טמון באש קא מיבעיא ליה. יש לדקדק דהני תרתי דלקמן להציל עצמו בממון חבירו או לאחלופי שעורין בעדשים רמיזי בהני קראי דמייתי כדלקמן אבל טמון באש דמבעיא ליה היכא רמיזא וי"ל דמשמע ליה הני תרי קראי דקאמר בדה"י דחלקת שעורים היה ובספר שמואל קאמר דחלקת עדשים היה כדי לקיים שניהם נימא דגדיש שעורים היה ובתוכו היה טמון גדיש של עדשים ומבעיא ליה אם לשלם עדשים כרבי יהודה או לשלם שעורים במקום עדשים כרבנן דלקמן וגרסינן לקמן אלא למ"ד טמון באש תרתי קראי למה כו' כמ"ש התוס' והא ודאי דצריכי תרי קראי הא דעדשים היו והא דשעורים היו דהיינו טמון אלא דפריך בתרתי קראי כתיב ויצילה ל"ל דלמ"ד להציל עצמו בממון חבירו קמבעיא ליה בין דהוו מטמרי פלשתים בעדשים ובין דהוו מטמרי בשעורים כתיב בתרוייהו ויצילה כמ"ש התוס' וכן למ"ד לאחלופי מבעיא ליה בתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה כו' ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה כמ"ש התוס' אבל למ"ד טמון באש קמבעיא ליה בהך דעדשים כתיב שפיר ויצילה שלא הניחוה לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק מלחייב לשלם עדשים אבל בהך דשעורים שלא היו טמונים מאי ויצילה שייך ביה דהא לא מבעיא ליה דלכ"ע חייב בגלוי ודו"ק:
כל המוסר עצמו למיתה על ד"ת אין אומרים הלכה משמו כו'. נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני כדאמרינן פ"ק דפסחים וק"ל: