שמנקרין כו'. דהיינו שאוכלין תמיד מעט מעט כההיא דפ"ק דע"ז כפיד של תרנגולים המנקרין באשפה כו' ע"ש:
ובא משה וקבע להן סעודה. דהיינו זמן סעודה לכל אדם בשעה רביעית דהמן נלקט להן בבקר עד ג' שעות כדאמרי' פ' ת"ה ונמצא סעודתן בשעה ד':
הא כיצד בינונים כו'. לעיל גבי מן חשיב נמי כת צדיקים שהרי שאלו כהוגן אבל בשליו ששאלו שלא כהוגן לא חשיב כת צדיקים:
אל תקרי שטוח אלא שחוט כו'. ממלות הפוכות כמו כשב כבש שמלה שלמה והענין שנתחייבו שחיטה לפי ששאלו שלא כהוגן על בשר תאוה דאית ביה איסור שחיטת חוץ כמ"ש בזה במס' חולין פ"ק ע"ש:
לנערים לחם לזקנים שמן כו'. נראה לפי זה מה שאמרו שהיה בו טעם כל המינים לא באכילה א' קאמר אלא פי' ע"ד שאמרו שהיה בו טעם כל המינים לכל א' כפי הצורך לנערים כו':
דומה להן כסילוין כו'. ב' פעמים חטאו בשליו כדאמרי' בערכין ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך אלא דילמד סתום מן המפורש עי"ל דשליו הראשון היה קודם מתן תורה ולא נאסר להם עדיין בשר תאוה ולכך לא נענשו על שאלת בשר משא"כ בשליו שני שהיה אחר מתן תורה שנאסר להם בשר תאוה ולכך נענשו על ששאלו בשר שנאסר להם בשר תאוה וכל זה מפורש באורך פ"ק דחולין ובמס' ערכין:
גריעי דכולהו שליו והוי כו'. נראה דאשמועינן בזה כדאמרי' לעיל דבשר שאלו שלא כהוגן ולכך לא ניתן להם בעין יפה אלא גריעי דכולהו שליו:
ודומה כמו שמונח בקופסא כו'. והוא דרך חיבה כי המן שאלו כהוגן וכפרש"י בחומש:
דבר שנימוח על פיסת יד כו'. כל זה נאמר למעלת המן ור"ל שהיה כ"כ דק ירך בטבעו עד שנימוח כו' ור"י אמר למעלת המן שהיה המן מזון דק כ"כ שנבלע ברמ"ח אברים וכפרש"י שאינו יוצא מן המעים כו' ועי"ל לפי הטבע שכל דבר ניזון מדבר הקרוב לו בטבעו ממינו כמ"ש כל אבר מחזיק אבר ולפי שהמן היה בו טעם כל המינים והאוכלו טועם בו מכל מין אשר רצונו בו וע"כ נבלע בכל אברים לפי דעת רצון האוכל ממנו:
מחספס כתיב חסר אבל הקרי בוי"ו. פשוטו לשון מגולה כפי' רש"י בחומש:
לחם שמה"ש כו'. ביאור המאמר הזה בשינוי לשון בפסוק זה שאמר לחם אבירים אכל איש בלשון יחיד ולשון אוכל וסיפא דקרא צדה שלח להם לשובע בלשון רבים ולשון שובע ע"כ אמרו לחם אבירים דהיינו לחם של מה"ש שהוא מאכל רוחני אכל איש שהם הצדיקים והיחידים שבישראל שלא שאלו אלא כדי אכילה בעלמא היה להם המן מאכל רוחני וצדה שלח להם לשובע היינו לשאר העם שאכלו אותו כדי שביעה לא היה מקרי להם לחם אבירים שהוא לחם מה"ש אלא מקרי להם צדה:
וא"ל טעית כו'. והיינו משום דלא ישנה אדם מן המנהג כו' כדאמרי' פ' הפועלים וממה שכתוב בסוף פרשת כי תשא לחם לא אכל וגו' אין ראיה שלא ישנה דהתם אית ביה טעמא שהיה במ' האמצעים שהיו בכעס והתענה בשביל ישראל על חטא העגל וכן משמע בפ' עקב ואתנפל ונו' לחם לא אכלתי וגו' על כל חטאתכם אבל הכא מייתי מלחם לא אכלתי דכתיב בלוחות ראשונות שלא היו בכעס דע"כ היינו משום שלא ישנה כו' שאין מה"ש אוכלין לחם ואלא מה אני מקיים לחם אבירים וגו' שנבלע באברים דהיינו דבר רוחני היה לאיש יחידי הצדיק שהיה לו לאכילה וצדה שלח להם לשאר העם לשובע ולא היה נבלע להן באברים ומשום דיתד תהיה לך וגו' כתיב בלשון יחיד דמשמע גם לצדיק הוצרך לאוקמא לדברים שתגרי אומות מוכרין להם גם לצדיקים ור"א בן פרטא אומר דקודם שחטאו הכל המן שהיה רוחני מפיגן והיה נקרא לחם אבירים לכל איש ע"ש החשיבות אבל כשחטאו אכלו אותו לשובע שנעשה להם כשאר צדה:
שתיפח במיעינו להורגו כו'. כ"ה בילקוט יש לכוין בזה ששני דברים הם שאמרו ועתה נפשנו יבשה היפך שזכרנו את הדגה וגו' שהם מתולדות הלחים. ואמרו עוד ואין כל לפי שמשה א"ל במעלת המן שהוא מאכל לצדיקים לעתיד כמ"ש במס' חגיגה ויצו שחקים ממעל שבו ריחים טוחנין מן לצדיקים לעוה"ב וא"ל שיהו אוכלון מדבר שהוא מעין עוה"ב הנקרא כל כמ"ש בסוף פ"ק דב"ב ג' הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב שנאמר בהן בכל מכל כל אבל הרשעים חשבו אדרבה כי הוא חסרון באכילת המן כי עתיד שתיפח מן זה במעיהם כו' וקאמר דטעות הוא לומר כן שלא ידעו שהמן זה שנבלע באברים הוא מעין עוה"ב וחשבו זה להם לחסרון והוא מדת רשעים כמ"ש ובטן רשעים תחסר ולמ"ד לאחר שסרחו לא היה נבלע באבריהן יש לפרש שאמרו אין כל כי מה שהבטיח להן משה שיטעמו מעין עוה"ב לא נתקיימה בידן:
75b
1