן נראה דעיין ברמב"ן בסה"מ הנ"ל דבעת צרה הוי תפילה דאורייתא וזה לשונו ומה שדרשו בספרי ולעבדו וכו' ד"א זו תפילה אסמכתא היא. או לומר שמכלל העבודה וכו' ושנתפלל אליו בעת צרה ותהיינה עינינו ולבינו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם כענין שכתב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' והיא מצוה על צרה שתבא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה והוא הענין שאמר שלמה ע"ה וכו' עכ"ל ועי' לשונו בסוף הדיבור עוד ועי' ברמב"ם בפ"א מהל' תענית מ"ע לצעוק וכו' עיי"ש. והנה שם נאמר בצרת ציבור ומסתברא בצרת יחיד עכ"פ מחויב בתפילה רק לא בתרועה דהוי רק בציבור. וכמ"ש ברמב"ן כעיני עבדים וכו' ומזה מסתברא לדעת הרמב"ם להתפלל בכל יום על צרכינו וחיינו התלויים מנגד מבלעדי חסדי ה' לנו בכל עת ורגע וא"כ תפילת בקשה עיקר התפילה בכל יום ולא די בשבח בלבד. ועכ"פ לא נוכל לומר כמ"ש דהרי הרמב"ם סובר ק"ש דאורייתא ותפילה דאורייתא ומדבריו דמחויב בשניהם וא"כ לא שייך לומר דאם קרא ק"ש הוי תפילה דרבנן. וגם כמ"ש שנראה דתפילת בקשה עיקר התפילה ולשונו בהל' ב' נראה בשלשה [שבח שאילה והודיה] מחויב מדאורייתא וא"כ האיך נאמר דיוצא בברכת ק"ש שאינה בקשת כל צרכיו דתפילה בקשה מסתברא שתהיה על כל צרכיו דעל כולמו נהיה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו':
אמנם כנראה מלשון הרמב"ם ורמב"ן רק בעת צרה לרבים המצות תפילה בשעת צרה כנראה מלשון התורה הנלמד ממנו כן ג"כ. ויש לומר דעל עצמו אלה המקבלים הכל באהבה כר' חנינא בן דוסא כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד לא ימצאו נפשם להתפלל גם בצרת נפשם כי יחשבו הכל לטוב ובוטחים בחסדי ה' וכל זה על עצמו אבל צרת אחרים על זה לא ינוח נפש צדיק מלהתפלל לה' כי לקבל מאהבה רק צרת נפשו ולא של רבים. וגם על צרכי עצמו יש להתפלל אשר לצדיקים ומקבלי הכל באהבה לזה נכסף וכלתה נפשם על שלימות הנפש יראת ה' ואהבה אליו הארת עין בתורתו ועבודתו וכיו"ב בבקשת אלה כאלה כרחב"ד וחביריו התפללו ע"ז יותר משאר בני אדם והנה על אלה צרכי הנפש כלולים בברכת ק"ש ביוצר אור ואהבה רבה ולפ"ז י"ל כמ"ש ז"ל דבקרא ברכת ק"ש יצא ידי תפילה דעל צרכי עצמו אינו ממצות תפילה זולתי צרכי נפש ולזה יספיק ברכת ק"ש. ועי' מ"ש בפ"ג ה"א עיי"ש שצ"ע משם. ומ"ש בפ"א ה"א מהל' תענית עיי"ש:

2 ב

ואמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה וכו'. ומספרי מפ"ק דמס' תענית ולאהבה את ד' אלוקיכם ולעבדו. אתה אומר זו תפילה או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה עיי"ש. ויש להבין למה לא נכלל בזה ק"ש וכיו"ב חובת הלבבות הרבה הדברים המסורים ללב בלבד. ולמה יצא רק תפילה לומר בה בלבד שהוא בלב. ולמה נצא מדרך הפשוט ולעבדו בכל לבבכם על כל המצות פסח ותפילין וכיו"ב כי נעשה הכל בכל לבבינו ונפשינו. ונאמר בזה כי מפורש ביותר במקראי קודש "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך" (תהילים קי״ט:נ״ז) ועי' במפרשים "המה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה תהלים ק"ט ועי' במפרשים וברש"י תחת אהבתי אותך. ואני תפילה שהוא התפילה בעצמה מליצה בלתי מורגלת בתנ"ך:
ואשר אחזה לדעתי בזה הוא. הנה כנראה כל הרגשות מחוץ יבואו ומשם נולדו ובאדם ישימו משכנם. העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ארז"ל כל הנרצה ונאהב לנו והמה לתענוגי נפשינו הכל החושים יובילו אותם מחוץ לבתי נפשינו משכן ההרגשות. אבל יש הרגשה אשר בפנימות לב האדם מקורה והמה חלק מחלקי הנפש ממעל לה יעלו בקרבה ולא יפרדו ממנה. כמו אהבת הבן לאביו גם להאומר לאביו לא ראיתיו וכ"כ האהבה לה' ית"ש ויתעלה אף כי מבחוץ תבוא לנו הכרת מעשיו הנפלאים חסדו וטובו עלינו בכל פינות שאנו פונים כדברי המליץ "מאיזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון כולמו יעידון ויגידון כי לעולם חסדו" מבלעדי זאת נטוע בנפש הישראלי אשר לא נשחת אהבה כזאת וזה העדות על מקור נשמת האדם מלמעלה. וגם לבן מעשי אביו בטובו וברחמיו עליו יעירו אהבה לו אף כי בלעדי זאת האהבה נטועה בנפשו:
גם חלק מחלקי הנפש ההרגשה והלב לא יוכל להיות פנוי מבלי הרגשות אם טובות או רעות אין רגע אחת לא ישקוטו בו. והכח להרגש היא ההרגשה בעצמה. "אלוקים עשה את האדם ישר" קהלת ז' רק הרגשות טובות מחלקי הנפש ולא הרעות ולכן ישמח כל אדם אחרי עשותו הטוב ולבו עליו תאבל אחרי עשותו המזמתה:
ולכך אמרו בצדק חכמי מוסר כי העובר עבירה פוגם בנפש. פגם הוא מלשון חסרון כמו יין פגום וסכין פגום על חסרון בהם. וכן זה החוטא מחסר בנפשו מחלקו בחיים כי ההרגשה הטובה אינה דבר נוספת בלב רק חלק מחלקה הוא כמ"ש כי הכח להרגיש בלתי נפרד מהרגשות בעצמם וזה שאמר המלך החסיד ע"ה. "חלקי ה' אמרתי לשמור כדבריך" לשמור דבריך הוא ולעשות רצונך כבן לאביו הוא מחלקי נפשי ולא הרגשה נוספת מבחוץ בא בה. והן התפילה השלימה השתפכות הנפש לה' ית"ש כבנים לאבותם באהבה ובטחון אליו ובהכרת חסדיו גודלו ורוממות יקרו בלי חקר וכיו"ב כל זה נטוע בנפש ולא מבחוץ לנו וכמה בחר נעים זמירת ישראל לומר "ואני תפילה". חלק מחלקי נפשי אשר שפתי ירננו ואשר אין מלה בלשוני לגלותם רחשת לבבי ליוצרי ובוראי. והנה במקרא נאמר "לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם" ולא נאמר עם כל לבבכם. אבל הלשון "בכל" על המקום אשר אהבה תצמיח בהלב בעצמו. ובמקום אחר כתבתי גם באמונה בה' ובתורתו ומהכרה ע"י הרגשת הלב אשר היא ראש לכל ההרגשות עיי"ש:
וזה הנראה בכונת רז"ל איזה עבודה שבלב אשר שם מקורה ולא מבחוץ זו תפילה אשר לא נוכל לומר ככה על שאר מעשי המצות פסח ותפילין אשר נדע מפי התורה ולא כן הרגשת הישראלי נגד ה'. וזה שאמרו ז"ל או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפילה. אבל עוד נשאר להבין למה לא ק"ש אשר היא אהבה לו יתעלה הנטוע בכל נפש לא נשחת. ועי' בס' אפיקי יודא ח"א דרוש ד' בפי' בעבודה שענינה על דבר שאין המעשה מצ"ע תכליתו עיי"ש:
והנראה אף דגדלה מעלת ק"ש בקבלת מלכות שמים ותורה אשר ארז"ל תלמוד תורה נגד כולמו ובמס' שבת פ"ק להמאריך בצלותא מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה עיי"ש. עם כל זה אף בפרט ובאיכות גדול מתפילה בכמות תפילה גדולה מאוד כי תתפשט על כל מעשי האדם ומקריו בכל מעמד ומצב כל אשר יאהב וחביב עליו מתפלל ומבקש עליו מה' ליתנו לו ולשמור אשר בו בידו והתפילה לירא ה' בלתי סר מכל מאוית נפשו כי ברצונו לבקש על מזונו וכיו"ב חיי גופו אשר אין מבוא לאהבת ה' בזה אבל התפילה מיוחדת להם וזה שארז"ל בכל לבבכם הנוגע בכל לבבכם בכל דבר ודבר הנוגע ללב האדם בגופו ובביתו בשדה ובכרם וכיו"ב זו תפילה. וקראו רז"ל לתפילה חיי שעה ויקר מזה התורה חיי עולם וגדול באיכות. אבל בכמות התפילה על חיי שעה עי"ז התפילה בכל הנוגע בלב ונאמר עלי' לעבדו בכל לבבכם:
ובמס' שבת דף י' ע"א רבא חזי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד עיי"ש. וברש"י חיי עולם תורה. תפילה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות עכ"ל:
והנה להסוברים תפילה דרבנן תיפוק ליה דתורה דאורייתא ותפילה דרבנן ואף לדעת רבינו דתפילה דאורייתא האריכות מדרבנן דמהתורה די כמ"ש אף במקצת תפילה ואין שיעור מדאורייתא לתפילה והאריכות ודאי דרבנן. אמנם במקו"א כתבתי דיש לחלק בין דבר שכולו מדרבנן אף בקיימו לא קיים רק דרבנן. לדבר שאינו מחויב מהתורה אבל בקיימו קיים דאורייתא. דהנה אף דלרמב"ן אין מחויב בתפילה כלל מדאורייתא ולרמב"ם אין שיעור מדאורייתא מ"מ מסתבר לשניהם התפילה ושבח והודאה לה' למקיימה עושה מצוה דאורייתא וכל מה שמוסיף מוסיף בדאורייתא וביותר לרמב"ם י"ל כמ"ש המבי"ט בהל' ק"ש דאף דדי בפרק ראשון מ"מ כמה שיקרא הוי דאורייתא עיי"ש וכמו"כ בתפילה בכל האריכות הוי הכל דאורייתא. ולכן לא אמר לו משום שזה דאורייתא וזה דרבנן רק זה חיי עולם וזה חיי שעה. ולכן להפסיק לתורה מתפילה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד:
והנה יש להבין דהרי לא אמר לו רבא למה התפלל כלל ולא עשה כרשב"י וחביריו דתורתו אומנתו דאין מפסיקין להתפלל. אלא דאמר לו למה האריך בתפילתו ומתפלל גם בזמן הראוי לת"ת שהיא תמידית מוהגית וכו' ומאי השיבו והוא סבר זמן וכו' הלא רבא ג"כ ס"ל כן ומה"ט היה קשה בעיניו אריכתו בתפילה על כי נגע בזמן התורה. וכמ"ש ז"ל והוא סבר וכו' קאי על רב המנונא ולכאורה היה מסתבר ביותר על דברי רבא:
ונראה דהנה במס' מנחות צ"ט ע"ב אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית וכו' עיי"ש ובמס' נדרים בפ"ק. וא"כ י"ל שהוא הוכיחו על אריכות תפילתו שמבטל ת"ת שהוא בכל היום ותפילה זמנה קבוע. והוא ס"ל זמן תורה לחוד וכו' דגם לתורה זמן מיוחד וקבוע דאם קרא שחרית וכו' וא"כ תורה לחוד ותפילה לחוד ולא נגע זה בזה ונוכל להאריך בכל אחד כמו שנרצה רק באם הוגה בתורה מקיים בכל פעם מצוה לכו"ע וכמ"ש דהוי מצוה בקיומה לכו"ע קיים דאורייתא:
ובס' תבואות שור הקשה אטו בתפילה הכל על חיי שעה והלא מתפללים גם על חיי העולם האר עינינו בתורתך וכיו"ב עיי"ש:
אבל למ"ש ממעלת התורה באיכות ובתפילה בכמות עבור שנמצאת גם בהנוגע לחיי העולם בלבד ג"כ וא"כ זה ממעלת התפילה ועם כל זה גדלה מעלת חיי עולם נגד חיי שעה וזה שאמר לו אף כי רבה מעלת התפילה כי תתפשט על כל מעשי בני אדם מכל זה נעלה חיי עולם: