31ל״א
Vayeilechוילך
1 א

וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃

Moses went and spoke these things to all Israel.

2 ב

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃

He said to them: I am now one hundred and twenty years old, I can no longer be active. Moreover, the LORD has said to me, “You shall not go across yonder Jordan.”

3 ג

יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃

The LORD your God Himself will cross over before you; and He Himself will wipe out those nations from your path and you shall dispossess them.—Joshua is the one who shall cross before you, as the LORD has spoken.—

4 ד

וְעָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃

The LORD will do to them as He did to Sihon and Og, kings of the Amorites, and to their countries, when He wiped them out.

5 ה

וּנְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃

The LORD will deliver them up to you, and you shall deal with them in full accordance with the Instruction that I have enjoined upon you.

6 ו

חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃ (פ)

Be strong and resolute, be not in fear or in dread of them; for the LORD your God Himself marches with you: He will not fail you or forsake you.

7 ז

וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃

Then Moses called Joshua and said to him in the sight of all Israel: “Be strong and resolute, for it is you who shall go with this people into the land that the LORD swore to their fathers to give them, and it is you who shall apportion it to them.

8 ח

וַֽיהוָ֞ה ה֣וּא ׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃

And the LORD Himself will go before you. He will be with you; He will not fail you or forsake you. Fear not and be not dismayed!”

9 ט

וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהוָ֑ה וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃

Moses wrote down this Teaching and gave it to the priests, sons of Levi, who carried the Ark of the LORD’s Covenant, and to all the elders of Israel.

10 י

וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃

And Moses instructed them as follows: Every seventh year, the year set for remission, at the Feast of Booths,

11 יא

בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם׃

when all Israel comes to appear before the LORD your God in the place that He will choose, you shall read this Teaching aloud in the presence of all Israel.

12 יב

הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

Gather the people—men, women, children, and the strangers in your communities—that they may hear and so learn to revere the LORD your God and to observe faithfully every word of this Teaching.

13 יג

וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ)

Their children, too, who have not had the experience, shall hear and learn to revere the LORD your God as long as they live in the land that you are about to cross the Jordan to possess.

14 יד

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

The LORD said to Moses: The time is drawing near for you to die. Call Joshua and present yourselves in the Tent of Meeting, that I may instruct him. Moses and Joshua went and presented themselves in the Tent of Meeting.

15 טו

וַיֵּרָ֧א יְהוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַיַּעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ (ס)

The LORD appeared in the Tent, in a pillar of cloud, the pillar of cloud having come to rest at the entrance of the tent.

16 טז

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃

The LORD said to Moses: You are soon to lie with your fathers. This people will thereupon go astray after the alien gods in their midst, in the land that they are about to enter; they will forsake Me and break My covenant that I made with them.

17 יז

וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃

Then My anger will flare up against them, and I will abandon them and hide My countenance from them. They shall be ready prey; and many evils and troubles shall befall them. And they shall say on that day, “Surely it is because our God is not in our midst that these evils have befallen us.”

18 יח

וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃

Yet I will keep My countenance hidden on that day, because of all the evil they have done in turning to other gods.

19 יט

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

Therefore, write down this poem and teach it to the people of Israel; put it in their mouths, in order that this poem may be My witness against the people of Israel.

20 כ

כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃

When I bring them into the land flowing with milk and honey that I promised on oath to their fathers, and they eat their fill and grow fat and turn to other gods and serve them, spurning Me and breaking My covenant,

21 כא

וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי׃

and the many evils and troubles befall them—then this poem shall confront them as a witness, since it will never be lost from the mouth of their offspring. For I know what plans they are devising even now, before I bring them into the land that I promised on oath.

22 כב

וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

That day, Moses wrote down this poem and taught it to the Israelites.

23 כג

וַיְצַ֞ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וַיֹּאמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃

And He charged Joshua son of Nun: “Be strong and resolute: for you shall bring the Israelites into the land that I promised them on oath, and I will be with you.”

24 כד

וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃

When Moses had put down in writing the words of this Teaching to the very end,

25 כה

וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃

Moses charged the Levites who carried the Ark of the Covenant of the LORD, saying:

26 כו

לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד׃

Take this book of Teaching and place it beside the Ark of the Covenant of the LORD your God, and let it remain there as a witness against you.

27 כז

כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃

Well I know how defiant and stiffnecked you are: even now, while I am still alive in your midst, you have been defiant toward the LORD; how much more, then, when I am dead!

28 כח

הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃

Gather to me all the elders of your tribes and your officials, that I may speak all these words to them and that I may call heaven and earth to witness against them.

29 כט

כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃

For I know that, when I am dead, you will act wickedly and turn away from the path that I enjoined upon you, and that in time to come misfortune will befall you for having done evil in the sight of the LORD and vexed Him by your deeds.

30 ל

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ (פ)

Then Moses recited the words of this poem to the very end, in the hearing of the whole congregation of Israel:

פרשת וילך תשי"ד - דברי משה לפני מותו
א. "וילך"
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"
And Moses went and spoke these words unto all Israel.
וילך: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו (ז') "ואתה תנחילנה אותם". ולפי דעתי כי אז בירך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.
went He went to each tribe, to inform them that he was going to die, so that they would not be frightened, and to hearten them with respect to Joshua (this is the reason for the passage which immediately follows: “… you will divide it among them” [: 7]). It is also my belief that this is when Moshe blessed the tribes, even though it is recorded later [cf. 33: 1 ff .].
כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (כ"ט ט') "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם לעברך בברית ה' אלוקיך" ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחברו, ובא ליטול רשות ממנו.
התעורר לזה כמו (שמות ב') "וילך איש מבית לוי", (דברים כ"ט כ"ה): "וילכו ויעבדו אלוהים אחרים", ודומיהם. וזה שאחר שהשלים ענייני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראוי להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה על דרך (תהלים קמ"ט ב') "ישמח ישראל בעושיו".
וילך משה, he was self-propelled, just as was Amram, Moses’ father who married his aunt Yocheved, daughter of Levi, and almost certainly many years his senior. (Exodus 2,1) Another of many uses of the word וילך meaning that the person described acted of their own initiative is found in Deut. 17,3 where the Jewish idolater described had not been seduced by anyone. After having concluded the matter of the covenant between G’d and this second generation of Israelites many of whom had not been born at the time of the Exodus, Moses now proceeds to comfort the people over his impending death. He does so in order that the joy over G’d having concluded this covenant with them should not be turned into sorrow over the prospect of his impending passing from the scene. Rejoicing over having been found fit to become a party to such a covenant is something natural, the psalmist in Psalms 149,2 speaking of Israel rejoicing with or over its Maker. Being in G’d’s presence, such as here, is always a joyful experience, as is offering sacrifices to Him, as we know from Deut. 27,7.when the occasion was to mark the erecting of the stones after the successful crossing of the river Jordan.
רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):
ד"ה וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה'. זה היה בעיניו כגמר שליחותו, ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א'-ו'), הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פסוקים ז'-ח') ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בצווי קריאתו במועד שנת השמיטה (פסוקים ט'-י"ג). הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאסיפה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ה', אלא "וילך" בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג').
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו רצו לישב?
2. מה בין שתי הדרכים ביישוב הקושי?
3. הסבר את דברי ראב"ע ש"חיזק לבם בדברי יהושע"!
4. היכן מצא ספורנו בדברי משה שרצה לנחם את ישראל?
5. מה רצה ספורנו להוכיח בעזרת הפסוק תהלים קמ"ט ב'?
6. בעקבות מי משלושת המפרשים הקודמים הולך הירש?
ב. "תבוא את העם"
"כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם"
כי אתה תבוא את העם הזה — Translate this as the Targum does: ארי אתה תעול עם עמא הדין, THOU SHALT GO WITH THIS PEOPLE. Moses, by the statement “Thou shall go with this people” (as one of them) said in effect to Joshua: The elders of the generation will be with thee: everything has to be done according to their opinion and their advice. The Holy One, blessed be He, however, said to Joshua, (v. 23) “For thou shalt bring (תביא) the children of Israel into the land which I swore unto them” — thou shalt bring them even against their will; everything depends on you alone: if necessary take a stick and beat them over the head: there can be but one leader for a generation, and not two leaders for a generation (Sanhedrin 8a).
אף על פי שאני לא זכיתי לזה.
כי אתה תבא, even though I myself have not merited this.
1. מהי הוראת מילת "את" במקום הזה?
2. מה הקושי בפסוק שרצה ספורנו לישבו?
ג. מות משה - מדברי המדרש
זה שאמר הכתוב (קהלת ט'): "שבתי וראֹה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן". אמר רבי תנחומא: המקרא הזה מדבר במשה, כיצד? אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשו היה מבקש לעבור הירדן ואינו יכול, שנאמר (ל"א ב'): "לא תעבור את הירדן הזה". "ולא לגבורים המלחמה" – אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו ועכשו הוא אומר (דברים ט'): "כי יגורתי מפני האף והחמה", "וגם לא לחכמים לחם" – אתמול (משלי כ"א) "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה" (כי התורה נקראת "לחם" על דרך "לכו ולחמו בלחמי", משלי ט'), והיום נטלה ממנה וניתנה ליהושע בן נון. "וגם לא לנבונים עשר" – אתמול היה מסיח כעשיר (שמות ל"ב): "שוב מחרון אפך", (במדבר י"ד): "סלח נא לעון העם הזה", ועכשו הוא מסיח כרש "ואתחנן" – עשה עמי חנם. "וגם לא ליודעים חן" – אתמול היה יודע האיך לרצות את בוראו, (במדבר י' ל"ה): "קומה ה'", "שובה ה'!" ועכשו שנתחנן כל שבעת הימים, לסוף אמר לו הקב"ה "הן קרבו ימיך למות".
The Almighty said: Do for him what he does for you.
אמר לו משה: ריבונו של עולם, אחרי כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת? אמר לו הקב"ה: משה, (תהלים פ"ט) "מי גבר יחיה ולא יראה מות?" מהו "מי גבר יחיה"? אמר רבי תנחומא: מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל ואחר כך (בראשית כ"ה) "ויגוע וימת אברהם". מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח ואחר כך אמר (בראשית כ"ז) "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואחר כך (בראשית מ"ז) "ויקרבו ימי ישראל למות". מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים ואחר כך: "הן קרבו ימיך למות".
When the pillar of cloud left, Moshe went to Yehoshua and said: What did God say to you?
1. מהי מגמת שני המדרשים האלה ונגד מה הם נלחמים?
*
2. בשתי דרכים רוצים שני המדרשים להבליט אותו רעיון. מהן שתי הדרכים?
2ב׳
1 א

וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃

A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman.

2 ב

וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃

The woman conceived and bore a son; and when she saw how beautiful he was, she hid him for three months.

3 ג

וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃

When she could hide him no longer, she got a wicker basket for him and caulked it with bitumen and pitch. She put the child into it and placed it among the reeds by the bank of the Nile.

4 ד

וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃

And his sister stationed herself at a distance, to learn what would befall him.

5 ה

וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ

The daughter of Pharaoh came down to bathe in the Nile, while her maidens walked along the Nile. She spied the basket among the reeds and sent her slave girl to fetch it.

6 ו

וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃

When she opened it, she saw that it was a child, a boy crying. She took pity on it and said, “This must be a Hebrew child.”

7 ז

וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃

Then his sister said to Pharaoh’s daughter, “Shall I go and get you a Hebrew nurse to suckle the child for you?”

8 ח

וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃

And Pharaoh’s daughter answered, “Yes.” So the girl went and called the child’s mother.

9 ט

וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃

And Pharaoh’s daughter said to her, “Take this child and nurse it for me, and I will pay your wages.” So the woman took the child and nursed it.

10 י

וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃

When the child grew up, she brought him to Pharaoh’s daughter, who made him her son. She named him Moses, explaining, “I drew him out of the water.”

11 יא

וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃

Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen.

12 יב

וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃

He turned this way and that and, seeing no one about, he struck down the Egyptian and hid him in the sand.

13 יג

וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃

When he went out the next day, he found two Hebrews fighting; so he said to the offender, “Why do you strike your fellow?”

14 יד

וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃

He retorted, “Who made you chief and ruler over us? Do you mean to kill me as you killed the Egyptian?” Moses was frightened, and thought: Then the matter is known!

15 טו

וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃

When Pharaoh learned of the matter, he sought to kill Moses; but Moses fled from Pharaoh. He arrived in the land of Midian, and sat down beside a well.

16 טז

וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃

Now the priest of Midian had seven daughters. They came to draw water, and filled the troughs to water their father’s flock;

17 יז

וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃

but shepherds came and drove them off. Moses rose to their defense, and he watered their flock.

18 יח

וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃

When they returned to their father Reuel, he said, “How is it that you have come back so soon today?”

19 יט

וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃

They answered, “An Egyptian rescued us from the shepherds; he even drew water for us and watered the flock.”

20 כ

וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃

He said to his daughters, “Where is he then? Why did you leave the man? Ask him in to break bread.”

21 כא

וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃

Moses consented to stay with the man, and he gave Moses his daughter Zipporah as wife.

22 כב

וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ (פ)

She bore a son whom he named Gershom, for he said, “I have been a stranger in a foreign land.”

23 כג

וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃

A long time after that, the king of Egypt died. The Israelites were groaning under the bondage and cried out; and their cry for help from the bondage rose up to God.

24 כד

וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃

God heard their moaning, and God remembered His covenant with Abraham and Isaac and Jacob.

25 כה

וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (ס)

God looked upon the Israelites, and God took notice of them.