אלעא קריביה דערבא הוו. פרש"י ז"ל דהיינו עדי הלואה. והרב אב ב"ד ז"ל כתב שטענותיהן על עסקי פרעון כגון שאמר לו לוה למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא עדי' שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב לפרעו אלא שהיו העדים קרובים לערב וזה הפירוש יותר נכון ומחוור שאם היו עידי הלואה ואמרו שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב הטוען ואומר לא היו דברים מעולם למה לא יהא נאמן לגבי שמעון ולא לגבי לוי ומה ענין זה לזה והיכי אמרי' בגמ' לא בתר ערבא אזיל הא ודאי לא אצזיל בתריה דהא אין כאן עדות שהיה לו ערב ולמה אתה קורא אותו ערב אטו אם אמרו שנים ראובן הלוה לשמעון מנה וללוי מנה והן קרובין ללוי נפסלין לגבי שמעון. והא נמי להא דמיא אלא ודאי יפה כיון הרב אב ב"ד ז"ל שאמר שכבר ידוע בעדי' אחרי' שזה ערב ליה אלא שהלוה טוען פרעתי וע"ז אמרו לא בתר ערבא אזיל דלא איפשר למימר דלא פרע לי' אא"כ אתה מחייב הערב.
ומ"מ איכא למידק הכא ולהמניה לגבי לוה שלא פרע ולא להמניה לחיוב ערב ולפלוג דבורא מי לא אמרינן פלגי דבעי לרצונו הוא וא' מטרפין להרג משום דפליג דבורא שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משי' עצמו רשע כדאי פ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר נמי אמרי' בר ביתום אסהידו ביה תרין סהדי ואמר חד לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ומהמנינן לי' שלוה ברבית ולא מהימנן דאיהו אוזיף ברביתא ודכותה במס' יבמות גבי עד שבא ואמ' מת בעלה של אשה זו הרגתיו או הרגנוהו נאמן ומשיאין אשה על פיו שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורא וה"נ לפלוג דבורא ולהמניה גבי ליה ולא ליחייב ערבא.
ואיכא דניחא ליה, דכל הני סהדי למיחייב גברא קא אתו או למפסליה וכיון שכן בעיקר העדות שהם אומרי' שרבע או שלוה ברבית נאמנין וזה שאמ' לדידי מילי אחריני נינהו ולא מקבלינן מיניה אבל להאמינו שלוה ליחייב לוה ולא ליחייב ערב א"א.
והרב אב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כלה ולא פלגינן דבורא דהא לא פליג בהו רחמנא ואמר דמה שני' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' אלמא לא פלגינן עדות אלא הא דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה עדו' כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנא' עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ודמי אל מאי דאמרי' לעיל במקיימי הכתוב מדבר דהיכא דנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדותן בטלה הכי נמי כשנמצא לאחד קרוב שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדי' מפני שאין אני קורא בו עדות שבטל' מקצתה בטלה כלה ה"נ כשהוא מעיד לעצמו ועד בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה לפי שאין עליו שם עד כלל. זה כתב הרב אב ב"ד ז"ל בתשובותיו.
ויש ראיה לדבריו בפ"ק דסנהדרין דאמרי' פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה פשיטא ומפרקי' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אבל אשתו לא אמרי' קמ"ל פיר' סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו כ"כ שלא יהא עדות שהוא מעיד עליה עדות פסול. וליבטיל לכל העדות לפי שבטלה מקצת' ובטלה כלה קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגי' דיבורא כדפלגי' בגופו וה"נ אמרי' התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרינן פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה.
ומה שפרש"י ז"ל שם אינו נכון שהוא פי' דסד"א הואיל ומהימן בההוא דבורא למקטליה לחבריה ליקטליה לדידה קמ"ל וכן פי' ההיא דאיתמ' התם אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרי' והשור נסקל ואע"פ שבעלמא אינו נסקל הכא אמרי' מיגו מתוך שאדם נסקל אף זה נסקל.
והפי' הזה אינו נכון, שאין זו דרך הסוגיא דאיהו מקשה לה מאי קמ"ל דפלגי' דבורא ונאמן להרגו פשיטא ועלה קא מתרץ ולא קאמר לא להרגה אצטריכ' ליה וכן כולה בדרך זו ועוד בר מדין זה שלא אמרו בשום מקום בעדות בטלה מתוך שנתקיימה במקצת נתקיימה כלה אלא הפך ה"ה שכל העדות שבטלה מקצתה בטלה כלה אלא עיקר הפי' כמ"ש ומצי' עוד כיוצא בזה בפרק חזקת הבתים ולחלקו תרי מנייהו ולידיינו ומקשו רבוות' ז"ל והא בעי' תחלתו וסופו בכשרות ומפרקי' שאני עדות דמטי הנאה מיניה דלאו עד מקרי ההיא שעתא וכל היכא דמסתלק מההיא הנאה כשר. וכ"כ ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ולפ"ז ניחא מה שאמרו בירוש' כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדי' קרובים לזה ורחוקים מזה ר' יוחנן אמר פסול. וסייעה ר' אלעזר ממתני' דתנן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כלומר כי היכי דהתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ה"נ הכא. ופסק רבינו הגדול ז"ל הלכתא כר' יוחנן ולא פלגינן דבורא.
ולדידי לא ניחא לי, דהכא בגמרין משמע דאי לאו משום דאי ליתיה ללוה אזלי בתר ערבא מהימני ה"ל גבי לוה אלמא פלגי' דבורא בכי האי גונא. וי"ל דהכא כיון דדינא בין לוה למלוה הוה אי לאו האי טעמא מהימני דעקר עדות לרחוקים אבל התם סהדותא אתרוייהו דמי כחדא וכיון שבטלה בטלה, ולדידי לא מסתבר הכי.
אלא כך נ"ל דהכא בשטענותיהן בפרעון החוב כגון שהיה למלוה שטר כשר עליהן והללו טוענין פרענו והביא עדים קרובים לערב שפרע שאם נאמין אותו על הלו' לפוטרו אף הערב פטור וא"א לחייב זה וליפטור זה בשום פני'. וסבר ר"פ למימר כיון דהשתא מלוה עליה קא אתי ולדידיה תבע וסהדי רחיקי מיניה פטרינן ליה ולא מתהנה ערב בהכי דא"נ לא אתו סהדי לוה פרע וא"ל רב הונא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי' וכיון שכן השתא פטרת ליה משעבודא דאיכא עליה על פי קרובים הילכך ע"כ בטלה עדותן.
והך דבירושלמי אי לא מסתפינא מרבינו הגדול ז"ל ה"א דליתי' לדר' יוחנן ומסייעא ליה סיוע דגרסי' במס' גטין כתב כל נכסיו לעבדו (אם אמ' הוא וגיטו הא) מתנתו מה את עביד ליה (בגט) הוא (ועבדו) בטל או(במתנה) הוא (ועבדו קיים) יבא כהדה כתב כל נכסיו לשני בני אדם והיו עדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' אילא בשם ר' יוסי אתפלגון רבי יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ואחרינא אמר כשרי' לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש רבי אבין מפרש רבי יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור"ל אמ' כשרין לזה ופסולין לזה א"ר אלעזר מתניתא מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין חד אמר יאות א"ר אלעזר ואחרינא אמר (א"ר לא אלעזר יאות) מאן דמר יאות א"ר אלעזר נעשה עדות אחת ועדות שבטלה מקצת' מאן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדויות כשרים לזה ורחוקים לזה ועכשיו לפ"ז הירושלמי כיון שאמר בגמרתנו שם במס' גטין בכותב לעבדו כל נכסי קנויי' לך דפלגי' דבור' ועצמו קנה נכסי' לא קנה ע"כ הלכ' כר"ל ולא יאות אר"א וכן דעת ה"ר אפרים ז"ל.
ושמא י"ל בדברי רבינו הגדול ז"ל דעדות בכתב היא נעשית השטר כלו דבר אחד וכמזוייף מתוכו דמי והיינו דאר"א נעשית עדות א' באיש אחד כלומר שכתיבתן מצטרפת הכל כעדות אחת באיש א' ודמיא למתני' וכי מדמו לה מעיקרא לכותב כל נכסיו לעבדו לא ס"ד לדמייה לעדות א' שבטלה מקצתה דס"ל כמ"ד לא יאות אר"א דכשתי עדויות דמי אלא משום דלא פלגינן דבורא אפילו בעלמא אבל לר"א לא דמיין להדדי אלא שאין זה נכון.
ומחוורתא כדברי ה"ר אפרים ז"ל דליתא לדרבי יוחנן וללישנא דר' מונא דאיתמר התם במס' גטין לא מפרש אלא חד אמר פסולין לזה ולזה וחד אמר כשרים לזה הילכך לא סמכי' עלה למיפסק הלכתא כר' יוחנן.
והוי יודע דלפי דברינו אנו לא דמיין ה"מ דהכא לפלגינן דבורא דרבא בפ"ק דסנהדרין ובפ' זה בורר דהתם טעמא אחרינא הוא דבעיקר המעשה עצמו שהן המעידין עליו אנו צריכין לומר לא כך היה מעשה שבא על אשתו או שלוה ממנו אלא שזה בא על אשת איש והלוה בריבית ולפיכך אין אומר כך אלא כמעיד על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו כדפרישית לעיל אבל הא מילתא דבשמעתי' ודמערבאי טעמא אחרינא הוא ולא דמיין להא כלל שאלו ב' דברים הכי שאפשר שנתן לזה ולא נתן לזה וכן ההיא דגטין לא דמי' להא דהתם גט כשר הוא אלא שאינו נאמן על הנכסים לגבי שטרות ונאמן על עצמו בשביל הגט.
ובתשוב' לרבינו האי גאון ז"ל בשטר צואה שאחד מן העדי' קרוב לא' מן היורשין והשיב ידוע הוא דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתי' דמי ואין לקרוב ההוא אלא עד א'. אבל הרחוקי' מן ראובן יש להם שני עדים ראובן והא' שעמו ומן העיקר הזה ההיא דאמ' רבא פלוני בא על אשתו הוא וא' מצטרפין להרגו אבל לא להרגה ואמרינן דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דבורא אלו דברי הגאון ז"ל ומדבריו למדנו שהוא דוחה דברי ר' יוחנן שבירושלמי:
ראיתם אי טרפה הרג אי שלם הרג. ואת"ל שלם הרג כו'. איכא למידק, א"ה עקרת פרשת רוצחין ופרשת עדים זוממין שא"א לידע אי במקום סייף נקב הוה והרי הרוצח שהיה טרפה וכן עדים עצמן פטור והיאך איפשר לבודקה מחיים בי"ח טרפות. ועוד דהא אמרי' במס' (כתובות) [חולין]דאפי' לר"מ דחאיש למיעוטא לא חיישינן דילמא במקום סייף נקב הוה ותעמד דבר על חזקתו וזיל בתר רובא וכ"ש לר"ע דלא שמעינן ליה בעלמא דחייש למיעוטא ה"ל למיזל בתר רובא ולמימר העמד דבר על חזקתו.
איכא למימר הא דאר"ע לא נהרג בה אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב וגוזמ' בעלמ' שהרי אתה מוצא שיהרג בנואף ונואפת שיראו כמכחול בשפופרת וכ"ש באיסור שבת וע"ז. והא דקאמרינן אי טרפה הרג לאו טרפות שבתוך גופו כגון בכל י"ח טרפות אלא בעינן מנייהו דילמא תחת בגדיו היה לו נקב שהיה מנוקב לחלל והיה טרפה או בשאר טרפות שנראה תחת כנפיו שהי' איפשר להם לבודקו לאחר מיתה מבחוץ שהפשיטו בגדיו וראוהו שלם מבחוץ דילמא במקום סייף נקב הוה והוה נראה מבחוץ (וא"א) לבודקו לאחר מיתה ורוב העדי' אינם יודעים אם היה נקב שם (שא"א לבדוק כל העול') [שכל העולם אין יודעין לבדוק] הילכך (דבר אחר) [רחוק] הוא שידעו העדי' דברים הללו ולפיכך א"א שיהו שם נידונין אפילו אחד בע' שנה ברוצח וכן הא דאמרינן בבועל את הערו' היכי הוו עבדי להרחיק את הדבר שלא יהו מצויין שם [דיני מיתות] תדיר שמנאפים הם חייבי מיתות שמצויין יותר משום דשכיחי (בהם) פרוצין מכיון שהם מצריכין לראות בהן כמכחול בשפופרת אינן תדירין אבל מעולם לא עלה על דעת שנבדוק אות' בטרפות שאינו ניכר מבחוץ שא"כ עקרת פרש' רוצחין.
ורש"י ז"ל כתב ואת"ל שלם הרג שבדקתם אותו לאחר מיתה בכל י"ח טרפות, ואינו נכון.
וא"ק לך כיון דלא חאיש ר"ע לטרפות שאינו ניכר משום רובא ומעמיד דבר על חזקתו בטרפות שניכר נמי ניסמוך ארובא לאו מילתא היא דאין דנין איפשר משא"א והני חברי דר"מ דחאיש למיעוטא בכל דוכתא בדאיפשר דלא חייש בדלא איפשר כדאסיקנא בגמ' בפ"ק דחולין וא"נ לא חייש בעלמא ר"ע למיעוטא בדיני נפשות חייש א"נ בדיק ומבטל עדות כשאומר איני יודע משום דכתיב והצילו העדה, כנ"ל: