Boaz on Mishnah Parah
1א׳
1 א

כך נ"ל. ורמל"מ הקשה רפ"א דפרה. מדהוה ס"ל דבבא דכשרה הזקנה דברי ר"מ היא והקשה עי"ז להרמב"ם איך פסק כר"מ נגד החכמים. ועוד הקשה שם לר"א דס"ל הכא דרק בת שתים כשרה. והרי לקמן [רפ"ב] מכשיר ר"א פרה מעוברת. והרי פרה א"א שתתעבר פחות מבת ג' [כרפ"ג דבכורות]. נימא לי' לרמל"מ כפא דחייטי' נגרא בגוונה נשרף חרדלא. דבאותה רטיי' עצמה שמירח לנו רמל"מ [בפ"ב מאסומ"ז] דכל פסול שבזמן היותר מהראוי הוה רק מדרבנן. נרפא בה ב' קושיותיו הכא בחדא מחתא. דכיון דרק בדרבנן שייך לומר תחלה ודיעבד [כתוס' גיטין ד"ג סוף ע"ב] א"כ י"ל דפלוגתייהו הכא לכל מר כדאית לי'. היינו רק לכתחלה. ובבא דכשרה הזקנה. ד"ה היא וכדאמרן. מיהו גם בל"ז קו' שנייה הנ"ל של רמל"מ לא יעקץ כל כך חיכנו. דהרי עינינו ראו ולא זר דהאידנא נשתנה הטבע. ויולדות גם לאחר שנה. [עי' רמג"א קע"ג וקע"ט ושל"א. והאה"ע קנ"ו. ועמ"ש בס"ד בפירושנו פ"ג דבכורות סי' ג']. א"כ כיון דהשתא מעשים בכל יום שיולדות פחות מג' שנים. רחוק הוא מלחשוב שבזמן הקדום לא היה גם המיעוט יוצא מן הכלל להוליד כי האידנא. וא"כ שפיר צריך ר"מ להשמיענו לקמן דמעוברת כשרה:

2 ב

ואע"ג דלקמן [סי' ט"ו] לא חיישינן לכה"ג. ורק מפני הכבוד. י"ל ב' תשובות בדבר. א' משום דפרה דמיה מרובים [קדושין ל"א א'] ושמא יוודע שנפסלה. ויהיה ההפסד רב. אי משום דפרה היא מקור כל טהרה שבישראל. להכי חששו בה שמא לא יוודע פסולה בהנך ורצה להסיר כל נדנוד חשש פסול בהכשרה. מיהו גם לדברינו הנ"ל דשאין ממתינין דקאמר תנא. אקנין זקנה קאי. י"ל דמהאי טעמא נמי לא יקנו זקנה מדיש לחוש בה שמא כבר לא נזהרו בה בעול או במום. אבל בקנו רכה. ב"ד זהירין הן שתהיה נשמרת יפה יפה. וא"ת א"כ הול"ל שמא נשחרה או נפסלה בעול וכו'. י"ל דה"ק להכי קנו רכה ולא בת ימים שמא תשחיר או תפסל ביני:

3 ג

והא דלא הזכירה משנתנו רק פרים אילים וכבשים. ולא חשב נמי עגל ושעיר עזים. י"ל משום דעגל כבר שמעינן ממשנה א'. דעד כאן לא פליגי רבנן ור"א. רק בעגלה ערופה. ומדכתיב בה עגלת בקר. וע"כ ש"מ דבשאר עגל מודו לר"א. ושעירי עזים נמי לא איצטריך לאשמעינן. דהרי נקט לקמן משנה ד' חטאת הצבור בצאן דכשר מיום ל' והלאה. והרי אין חטאת הצבור בצאן רק בשעירי עזים. ש"מ דתוך שנה ראשונה כשר. ואתמה ארמב"ם [בפ"א ממע"ק] שכתב שכל מקום שנאמר שעיר לחטאת היינו בן ב' שנים כאיל בכבשים. א"כ למה לא הזכירה זאת משנתנו. ותו א"כ האיך לא כלל תנא לקמן [מ"ד] דכל חטאת צבור בן שנה. והאיכא שעיר חטאת שנזכר כמה פעמים בפרשת המוספים. והוא בן ב' שנים דוקא. ותו דהרי בפרשת ויקרא בחטאת נשיא כתיב שעיר וכתיב שעיר עזים. וכ"כ בשעירי יו"כ ר"פ אחרי כתיב שעירי עזים. וכתיב והשעיר. אלמא דדא ודא אחת היא. ואיך רצה רבינו לחלק עלינו את השוים. וצ"ע:

4 ד

ורב"א כתב דלמ"ד פלג גס ספיקא הוה אי כבש אי איל. ולפיכך בנדר להביא איזה מהן שירצה. כשר להביא זה. ולמ"ד נקוד דוקא בנדר להביא מן צאן. יכול להביא זה. ולמ"ד פרכדיגמא גם בכלל מין צאן אינו אלא בריה בפני עצמה היא. ותמהני א"כ במה פליגי ר' יוחנן ובר פדא אי ספיקא הוא או בריה בפ"ע [כחולין כג"א]. הול"ל דפלוגתא דתנאי היא. ותו דהרי סיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. הרי בהא ליכא פלוגתא. וע"כ דכ"ע ס"ל הכא. דמביא נסכי איל. אלא דלר"ט דס"ל פלגס ספיקא הוה. מייתי נסכי איל ומתני. דאי איל הוא הרי נסכיו. ואי כבש. יהיה מותרם נדבה. ולבן עזאי דס"ל שהוא ספק מין צאן. נמי מצריך נסכי איל. ומייתי ומתני שאם הוא איל מוטב. ואם מין צאן. יהי' כל הנסכים נדבה. ולר' ישמעאל דס"ל אפילו מין צאן אינו. ואפ"ה כשר להביאו ואינו חולין בעזרה מדרביי' קרא במלת או לאיל. וא"כ מהאי טעמא יביא עמו נסכי איל וא"צ להתנות כלל. דמאותו קרא דמרבינן לי' שיהיה מותר להביאו. דהיינו מדכתיב או לאיל. מהך קרא גופא ילפינן נמי שיביא עמו נסכי איל ודאי. כך צ"ל לדברי רבינו הנ"ל זצוק"ל. א"כ ק' מה מקשה הש"ס התם לבן פדא במה מתני. אי בספק בריה אי בספק כבש ואיל. אדמקשי הש"ס הכי. טפי הו"ל לאקשויי כמאן ס"ל לבר פדא. אי כר"ט או כבן עזאי. וממילא נדע האיך יתנה. ותו ק' סוגיא דמנחות [דצא"ב] דמקשה הש"ס לבר פדא דס"ל ספיקא הוה. וע"כ דס"ל דמייתי נסכי איל ומתני. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. וק' ממ"נ מה מקשה הש"ס. אי ס"ל להש"ס כדברינו הנ"ל דהא דתני בסיפא הקריבו מביא עליו נסכי איל ד"ה היא. א"כ מדמקשי לבר פדא טפי הו"ל לאקשויי לר"ט ולבן עזאי. דהרי גם הם ס"ל דספיקא היא. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. ואי ס"ל להש"ס דסיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. רק דברי ר' ישמעאל היא דס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. אבל לר"ט ולבן עזאי באמת לא יביא כלל נסכים. א"כ בר פדא דה"ל כחד מהנך תרתי. ודאי דס"ל נמי כחד מהנך ולא יביא נסכים כלל עליו. אע"כ דהנך תנאי דמתני' לאו בבריה וספיקא פליגי. רק דכ"ע ס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. ולהכי שפיר מסיק תנא אליבא דכ"ע דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל מדרביי' קרא במלות או לאיל. והא דאשמעינן תנא האיך ובאיזה שם קרא לו כל חד מהנך תנאי. מילתא בעלמא קאמר. ומשום דחייב אדם לומר בלשון רבו [וכעדיות פ"א מ"ג]. הזכיר ג' השמות שקראו לו:

5 ה

והגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל הקשה לרתוי"ט שכתב. דהא דאמרינן הכא דלא יצא היינו רק בנדר איל לבד או בנדר כבש לבד. וק' הרי לר' יוחנן דדריש או לרבות פלגס. ע"כ פלגס לאו ספיקא. דאל"כ מי איצטריך קרא לרבויי ספיקא. אלא ודאי סבירא לי' לר' יוחנן דבריה הוא [כחולין כג"א]. וא"כ מה אריא דנדר איל לבד או נדר כבש לבד. הרי אפילו באמר מה שארצה איל או כבש אביא. נמי לא נפיק פלגס. עכלה"ט. ואומר הנה רתוי"ט העתיק רק לשון רש"י ממש בסוגיא הנ"ל. ואפ"ה אין כאן קושיא לרש"י דהרי באמת ספיקא היא אי קיי"ל כר' יוחנן בהא למדרש או ושיהיה פלגס בריה בפ"ע [כרכ"מ פט"ז ממע"ק]. וגם שמו המורגל בש"ס לכנותו בשם פילגס. דהיינו פלג גס. טפי נוטה דמסתפק הש"ס אם הוא דק או גס. ובפרט לרב"א הנ"ל שהבאנו דבריו [בסי' ד'] לעיל. וא"כ באמר הרי עלי איל או כבש. והקריב פלגס לא יצא. דשמא בריה הוא ואינו לא כבש ולא איל. אבל באמר סתם הרי עלי להביא כל מין שארצה. ודאי יצא בפלגס. דהרי התירה תורה להביאו. ויהי' ממלת או. או מדספק איל או כבש הוא. וא"כ גם לרחוי"ט לא קשה. דאע"ג דרתוי"ט נקט לעיל הדרשה שהביא הר"ב או לרבות הפלגס. והיינו כר' יוחנן דס"ל בריה בפ"ע הוא. אפ"ה כל שאמר הרי עלי כל מין שארצה. ודאי רשאי להביא פלגס. דהרי רביי' רחמנא. וא"כ הא דקאמר רתוי"ט איל לבד או כבש לבד. לא אתא לאפוקי בנדר להביא מה שירצה איל או כבש. אליא לאפוקי בנדר סתם להביא מין שירצה. ומלת לבד דנקט רתוי"ט. אינו מודחק. רק מדהביא לשון רש"י וכמבואר שם. מסרך סריך אבתרי' למנקט כלישני' ממש מדחייב אדם לומר בלשון רבו: