Daat Zkenim on Deuteronomy
1:1א׳:א׳
1 א

אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח אדם זה משה שהוכיח את ישראל שנ' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם.

אלה הדברים אשר דבר משה, “These are the words that Moses spoke, etc.” This introduction to the Book of Deuteronomy is similar to what Solomon said in Proverbs 28,23: מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, “he who rebukes a man will find favour eventually; more so than he who flatters with his tongue.” Solomon refers to Moses when he speaks of the rebuker, seeing that he rebuked Israel, as the prophet Ezekiel said in Ezekiel 34,31: ואתנה צאן מרעיתי אדם אתם, “Now, you My sheep, sheep of my pasture-are Adam, i.e. after having responded to the rebuke appropriately, you are entitled to be called Adam, not animal.”

2 ב

אחרי אחר שהוכיחן הקב"ה ומפני שהוכיחן חן ימצא שנאמר במשה וגם מצאת חן בעיני

אחרי, “after Me,” this word in the line quoted from Proverbs, refers to G–d, Who had been the first One to rebuke Israel. Israel had found favour on account of that, so that after enduring the slavery in Egypt (rebuke), when He redeemed them they accepted His Torah. G–d confirmed this when He said to Moses in Exodus 33,12: וגם מצאת חן בעיני, “and you too, have found favour in My eyes.”

3 ג

ממחליק לשון זה בלעם שדבר להם חלקלקות ואמר מה טובו אוהליך יעקב משל דמשה ודבלעם למה הדבר דומה לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו האוהב אומר לו בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע לא יחוס עליך אלא יהרגך והשונא אומר עשה כל תאות לבך כי המלך אביך ואינך ירא משום דבר כך משה האוהב אמר לישראל השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב וחרה אף ה' בכם וגו' אבל בלעם השונא אמר להם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו' ועשו כל תאות לבבכם כי לאומות עושה כל הרעה שגזר עליהם שנא' לא איש אל ויכזב אבל בכם שאתם בניו אם גזר רעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ועליהם אמר שלמה נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. וגם על משה נאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ועליו לא נאמר אלא ועליהם על המוכיח ועל המתוכח:

ממחליק לשון, “more than the flatterer with his tongue;” with these words Solomon in the above quoted line, refers to Bileam, who instead of rebuking Israel, heaped words of flattery upon them (Numbers 24,5). He referred specifically to what Bileam had said there, i.e. מה טובו אהליך יעקב, “how goodly are your tents, Yaakov. (Compare D’varim Rabbah 1,2.) Our author elaborates with a parable. A prince had two ministers, one of whom he loved and the other he had grown to hate. He cautioned the minister whom he loved not to commit any misdemeanours, as if such would come to the attention of the King he would be severely punished, the king not exercising any mercy. He encouraged the minister he hated to live his life without restraints as even if he did become guilty of a misdemeanour he had someone at court who would intervene on his behalf. Moses acted similarly; seeing that he loved Israel, he warned them not to become guilty not to follow the wrong path as this would lead to disaster for them. (Deut. 11,16) Bileam, on the other hand, seeing that he hated Israel, would praise them, hoping that in their exuberance they would commit acts through which they would forfeit the goodwill of their heavenly Father. Concerning the Jewish people, Bileam had said in Numbers 23,19: לא איש א-ל ויכזב, “G–d is not like man who threatens and relents,” in dealing with the gentile nations He never relents; but when dealing with the Jwewish people, דבר ולא יקימנו, “even though He had expressed verbally His wrath and threatened punishment, in the end He will not carry out what He had threatened.” (same verse) Concerning the Jewish people, Solomon said in Proverbs 27,6: נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, “wounds inflicted by a loved one are long lasting; the kisses of an enemy are profuse.” Concerning Moses, Solomon said in Proverbs 24,25: ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, “but those who rebuke the wicked will experience delight; blessings of good things will come upon them.” You will note that Solomon does not conclude with the word עליו, “upon him,” the rebuker, but he uses the plural mode, עליהם, “upon them,” i.e. the ones who have been rebuked.

4 ד

בין פארן ובין תפל ולבן. דברים של תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן ומה היו אומרים וכי יש טוחן ואינו פולט שאוכלין המן ונבלע באיברים:

בין פארן ובין תפל ולבן, “between Paran, Tofel and Lavan;” Words of תיפלות, critique, against the manna which was white in colour. What precisely were these words of critique? They said: “who has ever heard of a food which requires grinding which is so absorbed by the body that none of it is excreted?”