ערוכה כל כו' דריש לי' אלימוד תורה דכתיב לעיל מיניה כי ברית עולם שם לי דהיינו התורה שנאמר בה אם לא בריתי יומם וגו' ואמר ערוכה בכל דהיינו בכל רמ"ח אברים שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים וק"ל:
שריפה למקום כו' נראה דשייך אדלעיל שתלמיד אחד שכח תלמודו ונתחייב עי"ז שריפה למקום כמו ששנינו השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו ונקט חיוב שריפה ע"פ מ"ש פ"ק דתענית ב' ת"ח המהלכין בדרך ואין ביניהן ד"ת ראויין לישרף כו' ע"ש ואמרו הכא שהניחו לו שאדם גדול שמש וע"ז אמרו גדולה שימושה יותר מלמודה שהלימוד עשוי להשתכח וק"ל:
ותוריך כו' לכאורה מקרא דמייתי כי חיים הם וגו' לא שמעינן אלא דתוריך חיי אבל דתתקיים ביך לא שמעינן וי"ל ע"פ מ"ש לעיל בשוכח תלמודו שמתחייב בנפשו קאמר הכא דע"י דתפתח פומך ולא תלמוד בלחיש' תתקיים התורה שלא תשכח אותה ותוריך חיי משא"כ אם לא תוציאה בפה תשכח ולא תתקיים ביך ולא תוריך חיי וק"ל:
שיננא פתח כו' שיננא חטוף כו' הערוך בערך שן פי' מחודד כמו חץ שנון וי"א גדול השיניים כו' ע"ש:
כהלולא דמי כפרש"י. ואמר
וא"ת אניח לבני חוק גם בספר קהלת אמר כיוצא בזה דכתיב ואבד העושר ההוא וגו' והוליד בן ואין בידו מאומה וגו' אלא שהוא הוסיף כפרש"י חוק מזון דהיינו אפי' רק כדי מזונו של בנו ומלת חוק לא יצא ממשמעו דהיינו לחם חקו כמו הטריפני לחם חקי:
היטב לך כו' גם בספר קהלת בכמה מקראות אמר כן לפי פשטן דכתיב הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות וגו' וכתיב אשר אין טוב באדם וגו' כי אם לאכול ולשתות וגו' אלא שהוא הוסיף בטעם הדבר כי אין בשאול תענוג ואין למות וגו' שאל יחשוב האדם למחר אעשה כן להטיב לי דשמא היום ימות וז"ש ג"כ לעיל חטוף ואכול כו'. ואמר
בני האדם דומין לעשבי השדה כו' פרש"י דגדילה פרנסתן עמהן וא"צ לדאוג עליהם עכ"ל ויותר נראה לפרש דקאי אדלעיל מי יגיד לך שיהא נשאר ביד בנך דהללו אחרים נוצצין להרויח והללו בניו נובלין לאבד ירושתן וכמ"ש בקהלת וכיוצא בזה בכמה מקראות:
כי לוית חן כו' דעסק התורה נותנת לו חן בדרך בעיני כל רואיו כמ"ש בתפלת הדרך ותתננו לחן ולחסד כו' בעיניך ובעיני כל רואינו כו' וק"ל:
חש בראשו וכו' יש לפרש דנקט אלו משום דרפואתן קשה דאין להן בן גילו שנוטל א' מס' מחליו כדאמרי' פ' אין בין המודר אין מבקרין חולי מעים משום כיסופא וחולי ראש אין מבקרין משום דדיבורא קשה ליה מכ"ש חש בגרונו דדיבורא ודאי נמי קשה ליה וק"ל:
רפאות תהי וגו' ולא שייך בזה אסור לאדם להתרפאות בד"ת כדאמרינן בפ"ק דשבועות י"ל דהיינו שמתכוין לומר פסוק לרפואה אבל דרך למודו ודאי דשרי ועי"ל דהכא לא בחלה ראשו כבר קאמר אלא בחש בראשו שלא יבא לידי חולי ממש ולאגוני בעלמא בד"ת שרי כדאמרינן התם ומזה יתיישב הא דחש בראשו יעסוק בתורה והרי אמרו בנדרים דחולי ראש הדבור קשה לו אלא ע"כ דהכא לא איירי בחלה ממש כבר בראשו אלא דחש קצת בראשו ועדיין לא חלה ונפל למטה כדמשמע פ' במה מדליקין דאמרינן התם חש בראשו יהי דומה כו' עלה למטה ונפל יהי כו' דהיינו חלה ממש ועד"ז י"ל הא דכתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ה"פ והי' אם שמוע תשמע וגו' לעסוק בתורה כל המחלה דהיינו חולי ממש שהיה במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך את המיחוש שלא תבא לידי חולי ממש ע"י עסק התורה וק"ל:
נתן תורה לישראל סם חיים כו' והכי אמרינן פ"ק דקדושין ושמתם סם תם נמשלה תורה לסם חיים כו' ובפ' בא לו אמרינן זאת התורה אשר שם וגו' זכה נעשית לו סם חיים כו' ע"ש:
אימתי שמחה לאיש בזמן כו' לשון רש"י בספר משלי בעלי גרסא אם מוצאים בפיהם מענה אז תתקיים בם וישמחו כו' ע"ש:
ל"א אימתי שמחה כו' בזמן שדבר בעתו מה טוב כו' ר"ל דהיינו בשואל מענינו הלכות פסח בפסח והלכות חג בחג דהיינו בעתו ובזמנו וק"ל:
אימתי קרוב כו' בזמן שבפיך ובלבבך וגו' ר"ל בזמן שערוכה בפיך הרי הדבר קרוב אליך להיות שמור בלבבך לעשותו ואם לאו הרי תשכח מלבבך ולא תבא לידי עשיה וק"ל:
אימתי תאות לבו כו' נראה דלענין תפלה אמרו כן זכה תאות לבו נתת לו קודם שהוציא תפלתו מפיו כמ"ש טרם יקראו ואני אענה לא זכה צריך לתפלה בפה דהיינו וארשת שפתיו וגו' ודו"ק:
כ"מ שנאמר נצח סלה ועד כו' פי' רש"י מדסמיכי לעולם אלמא לעולם משמע עכ"ל ואין זה מוכרח דהא מלת עולם גופיה מצינו שיש לו הפסק כמו ועבדו לעולם ובנו ממך חרבות עולם וגו' ועוד דלא הול"ל אלא כ"מ שנאמר נצח סלה ועד עולמית הוא וע"כ נראה דה"ק מדכתיב כי לא לעולם אריב ע"כ הא דכתיב בתר הכי ולא לנצח אקצוף הוא דבר נוסף והוא שלעולם לא יהיה לו הפסק וכן סלה ועד מדכתיבי בתר לעולם הם בנין אב לכ"מ שנאמר נצח סלה ועד גם אי לא כתיבי בתר לעולם הוה פירושם אין להם הפסק עולמית דהא מייתי ליה אדלעיל דמייתי קרא וארשת שפתיו בל מנעת סלה דלא כתיב ביה לעולם ודו"ק:
כענק כו' ר"ל שהוא במקום גבוה ואעפ"כ הוא רך לצואר כן הת"ח גם שהוא חשוב וגדול יהא נוח לבריות וק"ל:
אם משים אדם עצמו כערוגה כו' ויהיה לחיו מלשון חיות שאינו מחשיב חיות עצמו רק כערוגה כו':
מ"ד לוחות אבן כו' דלא ה"ל להזכיר כלל שהיו אבן ועוד דסנפירין היו ולא ה"ל למכתב בהו אבן סתם וק"ל:
חרות על הלוחות. דה"ל למימר חקוק על הלוחות דכן נאמר בכמה מקומות בלשון החקיקה אבל חרות בלב קאמר ועל הלוחות כמו על לחייו כפרש"י לעיל שאינן נלאין מלחזר אחר תלמודו כו' אז נעשה חרות ושמור בלב להתקיים בידו ומ"ד נמי אל תקרי חרות אלא חירות כו' נמי מדלא כתיב חקוק דרש ליה:
מ"ד וממדבר מתנה כו' כל הסוגיא עד ואם חוזר בו מגביהו כו' מפורש בנדרים פ' הנודר:
מ"ד חיתך ישבו בה גו' בענין נתינת התורה משתעי האי קרא דלעיל מיניה כתיב זה סיני מפני וגו' וקרא את ישראל חיה לגבי קיום התורה חיתך ישבו בה בתורה להתקיים בידם ע"ש אם משים עצמו כחיה זו כו':
ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה כו' מזה השכר ונר' לפרש דורסת ואוכלת מסרחת ואוכלת כפשטיה כפי' הראשון בפרש"י ומה שדחה פי' ההוא לפי שמצינו שדרך הת"ח להקפיד על מאכלן כו' ע"ש יש ליישב דודאי כן הוא דבמתכוין מקפידין ת"ח על מאכלן אבל הכא איירי דע"י דטרידי בתורתן שלא במתכוין אין מקפידין על מאכלן כחיה וכההיא דמייתי לקמן באהבתה תשגה תמיד שתעשה עצמך שוגה ופתי כו' כפי' רש"י ומייתי עלה עובדא דר"א דע"י טרדת לימודו שבק סדינו בשוק עליון של צפורי וק"ל:
עושה לו סעודה בעצמו כו' יש לפרש לעצמו של עני וכעין שאמרו דכל צדיק וצדיק עושה לו הקב"ה מדור בפני עצמו ומפיק ליה מדכתיב ברישא דקרא חיתך ישבו בה בלשון רבים ובסיפא דקרא מסיים בל' יחיד לעני ועי"ל בעצמו דקאמר ר"ל דהקב"ה כביכול בעצמו עושה לו סעודה ולא על ידי שליח ונפקא ליה מדכתיב בטובתך לעני אלהים דמלת אלהים מיותר לדרוש דאלהים בעצמו מכין לו אותה סעודה וק"ל: