כל הפורש מד"ת אש כו' ובמאמר שני שינה לומר כל הפורש עצמו מד"ת כו' ונראה לומר דבמאמר קמא הוי כל הפורש פועל יוצא דמיירי בשנים שכל א' פורש ומבטל את חבירו מד"ת דאש אוכלתן ומייתי מקרא דאיירי נמי בלשון רבים ונתתי פני בהם דהיינו שכ"א פירש את חבירו מד"ת כי מהאש יצאו וגו' כי כל זמן שעוסקים בתורה ומחדדין זה את זה בפלפול מחממים זה את זה כאילו הם באש כמ"ש באלישע וע"כ היא להם כחומת אש דמגנא ומצלא ואין אש אחר שולטת בהם דאין אש אוכל אש ומשפירשו ויצאו מן חומת האש הזה הרי אש אחר שהוא אש של עכו"ם שולטות בהם וכן ת"י על פתגמי אורייתא דיהבינן מגו אישתא עברו ועממי דתקיפין כאשא ישיצינון אבל במאמר בתרא אמר כל הפורש עצמו שהוא מצד עצמו ביטל מד"ת ה"ז נופל בגיהנם ומייתי נמי קרא דאיירי בלשון יחיד אדם תועה מדרך השכל וגו' והוא כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים אבל התורה הוא דרך השכל שלא יכשל בו ואמר אף היחיד בעוה"ז תועה ופורש עצמו מן התורה שהוא דרך השכל הנה ישיג בגיהנם הרבה שותפין לו כמ"ש בקהל רפאים ינוח ושאמר אין רפאים אלא גיהנם כו' אפשר ע"ש עמק רפאים שנאמר בישעיה ובד"ה שנקרא הגיהנם עמק כדמייתי מקרא בעמקי שאול קרואיה ואותו העמק שהיה מקום הפתח היה נקרא בשם רפאים והיה קרוב לירושלים וכה"ג מצינו פ' עושין פסין פתחה של גיהנם בגי בן הנם בין ב' תמרות כו' ובמקום אחר (כתובות קי"א ע"ב ע"ש) דריש מרפאים כל המרפה עצמו מד"ת כו':