ירמיה כתב ספרו כו'. עיין כל הסוגיא בתוס' ובחידושינו בהלכות:
ויחס של דברי הימים עד לו מסייע ליה כו'. עיין פי' רש"י והוא דחוק דהא בד"ה לא נזכר יחוס עזרא עצמו גם קשה באמרו לא עלה עזרא כו' שתלה הדבר בעלייתו והתוספות גם מהרש"ל גם בפי' ע"י נדחקו במה שאמר עד לו ונראה לפרש דבדברי הימים קחשיב היחוס מאהרן עד שריה שהוא אביו של עזרא ועזרא גופיה לא נתייחס שם בשמו וז"ש עד לו ולא עד בכלל ואמר מסייע ליה שלא ייחס את עצמו עד שעלה דבספר עזרא כתיב עזרא בן שריה גו' וחשיב יחוסו עד אהרן הכהן וסיים הוא עזרא עלה וגו' דהיינו שייחס עצמו ועלה ודו"ק:
א"ל ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת כו'. ר"ש נמי חש לקושית ר' יהודה אפשר משה מת וכתיב וימת משה דבחייו ודאי לא היה כותב כך דמחזי כשקרא שכותב וימת משה ועדיין לא מת וכן הגירסא בפרק הקומץ אפשר משה חי וכותב וימת משה עבד ה' אלא כו' ור"ש קאמר דודאי ס"ת של משה לא חסרה אפי' אות אחת וכולה הוא כתבה בחייו ומיהו לא מיחזי כשיקרא דכולה ס"ת עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכאן מן וימת שינה שהקב"ה אומר ומשה כותב ולא היה משה אומר ומ"ה לא מחזי כשיקרא שהרי לא היה אומרה בשעת כתיבה כמו בשאר כל התורה והוסיף עוד לומר דגם הכתיבה מוימת משה נשתנה משאר הכתיבה שהיה בדיו וכאן בדמע דלא הוה כתב גמור כההיא דפרק המביא גט רושם להם ברוק ולכך לא מחזי כשיקרא כלל לא האמירה ולא הכתיבה ואהא מייתי כולה מלתא מברוך דכתיב מפיו יקרא אלי דמשמע שגם ברוך הכותב היה קורא והיה הכתיבה בדיו וכיון דבמשה שינה שלא היה הכותב קורא גם שלא היה בדיו רק בדמע לא מחזי כשיקרא לא הקריאה ולא הכתיבה ורש"י בפרק הקומץ פירשו בע"א דאהכי מייתי ראיה מברוך דקאמר מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כן בברוך מפיו יקרא ולא היה אומר אחריו משום דקינות הוו עכ"ל ע"ש ועיין בע"י בפי' הרשב"א שכתב בזה ב' גרסות ואין להאריך:
איתן האזרחי הוא אברהם כו'. וכתיב התם מי העיר ממזרח וגו'. ובפרק חלק דרשינן האי קרא אאברהם ע"ש ויש לדקדק דמנלן דאיתן האזרחי הוא אברהם מהך דרשה גופה אימא הימן האזרחי הוא אברהם ואפשר שסמך עצמו דאיתן הוא אברהם ע"ש ירח האיתנים דדרשינן ירח שנולדו בו איתני העולם שהן האבות ומיהו משמע ליה אברהם ולא יצחק ויעקב מדרשה דאזרחי וק"ל:
איוב בימי משה היה כתיב מי יתן איפוא ויכתבון וגו' וכתיב התם ובמה יודע איפוא וגו'. יראה שהוא נדרש כן ממשמעות לשון הכתוב שאמר מי יתן ואיפוא הוא הכותב שיכתוב מילי עתה ולפי שראינו שנתקיימה מחשבתו ונתנו דבריו ליכתב ולא הוזכר מי הכותב אמרו שעל הכותב משה אמר כך שעל אותו כותב נרמז שהיה משתמש בלשון זה שאמר ובמה יודע איפוא ופריך ואימא בימי יצחק כו' ואימא בימי יעקב כו' שהיו ג"כ סופרים ויושבים בישיבה כדאמרינן בפ"ב דיומא מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהן היו במצרים ישיבה עמהן כו' והיו ג"כ משתמשין בלשון זה ומסיק מסיפא דהאי קרא דכתיב ויוחקו בספר משמע דעל הנקרא מחוקק בתורה קאמר הכי ואע"ג דכתיב בתהלים יהודה מחוקקי אינו אלא מדברי קבלה ועוד דהכתוב לא בא לסתום אלא לפרש ואי אשבט קאי לא ידענו מי היה המחוקק משבט ההוא ודו"ק:
מי דמי הכא עוץ התם עץ ה"ק להו משה כו' ששנותיו ארוכים כעץ ומגין כו'. דימה בכ"מ שנות רשעים הקצרים לעשב כי כחציר מהרה ימלו ושנות צדיקים הארוכות לעץ ולאילן שהוא קיים לשנים רבות וכמ"ש בפרוח רשעים כמו עשב וגו' צדיק כתמר יפרח כארז וגו' גם שהוא מגין לדורו כמו שמגין האילן בצילו וכמ"ש בענין סר צלם מעליהם שמת איוב שהיה מגין עליהם אך יש לדקדק כיון דהג"ש ליתא מנליה דבאיוב משתעי קרא ומנלן דאיוב בימי מרגלים היה וכפרש"י בחומש שסתם דבריו היש בה עץ אם יש בהם אדם כשר שיגין כו' וע"כ נראה לפרש במה שהוסיף הכא לומר ששנותיו ארוכות כעץ הוא רמז לאיוב כי כמו שהעץ אחר שעמד שנים רבות אם יקצצו אותו עם ענפיו שוב גזעו מחליף לעמוד עוד שנים רבות כדאמרינן פרק הספינה צדיק כתמר יפרח כארז אם נאמר תמר למה נאמר ארז כו' דלכך נאמר ארז מה ארז גזעו מחליף אף צדיק גזעו מחליף ע"ש וזה הענין נתקיים באיוב אחר שנכרת זרעו ובני ביתו שהם רמז לענפי אילן ועליו כמעט שאף הוא נכרת ולא נשאר רק גזעו היה שוב מחליף בכפליים מבראשונה וק"ל:
אלא מעתה ולרש אין כל כו'. מי הוה ופרש"י וסיפא דקרא ותהי לו לבת מי הוה משום דכתיב ותהי עכ"ל אבל מרישא דקרא ב' אנשים היו כו' לעשיר היה וגו' דודאי נמי אינו אלא משל ומיהו ליכא לאקשויי ביה מי הוה דאפשר דנקט קרא למשל בדבר שהיה ונברא אבל ותהי לו לבת ודאי אינו אלא משל שלא היה ולא נברא וק"ל:
איוב מעולי הגולה היה ובית מדרשו בטבריא כו'. ודכתיב איש היה בארץ עוץ הוא קודם שעלה מן הגולה וכן למ"ד לעיל בימי המרגלים היה בא"י כדכתיב סר צלם מעליהם היינו אחר כל המעשה דאיוב שהיה בארץ עוץ נתיישב בא"י עד יום מותו וק"ל: