81פ״א
1 א

הרי זו עושה ואוכלת. ואפילו בנותן לה מזונו' ומעה כסף אפ"ה אינו יכול להקדיש קודם שעשתה המלאכה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"כ הר"ן ואף על גב דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב בפלוגת' דר"מ ור"י הסנדלר במקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת והמותר ר"מ ס"ל המותר הקדש ור"י הסנדלר ס"ל המותר חולין ופריך אליב' דר"מ אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש והוי בה רב פפא במאי אילימ' במעשה לה מזונו' ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש (וא"כ משמע דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו) היינו לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכן מ"ש התוס' שם בד"ה מאי לאו בניזוני' הכל אליב' דר"מ ותמה אני על הרב בב"ח שכ' דהכא נקטינן כדעת התו' ורש"י דבמעלה לה מזונו' קדשו מעשה ידיה ואיך לא ראה דהתו' ורש"י לא כתבו זו אליב' דהלכת' דהא אפי' אשה המקדשת מעשה ידיה קודם שעשאתן אינו חל וכמ"ש רש"י בדף נ"ט ע"א בד"ה דשלב"ל לא המלאכה בא' וכו' ואפשר שכוונת הרב כשאומר הבעל יקדשו ידיך אז חל ההקדש כשמעלה לה מזונו' וכדעת הרמב"ם:

2 ב

עושה ואוכלת. ה"ה דגם היא יכול ליהנו' מן מעשה ידיה מאחר שאין ההקדש חל וה"ה במקדיש מעשה ידיו עושה ואוכל דג"כ אין ההקדש חל מטעם דשב"ל וכמ"ש התוס' בכתובו' דף נ"ט ע"א בד"ה א"צ להפר רק משום סיפ' נקט מעשי ידי אשתו דבאומר יקדשו ידיך אפי' מעשה ידי אשתו קדוש:

3 ג

הרי כל מעשה ידיה קודש. היינו בנותן לה מזונות ומעה כסף דאז כל מעשה ידיה הם שלו ויכול להקדישן אבל באינו נותן לה או בהיא אומרת איני ניזוני' ואיני נוטל' מעה כסף אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו:

4 ד

דהרי היא יכולה לומר. כלו' דאע"ג דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב לא תימ' טעמ' דר"מ דאמר מותר הקדש משום דאדם מקדיש דשלב"ל אלא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך היינו למאן דס"ל דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה להשמט ממנו א"כ הידים הם שלו ויכול להקדישן אבל לדידן דק"ל דאין יכול לכופה ומתי שתרצה תוכל לומר איני ניזוני' א"כ אף בניזוני' אין הידים שלו ואין יכול להקדישן אפי' כי אמר בהדי' יקדשו ידיך ואף על גב דהר"ן בתשובה בסי' ל"ה כתב כדברי הרמב"ם מ"מ לאו להכי איתשל התם רק שמביא ראי' לקרקע נכסי מלוג אבל בפירושו להלכות כ' הר"ן שלא נתברר לו דברי הרמב"ם וגם משמעות הטור הוא דלא כהרמב"ם דגבי בעל לא כ' שיועיל ההקדש כלל רק גבי אשה:

5 ה

האשה שאמרה יקדשו ידי כו'. ותהיה אסורה לחזור לו דעת הר"ן דתרווייהו בעינן דאם אמרה קונם שאני עושה לפיך לחוד פי' מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהיה עלי כהקדש מליהנו' לו מאחר דהמלאכה אינה בעולם שעדיין לא נעשית אינה יכולה להקדישה דהוי דשלב"ל וכן אם אמרה בל' הקדש יקדשו ידי לעושיהן מאחר דהשת' אינו חל גם לאחר גירושין אינו חל דהוי כאומר שדה זו לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה משום דאין בידה ה"נ דאין בידה לגרש עצמה ע"כ צ"ל דלא הקדישה הידים לאחר גירושין לכל העולם לקדושת הגוף שאין לו פדיון (כגון שיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובו חובו ממקום אחר) והיה ראוי לחול מיד רק דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל בעודה תחתיו ולאחר גירושין חל הקונם אף שעדיין לא נתגרשה וע' בי"ד סי' רל"ד כתב שם הב"י דמיירי שאומרת בזה הלשון יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלו' שידיה יהיו אסורים על פיו כהקדש אבל דעת הרמב"ם אינו כן דבקונם לחוד סגי לאסור דשלב"ל מאחר שאין לו פדיון וכן באומר' יקדשו ידי לעושיהן הוי קדושת הגוף שידיה נעשו הקדש וחל עליהן ההקדש לפחות לכשתתגרש ואז מעשה ידיה אסורות על כל העולם ונראה דלדעת הרמב"ם כשם אם אמר הבעל לאשה יקדשו ידיך לעושיהן דהוי הקדש ה"ה אם אמר קונם מעשה ידיך נמי חל אף קודם שעשתה המלאכה מאחר שמעלה לה מזונות דהא להרמב"ם בקונם לחוד נאסר דשלב"ל:

6 ו

צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה. ואף על פי שאין הנדר חל אלא לאחר גירושין אפ"ה יכול להפר וכמ"ש הר"ן ע' בתוס' ובר"ן למה נקט שמא יגרשנה הא בלא גירושין יכולה להפקיע עצמה מבעלה ע"י שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ דמיא אשה לשדה לכשאפדנה דקדשה מיד ה"ה הכא יחול הקונם מיד וע"ש: