Boaz on Mishnah Shabbat
1א׳
1 א

וכ"כ הר"ב. והוסיף וז"ל או שנטל [וכו'] והניח ברה"ר. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל קשה למסקנת הש"ס דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. וא"כ ה"נ הנחה. א"כ אף בלא הניח בקרקע. מיד שהוציא ידו לרשות שגופו שם. הוה כהנחת חפץ. ואף דגם רש"י כתב כן. י"ל שכך דרכו בקודש לפרש לפי הס"ד (כתוי"ט פאה פ"א מ"ב). ואף דלתוס' ישנים האבעיא רק לענין עקירה. אבל הנחה ודאי הוה. מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל כן. אבל לר"ב ק'. וצ"ע. עכ"ל. ותמהני מאד על דברי הגאון הנ"ל. דהרי לקמן (דצ"ב א') אמרי'. דמתני' איירי בלמעלה מג' דפטור בהנחה דיד [א) צ"ע דהתם מיירי רק דפשט ידו לחוץ וכאן ידו וגופו ברשות אחת הן ועי' רמב"ם פי"ג ה"ב וה"ו.]. ועי' עוד תוס' כתובות (דל"א ב' ד"ה רב אשי):

2 ב

ועי' תוי"ט. וכתב עליו הגאון הנ"ל וז"ל. ויש נ"מ למה דקיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכל התורה. חוץ ממומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכתב בית הלל סי' ב' אפילו מומר לחלל שבת מדרבנן. א"כ היכא דפטור אבל אסור מצד שבת. עכ"פ כשהיה בפרהסיא הוה מומר לכה"ת. משום הכי קאמר. דמצד שבת פטור ומותר. אבל אי משום דעבר אלפני עור. אין חלוק בין אם הל"ע הוא על שבת או על איסור אחר. הרי עבר רק אלפני עור. ואינו מומר לכה"ת. עכ"ל: [אב"י כבר כ' השמ"ח דמומר לחלל שבת מומר לכה"ת. דוקא בדאורייתא. לא בדרבנן. דלא כב"ה. ועי' בפ"ח י"ד בקו"א ס"ב. ובפ"מ לא"ח בפתיחה חלק ד'. אכן בל"ז אני תמה על הגאון הנ"ל. למה הוצרך להביא ממרחק לחמו. ראיה מהב"ה. והלא דין מפורש הוא בא"ח (שפ"ה ס"ג). דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא. אפי' אינו מחלל רק בדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים].

3 ג

ולש"ך בי"ד (קנ"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש"ך שם. והרי מומר ג"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ"ק דע"ז. וז"ל פסק בסמ"ג דאסור ליתן יי"נ למומר. דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע"כ. וכ"כ תוס' שם (ד"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א"כ תימה על הש"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה"ה. וע"כ צ"ל דתוס' ורא"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע"ז. וכרמ"א בי"ד קנ"א שכ' דעתם בשם י"א. ונ"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא"ש כאן אף במומר אסור עכ"פ מדרבנן. דאי כש"ך דמותר לגמרי. א"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי"ד רנ"א ב'). מיהו מ"מ ק"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה"ר (כדמשמע שבת י"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ"ע.] וצ"ל דמיירי שהחפץ של עובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע"מ להוציא. או י"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור:

4 ד

הקשה אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל לרש"י (ד"ג א') ד"ה פטור אבל אסור. ולרא"ש רפ"א. דעקירה בלי הנחה או להיפך מדרבנן. ונ"מ להקל בשעת הדחק לצורך מילה [אב"י כלומר. אף למה שפסק בא"ח (סי' שמ"ה ס"ז) דגם האידנא אף שאין ס' רבוא בוקעין ברחוב. איכא רה"ר. מ"מ מותר לומר לעובד כוכבים להוציא התינוק מהבית ויטלטלנו אח"כ הישראל פחות פחות מד' אמות. ואח"כ מכניסו העובד כוכבים מרה"ר לבהכ"נ. דהרי עקירה בלי הנחה הוה שבות. ואמירה לעובד כוכבים ג"כ שבות. ושבות דשבות במקום מצוה ל"ג כסי' ש"ז ס"ה]. וכך כ' ג"כ רט"ז (סי' רס"ו סק"ד. וסס"י של"א). וק"ל מ"ש מח"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי. ואילה"ק דעכ"פ להוי כב' שעשו. דזה שיכול חייב (כלקמן פ"י) וה"נ העוקר יכול להניח והמניח א"י לעקור. י"ל דשאני הכא דהעוקר לא סייע בהנחה. אמנם ק"ל לרשב"ל דחצי שיעור מותר מה"ת (כיומא דע"ד א'). הרי כ' בעשותה. בעשה כולה ולא מקצתה (כשבת צ"ב ב'). ומדמיעטו מקרבן ש"מ דחייב. ודוחק לומר דהיינו בפעולות אסורות ולא באכילות אסורות. דמ"ש. ואת"ל דדוקא בעשו שנים מלאכה ביחד צריך התם הך קרא. משא"כ באכל או עשה באמת רק חצי שיעור. ליתא. דהרי אפי' בלא נעשה רק חצי המלאכה. נמי מצריך קרא ועשה אחת. עד שיעשה כולה. למעוטי מקרבן (כשבת ק"ג ב'). ונ"ל. דהתם רק מדכתיב מאחת. דמשמע אפי' חצי'. מצריך קרא דעשה אחת. אבל באמת פטור לגמרי. עכ"ל אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ונאום עבדא קמי מרא. שפתותיו נוטפות מרה. מ"ש אאמ"ו הגזצוק"ל על קושיא הראשונה מח"ש. דרק מחד שמא אסור ח"ש. נ"ל כוונתו הקדושה. דרק כשהאיסור הוא מין א' שייך ח"ש. אבל כל שנעשה האיסור ע"י ב' דברים. כל שלא נעשה ב' הדברים יחד אין כאן איסור כלל. ולא שייך בזה ח"ש. תדע דאל"כ בשר וחלב. צמר ופשתים. שור וחמור. מים וגרעין בחמץ. וכי ס"ד שיהא כל א' לבד אסור מטעם ח"ש וה"נ עקירה והנחה. ואפ"ה אסרו חכמים עקירה בלי הנחה. משום דלא לגמרי דמי לבו"ח ואינך. משום דהנך באמת ב' דברים. משא"כ עקירה והנחה אינן רק ב' פעולות בגוף א'. ודמי לח"ש. אמנם ק"ל ממ"ד בשבת (דמ"ה א') בקוץ ברה"ר מטלטלו פחות פחות מד' אמות. וק"ל מ"ש מהא דאמרי' ריש מי שהחשיך דנותן כיסו לעובד כוכבים. ובאין עובד כוכבים נותנו ע"ג חמורו. ואמרי' שם בגמ' דעוד א' היתה ולא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלדים הסתר דבר. וק' למה גלוה בקוץ ברה"ר. ואת"ל כיון דפחות פחות מד"א רק מדרבנן אסור. א"כ דוקא בקוץ דאיכא צערא גופו ל"ג בה רבנן (ככתובות ד"ס ע"א). אבל בכיסו. דליכא אלא הפסד ממונו. אף דגם במקום פסידא ל"ג רבנן (כלשם). עכ"פ אינו שוה בכל דוכתא לצערא דגופא (כב"ק פ"ח מ"ז). ואיכא דוכתא דבמקום צערא ל"ג ובמקום פסידא גזרו. עכ"פ למה יהיה פחות פחות מד"א שרי בצערא דגופא. הרי אסור מן התורה. מדהו"ל ח"ש במין א'. ואת"ל דח"ש שייך רק באכילות ולא בפעולות. כמ"ש השאגת ארי' (סי' פ"א) לענין בל יראה. דאינו אסור בח"ש. וכדאשכחן בבצק שבסדקי עריבה (פסחים דמ"ה א). לפע"ד יש לחלק. דדוקא בבל יראה. דאף בשיעור שלם לא לקי. אי משום דניתק לעשה (כפסחים צ"ה א'). אי משום דאין בו מעשה (כרמב"ם פ"א מחמץ ומצה). ולהכי מדקיל איסורי' גם ח"ש שלו קיל ומותר לכתחילה. אבל שאר כעולות גם ח"ש מהן אסור מדאו' דמ"ש מאכילות. אמנם נ"ל. לבתר מ"ש רפ"מ בי"ד בהקדמה לתערובות. ב' פירושי' בחזי לאצטרופי. אי משום דאם יאכל תוך כדא"פ עוד ח"ש. ילקה גם על ח"ש הראשון שיצטרף לזה. או משום דחצי זית וחצי זית הוא שיעור שלם. ואני הטעמתי הטעם הב'. דכוונתו דאי נימא דח"ש מותר מה"ת. א"כ למה בו"ח חדוש דכל חדא וחדא שרי ובהדי הדדי אסור (פסחים דמ"ד ב'). ומאי חדושא הרי כל איסור כך הוא. כל חלק וחלק שבו שרי ובהדדי אסור. אלא ש"מ דבאמת בכל איסורי' כל ח"ש שבו שם איסור דאורייתא עליו מדחזי לאצטרופי בשם איסור ולהכי אסור מה"ת. אולם הנ"מ בין הנך ב' טעמי' הוא. בכל איסור שהוא מכח הזמן. כגון דעשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת. או באכל ח"ש או עשה חצי מלאכה במוצאי יו"כ או אכל ח"ש חמץ במוצאי פסח. לטעם א' פטור. ולטעם ב' חייב. והנה לפי הגמ' הנ"ל דפחות פחות מד"א מותר מדאו' ע"כ מוכח כטעם א'. דח"ש אסור רק משום דחזי לאצטרופי לח"ש שאח"כ. א"כ בהולכה פחות פחות מד"א כיון שכבר עשה הנחה. א"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח"כ. וכ"כ עקירה בלי הנחה. כיון שאחר שעקר לקחה אחר מידו. תו א"א שיצטרף לו הנחה. ושרי. ורק מדרבנן אסור מדדמי לח"ש. ובני הרב המאה"ג מהרב"י שליט"א תירץ. דשאני איסורי דמלאכת שבת. דכיון דממשכן ילפינן להו (כשבת ד"צ ועירובין די"ז). וא"כ עקירה או הנחה לחוד. כיון דאין שם מלאכה עליו מותר לגמרי מדאורייתא:

5 ה

מ"ש הר"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי"ף (ב"י א"ח רנ"ב). ולפ"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי"ל כרמב"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא"ח רנ"ב וש"א). להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב) "לא יצא אדם" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ"פ קשה באו"ח רנ"ב. דנקט אדם. א"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רה"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ב סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]:

6 ו

כתב הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ"כ הרמב"ם. מיהו י"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר"א דהורג כנה חייב וק' א"כ אמאי נקט כליו. הו"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ"א. דר"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י"ל דפלוי הראש שהוא ע"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב"ח ס"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י"ל דפלוי ראש מדא"א רק ע"י אחר מעיקרא ל"ג עלה. ועדיין צ"ע. עכ"ל הגאון הגדול הנ"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד"א כיון דאין פולין לכ"ע אפי' לר"א רק מד"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד"ס ע"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די"ט ב'). סד"א דל"ג בה רבנן. וכמו דל"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא"ח סס"י שי"ב). קמ"ל דאפ"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש"ס ק"ז ב']. ואפשר דמה"ט נמי נקט רמ"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ"ש הגאון הנ"ל דמי שמניח א"ע לפלות ראשו ע"י אחר. הו"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה"ג מהרב"י שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א"כ גם לב"ח שרי. ועד כאן קאסר הב"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ"ש הרט"ז (סער"ה סק"ג):

7 ז

אב"י כך כ' הר"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש"ס ק' דהו"ל עכ"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ"ה חיישינן. [אלא דש"ס מדייק דעכ"פ הו"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש"מ דהיו זהירין בל"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב"א דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש"מ כדאמרן]:

8 ח

ואע"ג דהעובר על דברי ב"ה חייב מיתה (כברכות פ"א מ"ג) ואי"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ"ז במקום שאכל (ברכות פ"ח מ"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב"ש. ואפ"ה שרי. ונ"ל דמזה מוכח כרא"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא"כ בהטייה דק"ש. כיון דב"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה: