Boaz on Mishnah Tahorot
1א׳
1 א

והא דלא תני שכשחישב עליה ואכל חצי פרס ממנה נטמא גופו מלאכול תרומה. ככל אוכל אוכלין טמאים [כמעילה פ"ד מ"ה]. דאי"ל דבעי למנקט רק י"ג דברים שהן דאורייתא. ליתא. דהרי הא שהטמא טומאת אוכלין בלי הכשר מים ושרץ נמי רק מדרבנן היא. דהרי מדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים יד"א]. ואי שמטמא משקה. הרי הוכשרה בו. ואנן בעינן למילף שא"צ הכשר. אע"כ דטומאתו בלי הכשר מדרבנן ואפ"ה תני לה. גם אי"ל דמשו"ה לא תני חצי פרס. מדנכלל במאתים מנה. דהרי כבר משאכל כזית נעשה ראשון דאורייתא. ואילו פסול גויה הוא רק בשאכל חצי פרס. שהוא כשיעור ב' ביצים. עכ"פ הרי יש נ"מ דבכזית בבית הבליעה היינו רק כשבלע כל הכזית בבת אחת. דאנו בשבלע קורט קורט. הרי כשבלע קרטין הראשונים וכבר הם בכרסו. איך כשיבלע הקרטון האחרון יתהווה ע"י קרטונים הראשונים אב הטומאה. הרי ע"י הראשונים שכבר הם בכרסו לא נעשה השתא למפרע אפילו ראשון. ואילו באכל חצי פרס. אפילו אכלו קורט קורט תוך אכילת פרס. נטמא ונעשה שני [כרמב"ם פ"ח מאהט"ו ה"י וי"א]. ותו נ"מ לענין להשלים, שמצטרף פחות מכזית מנבלת עוף טהור להשלים שיעור הב' ביצים משאר אוכלין שנטמאו [וכר"ב פ"א דעוקצין מ"ג בנבלת בהמה]. וא"כ אין החצי פרס בכלל מאתים מנה, לטומאת כזית שבבית הבליעה דהרי גם פחות מכזית ממנה מהני לטומאת חצי פרס. ובתוס' חדשים רצה לתרץ זה. דממ"נ. אי נתערב כזית ממנה בהשיעור חצי פרס. הרי הכזית לבד כבר טימאתו טומאה חמורה. ואי בשנתערב פחות מכזית בהחצי פרס. הרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. וא"כ לפיכך צריכה הכשר מים ושרץ. ואין בזה חידוש משאר אוכלין. ובמח"כ דבריו הקדושים תמוהים מב' צדדים. חדא. דבנתערב כזית ממנו בחצי פרס שאר אוכלין טמאים. אין הכזית מטמא טומאה חמורה דצריך שיהיה הכזית ממנה בבית הבליעה כולה בלי תערובות, וכמש"ל. ומי מכריחנו לומר שינקוט התנא חצי פרס. באופן שיבלע הכזית שמעורב מהעוף טהור בתוכו, בבת אחת. שנית, תמוה ג"כ מ"ש תו. דפחות מכזית ממנה. מדאין סופו לטמא טומאה חמורה. צריך הכשר מים ושרץ. ולא ידענו מנ"ל לרבינו הא. דהרי שפיר סופו לטמא טומאה חמורה לכשיצרפה לחתיכה אחרת. והכי אמרינן בפירוש בש"ס [כריתות דכ"א סוף ע"א]. ואאמ"ו ע"ר הגזצוק"ל תי' דאי הוה תני טומאת אכילת חצי פרס. לא הוה שייך למתני אבתרה דבעי הע"ש וחייב עלה על ביאת מקדש. דהרי ליתנהו בפסול גוויי' [כפי"א דפרה מ"ה]. אבל האוכל כזית ממנה. הרי מדהוה האדם האוכל בעודה בבית בליעתו כאהט"ו. לכן גם אחר שבלע. נחית חד דרגא להיות עכ"פ ולד הטומאה דאורייתא [וכפ"א דשבועות ד"ו]. ול"מ הי' נ"ל דלהכי לא נקט פחות מכזית שממנה. שמצורף בכחצי פרס שאר אוכלין טמאים. מדלא בעי למנקט בהי"ג דברים. רק אותן הדינין שיש בהנבלת עוף טהור בעצמו. משא"כ בשר העוף שממנה בחצי פרס שאר אוכלין. אין הדין שייך בבשר העוף אם לא בצירוף שאר האוכלין:

2 ב

ותמהני שרבותינו המפרשים לא העירו כאן. ובמסכת פרה [פי"ב מ"ד] ובשאר דוכתי לפרש כן. והרי הוא דבר פשוט. דכיון דפרשת עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מיירי. והרי התם כתיב אשר יטמא בה. דמינה מרבינן אדם הנטמא מעוף טהור שהיה בבית בליעתו. א"כ בין בנכנס לקודש או אכל קדשים, חייב. ונ"ל דהא דנקט תנא רק כניסת מקדש, לאו משום דחדא מינייהו נקט. דא"כ מסתבר דטפי הו"ל למנקט אכילת קודש. מדמוקדם בקרא. דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. אלא נקט כניסת מקדש לרבותא והיינו משום דהג"ש דילפינן מינה בסוגיא דשבועות הנ"ל טומאת קדשים. היינו מדילפינן בהמה בהמה. וג"ש זו ג"ש אלימתא היא. וכדקאמר התם. אקרא אני חיה. בהמה למה נאמר. נמצא שג"ש זו מופנה מב' צדדים דלמדין ואין משיבין [כנדה כב"ב]. משא"כ הג"ש אחריתא דיליף מינה רבא שם טומאת מקדש. היינו הג"ש דטומאתו טומאתו. זאת הג"ש אינה פשוטה כל כך. דהרי הרבה יש להשיב עליה [כתוס' שבועות דז"א ד"ה אתיא]. וגם אינה מופנה. דהרי מצרכינן מלת טומאתו לרבות זבים וזבות [כרש"י בחומש פ' ויקרא בשם ת"כ]. ווכמדומה לי שהך ג"ש אסמכתא בעלמא היא. וכדאשכחנא בש"ס טובא דכוותי' [כתוס' קדושין דכא"ב ד"ה גאולתו, ורש"י מ"ק דד"א] ועוד בשאר דוכתי. ולא הוה הך ג"ש רק גלוי מילתא בעלמא. משום דההקישא דמייתי הש"ם לעיל מינה. מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. גלי עלי' הג"ש הנ"ל דנוקי' להקישא לקדשים ולא לתרומה [ואפשר שזה נמי כוונת התוס' שם בד"ה אתיא]. ולהכי מדאין ילפותא דכניסת קודש פשוטה כל כך. להכי איידי דאתיא מדרשא חביבא לי' [כסוכה דב"א]. זהו לפע"ד הטעם האמיתי דנקט הכא. ובפרה [פי"ב מ"ד] ובכל שאר דוכתי. רק כניסת מקדש [ועיין עוד זבחים לג"ב דגם משם יש לתרץ]:

3 ג

ויש לדקדק טובא, מ"ש איסור אמה"ח דנקט לי' טפי מאיסור נבלה וטרפה. ובפרט מדנקט בל"ז לעיל שמטמא בבית הבליעה. הוה שייך למתני סמוך לה. דאחר שבלעה סופג ארבעים. ואת"ל דנקט אמה"ח לרבותא. דאע"ג דלא דמי אמה"ח דידה לשאר אמה"ח דמטמא במגע ובמשא כנבלה [כרמב"ם פ"ב מאהט"ו ה"ג]. אבל אמה"ח מעוף בין מעוף טמא או טהור. אין בו שום טומאת מגע ומשא. ולהכי קמ"ל דאפ"ה לענין איסור אכילה שוה לשאר אמה"ח. ליתא, דהרי גם בנבלת עוף בין טמא ובין טהור אין בו שום טומאת מגע ומשא [כרמב"ם רפ"ג מאהט"ו הי"ד] ואפ"ה חייב באכלה. והיכי ס"ד דבאמה"ח שלהן מדאין בו טומאת מגע ומשא [כרמב"ם שם הט"ו], פטור באכלה. ואי"ל דלהכי נקט הכא אמה"ח. מדבעי למתני סיפא בעוף טמא דבאכל אבר מה"ח ממנה פטור לגמרי. והיינו באין בו כזית בשר. אמ"צ בה עצם וגיד כבשאר אמה"ח. משום דאין איסור אמה"ח לישראל נוהג בשום מין טמא [כרמב"ם רפ"ה ממאכלות]. להכי שפיר נקט גם בעוף טהור דאע"ג שאין בו כזית בשר, רק כזית בצירוף גיד ועצם. אפ"ה לקי עלה כעל שאר אמה"ח. משא"כ בנבלה וטרפה, עוף טהור וטמא שוין בה לענין מלקות. דהרי בכל נבלה וטרפה צריך כזית בשר דוקא. וא"כ אף בעוף טמא שאין חייב בה משום נבלה וטרפה. מדגם נבלה וטרפה אין נוהג בשום מין טמא [כרמב"ם פ"ד ממאכלות ה"ב]. אפ"ה עכ"פ באכל כזית בשר ממנה גם בעוף טמא לקי משום טמא. מיהו כל זה ליתא. דהרי חשיב ואזיל כמה דברים במשנה א' בעוף טהור דקחשיב להו נמי בעוף טמא במשנה ג'. ונחשב נמי הא ונהוי י"ד דברים. וע"כ צ"ל כהר"ב, דרק לאפוקי מדר"מ אצטריך, דס"ל דאין אמה"ח נוהג בעוף. וכיון דאשמעינן דאמה"ח נוהג בה. ממילא שמעינן דכ"ש דנבלה וטרפה נוהג בה:

4 ד

כך משמע מהר"ש והר"ב. וא"ת הרי י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף קתני. ומה שייכות לנשחט לכאן. י"ל הרי שחיטתה ומליקתה ואמה"ח דקחשיב. נמי כולהו לאו בנתנבלה כבר מיירי. אלא הא דקאמר בריש משנה א' י"ג דברים הן בנבלת עוף טהור. היינו רק משום דרובן בנבלתה מיירי. מיהו אית בינייהו כמה דברים דשייכי רק בעוף טהור שלא נתנבלה. ולרתוי"ט וכן לרב"א קאי אנבלת עוף טהור. שכשחישב עליה לאכילה, נטמאו גם הנך עמה. ולפ"ז צ"ל דלא נקט מיטמאות רק מדבעי למתני מטמאות אחרים אבתרה. דאל"כ למאי נ"מ. ול"מ הי' נ"ל דלפי שיטתם דאנבלת עוף טהור קאי. ה"ק אם בלע כזית ממנה, והיו הנך מחוברין בה מקיפין את הכזית בשר. נטמא האוכלה. דאף שאין מצטרפין אין מפסיקין. ולא הוה ככרכה בסיב ובלעה, דטהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו ה"ה]:

5 ה

ולרב"א י"ל דלעולם חשבינן לה שומר, כדמוכח במ"ג בעוף טמא. ואפ"ה הכא לא מצטרף. דאע"ג דכל שומר מצטרף. היינו רק לענין טומאת אוכלין, שקבל טומאה ממקום אחר, מצטרף. אבל הכא בנבלת עוף טהור, אף שכשחישב עליה לאכילה, נטמאה טומאת אוכלין מעצמה הריי זה רק מדסופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. ולפיכך דין טומאה חמורה יש לה. והרי אין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז"ב]. ולא הו"ל שומר רק יד. והרי כל יד אינו מצטרף. ולפיכך הא בעוף טמא בסיפא. וכן בשאר עוף טהור שחוט מצטרפין לטומאת אוכלין, מדאין טומאתו בא מתוך טומאה חמורה. ונ"ל דלפיי דברי רבינו. ה"ה בנבלת טהור. אם באמת הוכשר ונטמא בשרץ. ג"כ מצטרף מה"ט. אלא סתמא דמשנתנו, קצת לא משמע כן:

6 ו

והנך י"ג דברים, הן ט' דבמשנה א', דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו. ועוד ד' שבמשנה זו, דהיינו, כנפים, ונוצה, וחרטום, וציפורן. הרי י"ג. כך היה סופר ומונה הר"ש והרא"ש והר"ב. ותמוה דכמו דקחשיב שחיטה ומליקה לחדא מדשניהן דינן שוה. ה"נ הו"ל למחשב הנך ב' זוגי. דהיינו כנפים ונוצה. וחרטום וציפורן רק לתרתי. מדכל זוג דינו שוה. ותו האיך נחשב הנך ד' שבב' הזוגות לד' במנין. מדהן ד' גופים. והרי כל הנך אינך דקחשיב. לאו מנין גופי' קחשיב. רק מנין דינין חלוקין. ול"מ היה נ"ל דהנך ד' דמשנתנו. הן הד' דינין חלוקים. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. אינן מצטרפין ומצטרפין. אחר כתבי זה. מצאתי שגם רבינו הרמב"ם בפירושו כאן מונה הד' שבמשנתנו בדינין. אלא שרבינו חושב מיטמא ומטמא דרישא רק לאחד במנין. מדדינן בזה כשאר אוכלין. שכל המיטמא מטמא ג"כ לאחרים. ומה"ט חשיב נמי מיטמאין ומטמאים דסיפא תו לחדא. נמצא שרבינו לא השוה מדותיו. דהרי הוכחנו דלאו גופים חשיב תנא. רק חילוקי הדינין. וכיון דזוג ראשון וזוג שני, שניהן דינן שוה. למה נמנה להו לתרי. ותו דרבינו לא מפליג בין מיטמא ומטמא למנותן בתרתי. מדדינן בזה כשאר אוכלין. ועל זה ק' א"כ מצטרפין דסיפא ג"כ לא הו"ל למנותו במספר. מדדינן בזה כשאר אוכלין טמאין שמצטרפין. ואת"ל הך צרוף היינו לטמא בבית הבליעה. דדבר זה אינו בשאר אוכלין טמאים. א"כ מיטמאות ומטמאות נמי הו"ל למחשבינהו בתרתי. דמיטמאות היינו להקרא עליהן שם טומאה כשיבואו לבית הבליעה. דליתא בשאר אוכלין. ועמ"ש בס"ד בפנים סי' י"ד:

7 ז

ולא זכיתי לידע למה כתב הר"ב שתגע בשרץ. הרי צריך שתגע דוקא באהט"ו. ובשלמא לעיל משנה א' נקט שפיר שא"צ שתגע בשרץ. אלא דמעצמהנעשית ראשון. והוא לישנא דש"ס [נדה דנא"א]. ושרץ דנקט הש"ס הכא ובכל דוכתי דכוותה. לדוגמא בעלמא נקט. מדהוא הראשון הנזכר בריש מס' כלים. וה"ה שאר אבות הטומאה. אלא הכא למה מצרכינן שיגע דוקא בשרץ. הרי אפי' נטמא בולד הטומאה נטמאת:

8 ח

ומדלא קאמר ואין חייבין עליהן משום אמה"ח. דייק הר"ב דה"ק, דכשאכל אמה"ח ממנה לא לקי כלל. אפילו משום טמאה. ולהכי כתב הר"ב דמשנתנו מיירי בלא היה בו כזית בשר. דבאמה"ח בעלמא גם באין בו כזית, רק בצירף בשר גיד ועצם, נמי חייב. לפיכך קמ"ל הכא דהא לענין איסור טמאה לא מצטרפין:

9 ט

ואפילו להרמב"ם דס"ל דאין ב"נ נענש על איסור אמה"ח בעופות [כפ"ט ממלכי' הי"א]. הרי עכ"פ מודה שהאמה"ח ממנה אסורה לב"נ [ולא שייך כאן לומר אזהרתן זו היא מיתתן. מדלא מצינו בזה אזהרה]. וא"כ שייך שפיר לומר שאין שחיטתה מטהרתה לו לאכילה לגמרי. והא דלא תני לעיל בעוף טהור ושחיטתה מטהרתה. ונוקמה כי הכא דשחיטתה מטהרתה מידי איסור אמה"ח אף שמפרכסת. ה"ט משום דלא פסיקא לי' דהרי אף דמיד שנשחט נסתלק איסור אמה"ח. עכ"פ עדיין אסורה בעודה מפרכסת משום לא תאכלו על דם [כחולין דל"ג]. א"כ לא שייך גבה לומר שחיטתה מטהרתה. דהרי עדיין לא נטהרה לגמרי. אמנם הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל וז"ל. תמוה לי' לחזקי' [חולין קכא"ב] דבשחט טמאה ומפרכסת לית בה איסור אמה"ח לב"נ. א"כ איך יפרנס משנה זו. דע"כ מיירי לב"נ. והא הכא בשחטה ישראל מיירי. וכדקתני ברישא בעוף טהור שחיטתה מטהרתה, עכלה"ט. ולפענ"ד נראה. מדעוד ק"ל למה נקט חזקי' דינו בבהמה דוקא. טפי הו"ל למנקט השוחט בע"ח טמא. כדי למכלל נמי עוף. דבשלמא מתני' דהעור והרוטב וברייתא דר' אושעי'. התם שפיר נקטו רק בהמה. מדבעי לאשמעינן טומאת נבלה. והרי נבלת העוף אינה מטמאה כנבלה. אלא לחזקי' דלא נקט רק איסור ב"נ. שפיר הוה מצי למנקט עוף. אע"כ דס"ל לחזקי' אין שחיטה לעוף מן התורה. וכר"א הקפר [חולין כח"א]. ואע"ג דעכ"פ צריכה מה"ת נחירה לישראל. [דאל"כ נבלת עוף טהור היכא משכח"ל [כתוס' חולין דכע"א ד"ה לא]. עכ"פ י"ל דדוקא בהמה וחיה הניתר בשחיטה. להכי אע"ג שעדיין מפרכס הו"ל כמונח בדיקולא. מדכתיב תזבח ואכלת וזבחת כאשר צויתיך ואכלת [כחולין דכח"א]. דנ"ל דיליף כן. משום דמשמעותא דקרא היינו תיכף כשתזבח תאכלנו, אף שמפרכס עדיין. דהא דאמרינן [סנהדרין דסג"א] דהאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה. הרי הוא בלא תעשה. אסמכתא בעלמא הוא [כע"ר רש"י חולין קכא"ב] משא"כ אי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה. א"כ לא נכלל עוף בקראי דלעיל. דהרי התם רק זביחה קאמר. והרי עוף בנחירה סגי לי'. אין לנו היתר בעוף דלהוי אחר שנשחט כמונח בדיקולא כבזביחה דבהמה. וא"ב י"ל דוקא בבהמה דיש במינה שחיטה בטהורה. והוה כמונח בדיקולא. אהני נמי שחיטה בטמאה לכנעני. משא"כ עוף דא"צ שחיטה בטהורה. וסגי לי' בנחירה. ולא הוה בטהורה דידה כמונח בדיקולא. להכי גם בטמאה לא טיהרה שחיטתה איסור אמה"ח לב"נ. ואפשר דחזקי' דייק דגם תנא דמשנתנו ס"ל כוותי'. מדנקט ברישא בטהורה. שחיטתה מטהרת טרפתה. ולמה דייק ונקט תנא טרפתה. והרי מאמה"ח מטהרתה. אע"כ דבאמת אין שחיטתה מטהרת איסור אמה"ח ממנה עד שתמות. ואף דרבעתו"ס [חולין דקב"א ד"ה אלא לאו] לא כתבו כן, יע"ש. היינו רק משום דכתבו לפי המסקנא. דקיי"ל באמת יש שחיטה לעוף מן התורה. א"כ ע"כ צ"ל דמדיוקא דסיפא. שמעינן דברישא בעוף טהור. גם מאמה"ח מתטהרת בשחיטתה. אבל עכ"פ אין הכרע ממתני' לומר כן. מדאיכא נמי למידק איפכא. או נ"ל לתרץ קושית הגאון זצוק"ל. דאע"ג דקאמר חזקי' דכל זמן שמפרכסת ליכא גבה איסור אמה"ח לעכו"ם. אפ"ה מודה דאסורה לו. להכי שפיר קאמר מתני' דאין שחיטתה מטהרתה סתם. והיינו שתטהרה לו לגמרי. והא דקאמר חזקי' אינה לאברי'. היינו בחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. התירתה שחיטה אחר שמתה. וכבני מעים לעיל [חולין לג"א]. וכשהצעתי דברי הנ"ל לפני הגאון הנ"ל זצוק"ל. מיאן בדברי. וכל כחו, מדלא אשכחנא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלא להוי כמונח בדיקולא, עכלה"ט. ולפע"ד כל לא ראינו אין ראיה. דוכי משום הא נחשוב ח"ו לחזקי' טועה בדבר משנה. לא תהיה כזאת בישראל. ותו הרי הדעת מכרעת כן, דכיון דכל עיקר ההיתרא דמנח בדיקולא נפיק מקראי דזביחה וכמש"ל. עתה צא והבא לך גם אתה קרא להיתרא דמנח בדיקולא גם בנחירה. והרי גם בשחיטה ס"ד התם [חולין לב"ב] דלא להוי גבה כמנחו בדיקולא. ועל תירוצי הב' הנ"ל השיב הגאון הנ"ל זצוק"ל. דכיון דחתך האבר ממנה בעודה מפרכסת. וחל עליו איסור אמה"ח. איך יפקע אח"כ במיתת הבהמה. והך דבמ"ע. התם ליכא אלא משום מיאוס, עכלה"ט. ולא זכיתי להבין דברים הללו. דכמדומה סמך א"ע הגאון הנ"ל על רש"י שם. שכ' דקרא דלא תאכלו על דם. אסמכתא בעלמא הוא. וכמו שהבאנו דבריו לעיל. ולפענ"ד זה תמוה. מדאמרינן התם [בסנהדרין סג"א] דלא לקי על לאו זה מדהו"ל לאו שבכללות. וכ"כ גם הרמב"ם [פ"א משחיטה]. הרי לפנינו ברור דלאו אסמכתא היא. וא"כ להגאון הנ"ל מ"ש הך לאו מהלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא לאיסור אמה"ח. הרי כמו דאיסור אמה"ח פקע לחזקי' לגמרי מנה משנשחטה. כ"כ איסור דלא תאכל על הדם נפקע לגמרי. ומה אצטריך דלהוי לאו שבכללות. אע"כ דגם לחזקי' לא פקע איסור אמה"ח ממנה לגמרי. ונשארת עכ"פ באיסור. שוב רצה הגאון זצוק"ל לתרץ בעצמו קושייתו לחזקי'. דהרי מתני' ע"כ ס"ל דאין אמה"ח נוהג בטמאה לישראל. וכדקתני בהדיא אינו סופג מ'. א"כ י"ל דמדלא אהני שחיטתה לישראל להתיר איסור אמה"ח [דהרי מותרת ועומדת היא לו איסור אמה"ח שבה] לא אהני ג"כ לב"נ. דאי"ל דעכ"פ שם שחיטה עלה בטהורה. ליתא, דבב"נ בלא"ה לא שייך שחיטה רק מדאהני לישראל. אבל חזקי' י"ל דס"ל כר"י ור"א דאמה"ח נוהג בטמאים לישראל. נמצא דאהני שחיטה בטמאה לישראל דלא לספוג על כזית בשר עצם וגיד. לפיכך אהני ג"כ למשרי לב"נ, עכלה"ט. ולפענ"ד א"א לומר שיהיה כל עיקר סמיכת חזקי' מדס"ל דאמה"ח נוהג בטמאים. דא"כ ל"ל לר"א התם [חולין קכא"ב] לומר נקוט דר' יוחנן בידך [דפליג אדחזקי'] דתני ר' אושעי' כוותי'. טפי הול"ל מדקיי"ל כרבנן [חולין קא"ב] דאין אמה"ח נוהג בטמאה. ותו אדמפלגי חזקי' ור' יוחנן בב"נ לפלגי בישראל. דהרי ר' יוחנן ודאי כרבנן ס"ל [כתוס' שם דקג"א ד"ה ומר]. אע"כ דלחזקי' בשם שחיטה לבד דמתרת בטהורה לישראל סגי למשרי גם בטמאה לב"נ. וא"צ דלהני גם בטמאה לישראל:

10 י

והא דלא נתן תנא סכום מנין בעוף טמא כמו בעוף טהור במשנה א' וב'. נ"ל משום דבעוף טמא סמיך אמנין שזכר בעוף טהור שהן י"ג. ה"נ בעוף טמא יש י"ג דברים. דאע"ג דבעוף טמא אתוסף חדא במנין. דהא מני נמי חצי פרס לפסול הגוויי'. עכ"פ הרי נגד זה בציר לה חדא מהנך ב' זוגי דמנינן בהו לעיל ד' בעוף טהור. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. ואין מצטרפין. ומצטרפין. והריי הכא בעוף טמא ליכא אלא ג'. דהיינו. מיטמאין. ומטמאין ומצטרפין. ות"ש דלימא מסייע לה לדברינו לעיל סי' כ"א דרק חלוקי דינין חשיב תנא דנן:

11 יא

ומ"ש תוס' [חולין קכא"א ד"ה מרטקא] שהקשו על פי' רש"י זה. מדתנן [זבחים לה"א] פיגל במוראה לא פיגל באלל. והרי בעוף אין גיד צוארו קשה. לא זכיתי להבין. דמה קושיא. ודאי חזי באכילה. וכמ"ש רש"י בעצמו שם בגמ' [ד"ה אלל]. ומשום הכי שייך גביה פיגול. אלא דלא חזי כל כך כמוראה. וכן צריך נמי לומר לפי מה שפי' שם תוס', דהתם מיירי בקצת מהוושט שנשאר דבוק במוראה יע"ש. אמנם מה שפירשו רבותינו בעתו"ס הכא, דמטרקא היינו בשר מת. לא הבנתי מהו. דאיי בשר המדולדל, הרי ראוי לאכילה [כחולין עג"ב]. ואיהו גופייה מטמא טומאת אוכלין:

12 יב

ולתוס' [פסחים לג"ב] דמסקו דגם רש"י ס"ל דגם לקט"ו צריך שיעור כביצה. ודלא כהרמב"ם [פ"ד מאוכלין] דס"ל דלענין לקט"ו סגי בכ"ש. א"כ מצטרפין דלעיל ודהכא. היינו בין לקבט"ו ובין לטמא אחרים. והא דנקט הכא מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ולא הוה סגי לי' במלת מצטרפין לחוד. וכלעיל בעוף. הכא ה"ט מדבעי למתני אבתרה אבל לא טומאת נבלות. אמנם יש לדקדק למה לא נקט הכא כלעיל בעופות מיטמאין ומטמאין. ואי"ל משום דבאמת לענין קבלת טומאה לא מחשבו חיבור [וכמ"ש לעיל סי' ל"ג]. ליתא. דהיינו דוקא באותן שאדם הדביקן יחד עם האוכל. כרוטב וקיפה ואלל. אבל אינך דקתני כעור ועצמות וכו' שמחוברין בטבע. ודאי גם להכניס או להוציא טומאה מחשבו חיבור. דוכי ס"ד דגריעי מחרטום וצפרנים. ודוחק לומר דמשום הנך המדובקים בידיי אדם דנקט שבק מלמתני גם באינך מיטמא ומטמא. דא"כ עכ"פ הו"ל למתני מטמא. דלענין להוציא טומאה. ודאי אפילו מודבק בידי אדם הוה חיבור. ושאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. אלא נ"ל דלהכי לא נקט הכא מיטמאין ומטמאין. משום דממילא שמעינן לה. דכיון דמצטרפין להשלים השיעור. מכ"ש דמכניסין ומוציאין טומאה כשמחוברין בטבע לכשיעור. ואע"ג דבדבוקי' יחד בידי אדם אמרינן דמצטרפין להשלים ולא מחשבו חיבור להכניס ולהוציא טומאה. י"ל דזהו רק בב' מיני מאכל. דלא בטל כל חד לגבי חברי'. וכל חד וחד כדקאי קאי. משא"כ כל הנך דמשנתנו כשהדביקן לאוכל גמור. ודאי הוה להו טפל לגבי האוכל. ומחשב שפיר חיבור אף להכניס ולהוציא טומאה. מדא"א שיאכלנו רק עם האוכל. ורק במשנה ב' וג' נקט מיטמא ומטמא ולא סמיך על הק"ו שאמרנו. היינו רק משום כנפים ונוצה. דאצטריך למתני גבייהו מיטמאין ומטמאין ואמ"צ. הלכך תני נמי באינך מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. ואע"ג דבעוף טמא דתני גבה מצטרפין. ואפ"ה תני גבה מיטמאין. י"ל דרק אגב עוף טהור. נקט נמי גבי עוף טמא. ועוד נ"ל דהא דתני כל הני בבהמה דוקא. היינו משום דרובן לא שייכי בעוף. בעור ורוטב בעוף. אינהו גופייהו מטמאו טומאת אוכלין. אף כשאינן מחוברין לאכול. דאפילו רוטב שהוא שומן קרוש דוקא בבהמה כשהוא לבד אינו ראוי לאכילה משא"כ בעוף. הרי אפילו בשר חי שלו חזי לאומצא [כשבת קכח"א]. מכ"ש שומן קרוש שלו. שכבר נתבשל. ואפשר דקיפה. דהיינו תבלין שנתבשלו עם העוף נמי. דכיון דבסים טעם העוף שמובלע בהקיפה. לפיכך גם הם נאכלין לבד. והלכך גם בלי צירוף מטמאין טומאת אוכלין. וכ"כ אלל שבעוף, וגידיו, ג"כ ראויין לאכילה בעצמן [כרש"י זבחים לה"א ד"ה אלל]. וקרנים וטלפים לא שייכי בעוף כלל. להכי לא שייך למתני בכל הני דמצטרפי בעוף. דהוה משמע דכשהן לבד אמקט"ו אוכלין. מיהו בעצמות בוודאי אין חילוק בין כשהן של בהמה או של עוף. דבזה ובזה כשהן בלי מוח אמקט"ו. ורק כשיש בהן מוח מצטרפין מדהן שומר. והרמב"ם [פ"ד מאוכלין ה"ד] לא הזכיר בכולן עצמות בהמה. וכלל להו בהדי חרטום וצפורן וכנפים. ומסיים בכולן מתטמאין ומטמאין ומצטרפין. והיינו משום דגם בעוף, אף דגם עור וגידין וכדומה בעוף. גם כשהן לבד מקט"ו. עכ"פ שייך לומר גבייהו מצטרפין כשאין בכל א' כשיעור. ואפשר עוד דגם במשנתנו במלת בהמה נכלל נמי עוף. וכדאשכחן [חולין טז"ב] דתנינן צואר בהמה למעלה. ומוקמינן לה התם רק בעוף דקליל. וא"כ כ"ש הכא. דוודאי גם בהמה בכלל. מיהו מתטמא ומטמא דנקט הרמב"ם אכולהו. ודאי לצדדים קתני. דבעוף ודאי ישנם הרבה שמקבלין טומאה גם כשאינן מצורפין לשאר אוכל. ובבהמה כולהו, היינו רק להכנים ולהוציא טומאה כשהן מחוברין לשאר אוכל. והא דלא נקט גבי בהמה במשנתנו שא"צ מחשבה וצריכי הכשר וכו'. כמו דנקט להו לעיל במשנה א' וג' בעופות. י"ל משום דממ"נ. דאי בבשר בהמה בעצמה. כולהו פשיטא מדאין לך אוכל המקט"ו יותר ממנו. ורק בנבלת עוף טהור וטמא אצטריך לאשמעינן כל הנהו. דאע"ג דאינן פשוטין כל כך לאכילה. מדהן נבלה. אפ"ה דיינינן בהו כל הנך דיני דתני בהו. ואי בעור ורוטב וכו' דנקט במשנתנו. כיון כשהן לבד אמקט"ו. לא שייך למתני גבייהו מחשבה והכשר ואינך. ורק מצטרפין צריך לאשמעינן. והרי מצטרפין אף שלא חישב עליהן. ואף שלא הוכשרו, ודו"ק:

13 יג

והא דאוקימנא משנתנו בתרומה כסי' מ"ה. היינו משום בבא דידים. דבחולין לא שייך למתני כולן שלישיות. דבחולין אין שני עושה שלישי. כן במשנה ח' מוקמינן לה במקרצת תרומה. דאלו בחולין לא הוה שייך למתני בסיפא וכולן שלישיות, מטעמא דאמרן. ול"מ הוה מסתבר לי טפי דמיירי רק בחולין שנעשו ע"ט תרומה. מדמצוי טפי מתרומה וקודש גופייהו. דאלת"ה ק' למה נקט רק בתרומה. והרי בקודש נמי שייך למנקט בכה"ג וכדנקט הרמב"ם באמת. וכמ"ש בפנים סי' נ"ו בשמו:

14 יד

ונ"ל דהכא נקט רק מקרצת ולא ככרות. וגם נקט השיך. דהיינו שהדביק בכוונה. ה"ט משום דבעי למתני אבתרה פירשה כולן שניות. להכי קמ"ל דאפילו היתה מקרצת שעדיין ראויה להדבק עם בצקות אחרות. וגם אפינו הדביקן באמת עם בצקות אחרות אח"כ בכוונה. אפ"ה דוקא כל עוד שהן מחוברין נדונין כגוף א'. אבל לא כשחזרו ונפרדו. וכדאשכחן כה"ג במזרין שכרך למטה שהיא מדרס [כלים פי"ט מ"ה]:

15 טו

ואי"ל כפי' הב' של הר"ש. דגם הכא בטופח ע"מ להטפיח מיירי. משום דכל שאינן כך לא מקרי משקין. דא"כ ק' מ"ש לעיל דנקט משקין. והכא נקט לשון טופח. אולם פי' מלת טופח על מנת להטפיח. כתב הר"ב [עדיות פ"ד מ"ו] דהיינו שכשיגע ידו לשם תתרטב גם היא. אמנם בי"ד [סי' קכ"ט סי"ג] פי' הרמ"א שהיד שנתרטבה כשנגעה שם. תחזור ותרטב מקום אחר כשתחזור גם לשם. וכן פירש בערוך: