Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
1:1א׳:א׳
1 א

כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל ט"ו עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כל האוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. ועיין בלח"מ ונאמר לברר דין הממחה ודין משקין היוצא עי' חכם צבי סי' כ':
[א] במסכת חולין דף ק"כ ע"א תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא בה והא לאו אכילה היא אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה וכו':
וברש"י הקפה הקרישו על גבי האור עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה הקפה בחמה מיירי כדפי' במס' מנחות דף כ"א אבל באור לא דדם שבישלו אינו עובר עליו עכ"ל. ורש"י לשיטתו במס' מנחות שם דדם שבישלו עובר עליו ולכך נקיט ע"ג האור ועם כל זה יש להבין למה בחר באור דוקא ולא בחמה דהוי לכו"ע:
ונראה לומר עם מ"ש בתוס' בסוגיא להלן בד"ה היכא וכו' דאפי' אם לא כתבה [התורה] לשון אכילה מסברא דדוקא בבעין כמו שהוא אסרה התורה ובשם ה"ר שמואל כתבו דדוקא במשקה היוצא הוי סברה כזה אבל בהמחה חלב וכיו"ב שהוא גוף הדבר צריך למכתב אכילה להוציא מאיסורא וע"ז נפש לרבוי ולהוציא מלשון אכילה וכמ"ש במהרש"א שם אפי' אין שותה גוף איסור עיי"ש. ועי' בתוס' בד"ה לרבות את השותה דדבר שאין משקה צריך לרבות בשותה אבל במשקה הוי שתיה כאכילה עיי"ש:
וי"ל לפ"ז דאם השנוי דלא הדרי וא"כ נפקע האיסור ממנו דלא שייך לאכלו בדרך בעין כמו שהוא ואם נאמר דרק בבעין אסרה התורה נפקע איסורו אבל באם השנוי החזור לקמייתו ויש לאכלו בבעין אף כי עתה אינו בעין מ"מ לא נפקע שם האיסור ממנו דהאיסור עומד עודנו עליו באופן דהדרי להיות בעינו כמות שהיה ועיין במס' מנחות כ"א הנ"ל בגמ' מ"ש בחמה באור לא הדר בחמה הדר עיי"ש וא"כ ס"ד לומר דוקא בחמה שאיסורו עליו כשיחזור לקדמותו והוי רק כאכלו שלא כדרך אכילתו באותו הדבר כיון דעכ"פ שם איסורו עליו רבוי מקרא דאפי' אכלו בשנוי חייב אבל באור דלא הדרי לבעינו ונפקע איסורו לעולם ולכן מביא לרבותא דאפי' באור חייב ואף דבמס' מנחות שם לא נאמר לחלק כן כדאיתא בחמה נמי כיון דאדחי אדחי מ"מ ס"ד לומר כן ובחר ביותר לומר באור לדעתו דדם שבישלו עובר עליו ולכאורה סברת הגמרא הנ"ל משום הדרי ולא הדרי הוי כמ"ש משום דעודנו תורת דם עליו כשיהדר וכמ"ש:
[ב] בשלמא הקפה את הדם וכו' אחשוביה אחשביה וכו':
ויש להבין בענין אחשביה בכה"ג שאינו כמות שהוא וכמ"ש בתוס' דהתורה לא אסרה רק בבעין ולא בדרך שתיה אף שבמשקין שתיה כאכילה ולא כן במידי דאכילה ואף לדעת הריטב"א במס' מכות בחצי שיעור מטעם אחשביה עיי"ש והנה בשלא כדרך הנאתו מצינו במס' שבועות כ"ב בנשבע שלא לאכול ואכל שאין ראויה לאכילה ובמס' יומא פ' אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ועי' בטור או"ח בסי' תרי"ב דמותר ולדעת רבינו מדרבנן אסור ועי' בטו"ז שם ס"ק ו' ובשאגת אריה בסי' ע"ד וע"ה ובמס' פסחים כ"א ע"ב בחרכו קודם זמנו וברא"ש דאסור באכילה משום אחשביה ושם מדרבנן ועי' בר"ן ובעה"מ שם ובטו"ז בסי' תמ"ב ס"ק ח' ובהל' שביתות עשור בפ"ב ה"ה ומ"ש שם עיי"ש. והנה כאן נראה דמהני אחשביה ועי' במס' שביעית פ"ח מ"א חישב לאדם וכו' ופ"ז מ"א ברא"ש שם עיי"ש. ולכאורה דוקא בחצי שיעור כתב הריטב"א כן דהוי מצד עצמו באופן איסורו אלא דדרך אכילה לא הוי ובצירוף הוי גם דרך אכילה ושם איסור עליו לאכלו בצירוף אבל בשלא כדרך הנאתו באופן הזה לא הוי בגדר איסורא לא מהני דעתו להחשיבו וכה"ג דהמחהו גרע דבשלא כדרך הנאתו איסור מצד עצמו עליו לאכלו כדרך הנאתו אבל בהמחהו נפקע איסורו והאיך יחזירו לאיסורו במחשבתו ונראה דדבר שרוב בני אדם מקפידין לא שייך אחשביה ואמרינן בטלה דעתו כדמצינו בכמה דוכתי אכילה ע"י הדחק לא שמיה אכילה ועי' פסחים מ"ד ונזיר ל"ו ע"ב בתוס' בד"ה הנח ובטור או"ח בסי' תמ"ב ובהמ"מ להלן בהל' ה' עיי"ש וגם מאי נאמר בתערובת שכתבו ז"ל דלא שייך אחשביה ועי' בחוות דעת בסי' ק"ט עיי"ש:
גם עיין בתוס' במס' שבועות כ"ג ע"א בד"ה גמר שהקשו לר' יהודה מנ"ל שתיה בכלל אכילה דלא יליף שכר שכר מנזיר וכתבו מסברה ועוד י"ל דר"י יליף דשתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא והתורה קראה אכילה עכ"ל ובירושלמי שם פ"ג ה"ב פתר לה כר' עקיבא דר"ע אמר כל שהוא [כלומר כמו שהוא בעינו] אכילה ועי' בפני משה שם והנה להירושלמי ולר"י דוקא בצלול חייב ועכ"פ לדידן דאין עלוי לשתיה מהקפה בדם מ"מ הו"ל למילף מדכתיב אכילה בדם חייב בהקפה ולמה לומר מטעם אחשביה:
והנראה בזה לפי מ"ש בתוס' בד"ה לרבות השותה דבמידי דשתיה דהוי כאכילה ידעינן בעלמא לאוכל דממחה לשתיה עיי"ש וכיוצא בזה ברשב"א בד"ה הא וז"ל וזה שהקפה אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לאו הכי הו"א דוקא בשאכלו כברייתו דהיינו מחוי הא בשהקפהו וגמעו פטור שלא חייבהו התורה אלא כדרך ברייתו עכ"ל וא"כ לפי הנראה מדבריו אחשביה מצד דעתו וא"כ יש להבין כיון דשתיה בכלל אכילה מ"ש בשנוי מברייתו משתיה לאכילה בדם שהקפה דאמרינן אחשובי אחשביה לשנוי מאכילה לשתיה בהמחה החלב דאמרינן דלאו אכילה היא:
ונראה לומר דוקא בדם דאיתא לשון אכילה וכמ"ש בשם הירושלמי הנ"ל והיה מסברה כמ"ש בתוס' לר' יהודה דרק בצלול חייב עיי"ש וא"כ אמרינן שפיר בהמחה חלב דהוי שנוי מברייתו מאכילה לשתיה גרועי גרעי ואינו בכלל חיוב מהתורה אבל בדם משתיה לאכילה כיון דהתורה כתבה בלשון אכילה וכרוב איסורי אכילה בתורה נאמר בו ולכאורה לפי לשון התורה יהיה נאמר דרק בהקפה יהיה חייב דלשון אכילה מסכים ע"ז אלא משום דבעינן דם הראוי לזריקה וכדאי' במס' מנחות הנ"ל דעיקרו בצלול ועכ"פ לא שייך לומר משום השנוי משתיה לאכילה נפיק מאיסורא נגד לשון התורה ואדרבה אחשובי אחשביה שהביאו למעלת אכילה משתיה וכלשון האיסור הנאמר בו וברוב איסורים ולכן רק מאכילה לשתיה מקשינן והא אכילה כתב בהו:
והנה למ"ש בתוס' להלן בד"ה היכא דרק במשקין היוצאים מסברה דלא בכלל איסורא בלעדי קרא דאכילה רק במחוי דחלב דבלעדי קרא דאכילה הוי נאמר מסברה כיון דהוי גוף האיסור אף בהמחהו חייב אתי שפיר מ"ש, גם למה שכתבו בראשונה שם דגם בהמחה חלב מסברה דאינו בכלל איסורא עיי"ש י"ל ג"כ היכא דכתבה התורה אכילה אף דמסברה החיצונה אינו בכלל אכילה באכלו דרך אכילה הוי עלוי לאיסורא וכמ"ש. ועיין ברא"ש במס' ברכות דף ל"ו ע"א בשם ר' אליעזר ממיץ נגד דעת התוס' עיי"ש:
והנה לכאורה היה נראה לומר הא דבעינן קרא להמחהו וכו' אף דשתיה בכלל אכילה, הוי רק לענין עונשין וכדאי' המחהו וכו' חייב דלענין עונשין מספיקא בדעת התורה לא מענשינן אבל לענין איסורא אפי' מספק בלשון התורה יהיה אסור וכמ"ש במ"א דבספק בלשון התורה אפי' לדעת רבינו ספיקו לחומרא מדאורייתא ויהיה נפק"מ גדול לענין משקין היוצא להלן אבל לא נראה כן בדעת הפוסקים וצ"ע:
[ג] שם בגמ' תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגומעו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה היא אין אדם יוצא יד"ח בפסח בשלמא אם מצה היא אין אדם יד"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה וכו':
ובתוספת בד"ה לחם וכו' הוי מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה עכ"ל:
ונראה לענ"ד דהנה במסכת ברכות ל"ז ע"ב האי חביצה דאית ביה פרורין כזית בתחילה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות וכו' והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא יד"ח בפסח וכו' א"ר ששת האי חביצה אע"ג דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבא והוא דאיכא עליה תורייתא דנהמא עיי"ש:
ובתוספת שם בד"ה אמר כתבו דוקא בנותן פרורים במים ונתלבנו אזיל בהו תורייתא דנהמא עיי"ש ואם כן לפי זה ימצא שתיה בפרורים ומים דאית בהו תורייתא דנהמא ותורת לחם ויהיה יוצא ידי חובת מצה ועיין בסי' תס"א סעיף ד' עיי"ש ואם כן האי דאיתא בסוגיא שאין יוצא יד"ח וכו' מיירי דלית ביה תורייתא דנהמא ובאית ביה תורייתא דנהמא לחם עוני מקרי ואם כן י"ל דמשום הכי נקטי לחם עוני וליכא לאשמעינן דהיכא דהוי תואר לחם מקרי כמו כן אכילה כה"ג אף דהוי דרך שתיה (ולשון גמעו מסכים כמו כן בכה"ג אף שמצינו כמו כן בפ' המקשה מהו לגמוע חלבו עיי"ש. ובחלב דאיתא גמעו י"ל) אבל באמת לדינא צ"ע אם יוצא בכה"ג אם הוי דרך אכילה דמקרי לחם לענין ברכות המוציא וכמו כן נראה לענין מצה ובשו"ע הנ"ל איתא שנשרה יש לפרשו אף בכה"ג:
[ד] שם הא דתניא הטמאים לרבות צירן וכו' ליגמר מהני וכו' ובתוספות שם לעיל דף קי"ב ע"ב בד"ה רוטבן וכו' וא"ת ותיפו"ל ממשרת ליתן טעם כעיקר וכו' וי"ל דעיקר דרשה לא אצטריך אלא לצירן וכו' אי נמי אצטריך נמי לרוטבן וקיפה ואשמעינן דמחוי כממש אם המחה שרץ וגמעו דהוי כאכילה דס"ד דבשתיה לא מחייב כיון דאכילה כתיב ביה והכי איתא להלן ק"כ דמייתי ליה אהמחה החלב וגמעו וא"ת אם כן היכא דריש מיניה דצירן אסור כיון דאצטריך להכי י"ל דשקולים הם ומציר גופיה לא הוי שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפה ואכל עכ"ל. והנה מ"ש דשקולים הם צריך פירוש דאין לפרש דרבוי דהטמאים מרבה הכל שהרי טעם כעיקר לא נדע ממנו ושאני ציר מטעם כעיקר ולכאורה נראה לפרש דהיכא דיש לנו רבוי וב' דברים שאין להכריע אם לרבות על זה או על זה דנאמר דבא על שניהם. ועיין במסכת זבחים דף ד' ע"ב עיי"ש ואם כן יקשה דמקשינן ולגמור מהני הרי בליכא רבוי ודאי מסתבר ללמוד רק ממה שמפורש במקום אחר נפש להשותה ומנ"ל צירן וצריכין עוד להטמאים ונראה דכונת התוספות כדמסקינן ללמוד משקין היוצאין כמותן שע"י הכבישה מנפש בס"ד וכמ"ש בתוס' בד"ה היכא דיש לחלק בין מחוי גוף הדבר לטעם היוצא עיין שם. ובמהרש"א שכתב דעם כל זה מנפש נלמד גם היוצא ואם כן צירן כמ"ש דהוי טעם היוצא ע"י הכבישה הגרוע והמחה שוין כמו המחה עם משקין היוצאין שוים ומקשינן שפיר וליגמר כמו כן טעם ע"י כבישה מהני:
אמנם יש להבין למאן דס"ל טעם כעיקר מגעולי עכו"ם דאפי' טעם היוצא ומעורב אסור מכ"ש בעין והמחהו ויש מהסוברים בטעם כעיקר גם עונש מלקות ומכ"ש ממשו שנמחה וראיתי בשו"ת חכם צבי בסי' כ' שהקשה כן ותירץ דשאני טעם כעיקר דהוי דרך אכילה עיי"ש. ולכאורה י"ל אם לא נאמר נפש לרבות השותה הוי אמינא טעם כעיקר בדברים שהם משקים כמו חָלב ויין נסך וכמ"ש בתוספות הנ"ל דבזה א"צ למודא דשתיה בכלל אכילה. אמנם יקשה למ"ש בתוספות במסכת ע"ז ס"ז ע"א בד"ה ר"י דחלב בבשר הוי ממשו עיי"ש וכמ"ש נראה כרש"י דהוי טעמא דאל"כ לא ימצא טעם כעיקר אם לא נאמר שתיה כאכילה ויקשה כנ"ל למ"ד טעם כעיקר מגעולי עכו"ם למה לי הנפש לרבות השותה ועל כרחך דמשקה בתערובת מקרי טעמו וימצא טעם כעיקר אף אם לא נאמר נפש לרבות השותה. והנה לכאורה י"ל כמ"ש בחכם צבי הנ"ל ע"י אכילה ותערובת שאני אבל גם זה צריך עיון לומר שהדבר בעצמו אם נוכל להוציאו האיסור מתערובת יהיה מותר וע"י התערובת ההתר יהיה אסור (וי"ל ע"ז גם כן למ"ש בתוספות הנ"ל דאם לא נאמר נפש לרבות השותה הוי טעמו ותליא בטעם כעיקר דאורייתא אבל השתא דידעינן מנפש לרבות השותה אמרינן דמשקה המעורב בדבר אחר מקרי ממשו וטעם כעיקר בטעם המעורב בלבד):
אמנם י"ל כמ"ש בחכם צבי הנ"ל ונפרש דבריו דהוי כמו שנאמר למ"ד דס"ל היתר מצטרף לאיסור וכמ"ש במ"א דמצד עצמו חצי שיעור אסור מהתורה אלא דבעינן דרך אכילה וע"י ההיתר אכל החצי שיעור האסור גם כדרך אכילה עיי"ש:
ונאמר ליישב קושית התוספות במסכת פסחים כ"ד ע"ב בד"ה זיעה בעלמא שהקשו למאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא עיי"ש:
ונראה לענ"ד דהנה בריטב"א חולין קי"ב ע"ב כתב על קושית התוספות מטמאים דממשרת נדע טעם כעיקר כנ"ל וז"ל ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר לא בפסחים ולא בשום מקום וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכו"ע אסור ולא נחלקו בשום מקום ע"ז אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כהאי דמשרת וגעולי עכו"ם ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור עכ"ל. והקשה להיפוך למאן דס"ל טעם כעיקר אפי' ע"י התערובת אסור למה לי הטמאים ותירץ כמ"ש הר"ן דטעם ע"י כבישה שאני מהיוצא ע"י הבישול דע"י הכבישה שייך לומר זיעה בעלמא עיי"ש ובתוס' נראה דלא נחתי לזה:
וי"ל קושיא זאת כמו כן דהנה כמ"ש בריטב"א טעם בעין עדיף למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא אבל נראה דאם לא נאמר נפש לרבות השותה והטמאים לרבות צירן לטעם בעין לאסור על כרחך צריכין לומר בטעם כעיקר משום דהוי ע"י תערובת ודרך אכילה וזה אם הדבר בעצמו מותר בנוכל להפרישו מהתערובות ובתוך התערובת אסור תליא כמ"ש לעיל אם נאמר היתר מצטרף לאיסור דהוי מהאי טעמא וכמ"ש לעיל. והנה במסכת פסחים דמאן דס"ל טעם כעיקר לית ליה היתר מצטרף לאיסור ממשרת עיי"ש. ואם כן לא ימצא לומר טעם כעיקר אלא אם נאמר דטעם בעין דרך שתיה גם כן אסור כנלמד מהטמאים ומנפש ואם כן מיושב הקושיא דלמה לי הטמאים ונפש דנדע מטעם כעיקר שהרי כמ"ש טעם כעיקר לא נדע אלא אחרי כי נדע מהטמאים ומנפש דטעם בעין אסור למאן דלית ליה היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכמ"ש ואם כן מיושב קושית התוס' הנ"ל במסכת פסחים דאף דזיעה בעלמא נאמר טעם כעיקר שם בערלה. דשם בערלה דאמרינן זיעה בעלמא ולא נלמד מנפש ממילא דלא שייך טעם כעיקר כיון דהוי זיעה בעלמא ושותה מותר ולא שייך טעם כעיקר דאורייתא וכמ"ש ואת שפיר:
ועיין בשו"ת חכם צבי הנ"ל שהוכיח מדמקשינן והא דתניא הטבל והחדש וההקדש וכו' משקין היוצאין כמותן מנ"ל וכ"ת לגמור מהנך מה להנך שכן איסור הבא מאליו וכו' נראה דאלו הוי מצינן למילף מחמץ בלעדי הפירכא דכן איסור הבא מאליו הוי ילפינן משקין היוצאין כמותן מנפש ואין לחלק בין שותה גוף האיסור לשותה היוצא עיי"ש. ולמ"ש יש להבין למה שאין לחלק:
ודעת רבינו בפ"י מהל' מאכלות אסורות הכ"ב כתב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן וכו' שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים וענבים שלהן עכ"ל. ועי' בלח"מ שם ובמרכבת שם כתב דילפינן מבכורים וחד מהנך ואין עונשין מהדין עיי"ש. ועיין בהגהות במחנה אפרים בהלכות מאכלות אסורות שם עיי"ש. ולענין חמץ כתב בחכם צבי הנ"ל דדבר ברור דמשקה כמותן מצירן דשרצים דהוי היוצא ע"י כבישה וסחיטה לא יגרע מהם עיי"ש. ואם כן רבינו שכתב ואחד הממחה ושותה לישנא דגמרא דאיתא המחה וכו' נקיט וה"ה היוצא ממנו ובפ"ג ה"י משאר אבות הטומאות או שהמחה את החלב באור וגמעו ה"ז טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל וכו' עיי"ש ועי' בלח"מ כאן שעמד ע"ז ונראה דבשאר איסורים מצינו איסורים בשתיה כמו באכילה אלא בשותה האוכל צריך לרבוי כמ"ש בתוס' ובשאר איסורים אפי' שתיה לא יהיה בכלל אכילה מצינו איסורי שתיה אבל בנבילת עוף דלא מצינו בו טומאה אלא באכילה וע"ז מפרש רבינו דאוכל כשותה ולא כתב מקרא הנלמד כמו בזולת זה שאין מביא הרבה פעמים מקרא הנדרש ממנו: