Boaz on Mishnah Sotah
6ו׳
1 א

לכאורה קשה מה דוחקא לומר דהאי ועד אין בה ר"ל ב' עדים אבל עד א' יש לה אטומאה. אז אסורה נמצא דלא קאי קרא אהשקאה שמזכיר בהך עניינא להלן, והרי טפי מסתבר לומר דקאי אהשקאה [דהרי והיא לא נתפשה אסורה לא נזכר בקרא] וה"ק קרא, ועד אין בה, שאין בה אפילו ע"א אטומאה, אז שותה. אבל כשיש ע"א אטומאה אינה שותה. וכן משמע מרש"י בחומש, ע"ש. ונ"ל דלש"ס הוה ק"ל למה הזכיר הכ' ושכב איש אותה ונסתרה והיא נטמאה קודם שמזכיר הכתוב עיקר הענין דהיינו ועבר עליו רוח קנאה וכו'. ואת"ל כמ"ש הפשטנים שהבעל חושב כן ששכב איש אותה ושנסתרה והיא נטמאה [דושכב] וקרא דועבר עליו רוח קנאה פרושא דושכב איש אותה הוא, לומר שאינו ודאי כן רק שחשדה כך. עכ"פ מאי האי דמסיים קרא דושכב ועד אין בה והיא לא נתפשה, הרי כיון שאין כאן אפילו ע"א שנטמאה, מה שייך והיא לא נתפשה שלא נאנסה, הרי אין כאן עד טומאה כלל. אע"כ דה"ק קרא אם מעלה בו מעל. דהיינו כשעברה על קנויו, אז מחזקינן ששכב איש אותה, אף שנעלם מעיני אשה, מיד כשנסתרה מחזקינן לה בחזקת שנטמאה, אפילו כשעד אין בה, ר"ל שאין ב' עדיה, רק ע"א אטומאה שאומר שלא נתפשה באונס. ובתר הכי קאמר קרא אבל אם עבר עליו רוח קנאה בלי עדי טומאה כלל, בין והיא נטמאה, ר"ל שמסתבר שנטמאה, ובין שעבר עליו רוח קנאה ומסתבר לבעל שלא נטמאה. על כל פנים מדעברה על קנויו אסורה לבעל עד שיביאה אל הכהן להשקותה: