שמונה בעור כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש נא)שם מ"ה ע"ב. במשנה הכושי והגיחור והלבקן ובעלי נגעים טהורים. ובגמ' כושי אוכמא. גיחור סומקא. לבקן חוורא. ובעלי נגעים טהורים כתב רש"י ז"ל כגון ספחת דאי נגעים טמאים אפי' אכניסה חייב משום טומאה. ולרבינו אפי' טמאים כגון שנתרפאו ואין שם נגע כלל נב)ע' מנ"ח מצוה ער"ה העיר ג"כ על פרש"י דמשכחת לה גם בנגעים טמאים וקודם שאמר הכהן טמא הוא דעדיין הוא טהור דתליא באמירת הכהן כש"ס מו"ק ז' ע"ב. ומ"מ הוא בע"מ יעו"ש. ואפ"ל בזה מ"ש בספרי זוטא פ' בהעלותך וז"ל ויפן אהרן אל מרים. אמר הקב"ה אם יצטרע אהרן אין כהן בע"מ יכול להקריב ע"ג המזבח. ובפרקי דר"א פ' נ"ד הגירסא אין כ"ג בע"מ כו'. ובביאורי הרד"ל שם הקשה דלמה לא אמר משום דאין טמא יכול להקריב, דטמא ששימש חייב מיתה וגם כרת על הכניסה. משא"כ משום בע"מ דאינו רק בל"ת יעו"ש. ולמ"ש מהר"י קורקוס ומנ"ח א"ש דנפ"מ. היכא שנתרפא מנגעו ונטהר ועדיין נשאר עליו רושם. או בגוונא דכהן עדיין לא אמר שהוא טמא, דמ"מ חייב משום בע"מ ששימש. ומשום שנוי העור וארחא דמילתא נקיט. ודע דמה שכתב רבינו גבי צרבת שהוא בכלל נגעים טהורים לא לענין החשבון כתב כן. שהרי לא תמצא שמונה בעור. אלא א"כ תמנה אותה לבדה. אלא לענין השם כתב כן. וגם להודיע כי מדין נגעים טהורים כתב כן. אבל לחשבון חלקם לשנים. ודין השומא נתבאר בברייתא פ' המדיר נג)כתובות ע"ה ע"א. שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אינו מום. וכמה היא גדולה כאיסר האיטלקי. ומכאן אתה למד דבעור פניו שכתב רבינו לאו דוקא נד)ע' במל"מ כאן מ"ש בשם הב"י אהע"ז סי' ל"ט ובכ"מ פ"ז מאישות ובלח"מ מש"כ בזה. אלא דאורחא דמילתא נקיט. כי לא מצינו חילוק גבי כהנים בין אם המום במקום מגולה או במקום נסתר. וגם שמונה בכל הגוף כתב רבינו והי' לו לכתוב לפי זה ששה בגוף ושנים בפנים כמו שחלק שאר המומין. גם בתוספתא פ"ה הובאה ברייתא זו. ולא הוזכר בה עור פניו אלא היתה בו שומא וכו' כנ"ל. ודין התלתולים שם נה)שם בבכורות מ"ה ע"ב. במשנה וכבר הוזכר בפ' שביעי:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ובעלי נגעים טהורים פסולים דאלו נגעים טמאים לא איצטריך למיתנייא דאפי' ליכנס בעזרה אית בהו חיוב כרת כדאמרן לעיל. וא"ת בשלמא נגעים טהורים כגון הבוהק ניחא. אבל מחמת דבר אחר כגון צרבת מנא לי'. וי"ל דלמדה הרב ז"ל מהא דאמרי' פ' המדיר נו)שם בכתובות ע"ה ע"א. אמר רב חסדא האי מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום. נז)ע' שטמ"ק שם בכתובות ד"ה הוסיפו. נסתפק אי צלקת הוי מום בכהנים יעו"ש. ותנן כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ומינה שהפוסלים בנשים פוסלים בכהנים. שהרי לא הוסיפו עליהם אלא ריח הפה וזיעה דבאשה אי אפשר להעבירה. ושומא העומדת לה תחת כפה של ראשה. אבל שאר המומין שוים בנשים ובכהנים:
מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא הובאה פ' המדיר. נח)שם בכתובות. תניא שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום. ואיזהו גדולה פי' רשב"ג עד כאיסר האיטלקי. וק"ל למה לא הוזכרה ברייתא זו בפ' מומין אלו דהתם הוי עיקרא דמילתא. והך דר"ח נמי אמאי לא מייתינן לה הכא. והא דמזוהם ובעל ריח הפה נמי אמאי לא הוזכרה בפ' מומין אלו. ועל כיוצא בזה אמרו דברי תורה עניים במקומם ועשירים שלא במקומם: