בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות. אמרו בפסיקתא והובא בילקוט א"ר אחא אל תהי קורא אחפש בסמך אלא בשין אמר הקב"ה מוציא אותה אני לחירות כשם שהכתבתי בתורה וכי יכה איש את עין עבדו וכו' אני הכתי את שני עיניהם של בני שנאמר נסך עליהם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניהם אינו בדין שיצאו לחפשי הוי אומר אחפש את ירושלם עכ"ל ואפשר להבין דקדוק הכתוב במה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' עבדים הכה על עיניו וחסר מאורה אם אינו יכול להשתמש בה יוצא לחרות. וזה אפשר שדקדק הכתוב אחפש את ירושלם בנרות הכונה בשביל מאור עיניהם שהלך דגם אם חסר מאור העין לבד אף שהעין כדמותו בצלמו יוצא לחירות וכן ישראל עינים להם ולא יראו שחסר אור עיניהם דינא הוא דנפקי לחירות. ובא וראה רחמיו יתברך כי פשט הכתוב הוא חרון אף גדול ושם רמוז גאולתם וברגז רחם יזכור רח"ם רחמתי"ם כי לא כלו רחמיו: