Boaz on Mishnah Oholot
1א׳
1 א

וטומאת חיבורין להרמב"ם (פ"ה מטו"מ ה"ב) וכ"כ להרמב"ן פ' מטות. הוא לגמרי מדרבנן. דמדאו' הב' שנגע בהא' קודם שפירש הא' מהמת. טמא רק טו"ע. ורק מדרבנן הב' שבחיבורין טמא טו"ז. ולתוס' (נזיר מב"ב וע"ז ל"ז ב') הב' שבחיבורין מדאו' טמא טו"ז. מיהו לכ"ע הג' שבחיבורין טמא טו"ע. ומהג' ואילך לכ"ע טהור לגמרי. וכך כתבו תוס' (ב"מ ק"ה ב' ד"ה על). וכ"כ בהיה הראשון שנגע בהמת דבר שאמק"ט. כגון פשוטי כלי עץ אין כאן דין טומאה בחיבורין וכולן טהורין (תוס' שבת י"ז א'). ולא עוד אלא אפי' היה הראשון שנגע בהמת כ"ח שמק"ט מתוכו. כיון שעכ"פ גבו אמק"ט. אין תוכו טמא מטעם חבורין. כיון שגבו שאמק"ט מפסיק. וכ"ש שכלים שחזרו ונגעו באותה שעה בהכ"ח נשארו בטהרתן. דאיך תדלג הטומאה שיהא הרחוק ממנה טמא. והקרוב לו טהור. ורק בהיה הכ"ח ממעל להטומאה והטומאה תחת הכ"ח רצוצה. אז כיון שבוקעת הטומאה לתוך הכ"ח ונטמא כולה. להכי כל הכלים שנגעו באותה שעה בהכ"ח אפי' מגבו כולן טמאין. אף שהכ"ח שנטמא בהמת אינו רק ראשון (כרמב"ם פ"ח מטו"מ ה"ו) ואיך יהיה הכלי שחוזר ונוגע בו אב. אפ"ה כיון שעכ"פ נטמא הכ"ח הראשון. משתלשלת הטומאה על ידו להכלי שנוגע בו ונעשה אב מטעם חיבורין (כלקמן ספ"ט סי' ק"ז) דלא משום שנגע בהכ"ח נטמא הכלי הרחוק דא"כ הרי אין כ"ח מטמא כלים (ככלים פ"ח מ"ד) אלא דמטעם חיבורין חשבינן לה כאילו נגע הכלי הרחוק בהמת עצמו. ושפיר נעשה אב אף שהכ"ח הקרוב לטומאה אינו ראשון. רק בנשא אפי' אלף כלים שהיו זו על גב זו. ובאותה שעה האהיל העליון על הטומאה. אפי' היה העליון פשוטי כלי עץ. או שאר דשאמק"ט. וגם לא היה רחבו טפח. אפ"ה כיון שיש בהיקפו טפח. האדם התחתון טמא טו"ז. אבל הכלים שתחת העליון או אדם אחר שלא נשא את העליון רק האהיל *)עליו כולן טהורין (כלקמן רפט"ז ורמב"ם פי"ב מטו"מ ה"ה). עוד צריך שתדע שאין טומאה בחיבורין רק במת עצמו. והיינו מדיליף כן מקרא (ע"ז ל"ז ב') אבל בשאר טומאות אין בהן טומאות חיבורין. ואע"ג דהנושא נבילה. או נוגע בזב או במשומו"ש שלו. הו"ל קודם שפירש מהטומאה כאה"ט ומטמא אז כלי שנוגע בו (כריש כלים ופ"ה מזבים) עכ"פ אין הנטמא הראשון מטמא אדם וכ"ח. וגם הנטמא השני הוא רק ראשון לטומאה. משא"כ חיבורין שבמת. הנטמא הראשון שנטמא בעצם הטומאה. מטמא גם אדם וכ"ח. והנטמא השני [כשאינו כ"ח] הוא אב וטמא טו"ז. ונשאר להיות אב גם לאחר שפירש מהטומאה. אבל בשרץ ובשאר אה"ט. אין טומאת חיבורין כלל. אפי' קודם שפירש מהטומאה (כלים פ"ח מ"ד):

2 ב

ואין להביא ראי' להרמב"ם ממשנתינו. דנקט סתם כלים. משמע ודאי אפי' אינו כ"מ. י"ל דהרי בל"ז ע"כ הך כללא לאו דוקא הוא. דהרי כ"ח שנטמא במת לכ"ע אינו רק ראשון. אע"כ תנא ה"ק יש כלים שדינן כך. וגם אילה"ק להרמב"ם מלקמן (רפט"ז) באיכר שהיה נושא מרדע. והאהיל צד א' של המרדע על קבר. והמרדע היה עביו שליש טפח וטימאו את האיכר טו"ז והיה סבור ת"ק למילף מנה דכל כלי שעביו שליש טפח שהאהיל על אדם נטמא. וקאמר ר"ט שהשומע דין זה מפי חכמים טעה. ורש"י (שבת די"ז א') ס"ל לר"ט דהטעות היה דבאמת טמאו להאיכר טו"ע. והיינו מדנגע בהמרדע שהוא כלי שנטמא במת. והוא היה סבור שטמאוהו להאכר טו"ז מדהאהיל עליו המרדע שהיתה שליש טפח בעביה בשעה שהאהילה על הקבר. והיינו דרש"י לשטתיה אזיל דס"ל דכל כלי שאינה כ"מ אם נטמאה במת אינה רק אב. לפיכך שפיר קאמר שבאמת טמאו להאיכר שנגע בהמרדע טו"ע. ותוס' שם הקשו ע"ז. הרי באמת האיכר טמא טו"ז משום חיבורין. דהרי נגע בהמרדע בשעה שהאהילה על הקבר. וא"כ היאך טעה השומע לתלות טו"ז של האיכר מדהאהיל עליו המרדע. ולא חשב שטמאהו טו"ז מדנגע בהמרדע שהיא בחיבורין עם המת. ותרצו דמשום שחיבורין אין ידוע לכל. להכי טעה לתלות טו"ז שטמאו להאיכר. מדהאהילה עליו המרדע. וק' להרמב"ם אם גם חיבורין אין ידוע לכל. עכ"פ זה ידוע לכל שכל כלי שנטמא בטומאת מת הוא אבי אבות. והאדם שנוגע בה הוא אב וטמא טו"ז. א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתא. דהיאך טעה לתלות טו"ז שטמאו להאיכר משום אהל המרדע. ולא משום שנגע בכלי שנטמא במת. וי"ל דהרמב"ם כרש"י ס"ל שטמאו להאיכר באמת טו"ע. והיינו מפני שהיו בגדי האיכר מפסיקין בין המרדע לגופו (כתוס' שם ד"ה אמר) נמצא האדם הוא שלישי מחיבורין מהקבר והרי כבר אמרנו לעיל (סי' א') דלהרמב"ם כל שלישי בחיבורין טמא רק טו"ע. והשומע לא שמע יפה. וסבר שטמאוהו טו"ז. ולהכי חשב דהיינו ע"כ מדהאהיל עליו המרדע. אבל יש להביא ראיה עצומה להרמב"ם מלקמן (פ"ז מ"ב) באהל שהיה מת בתוכו. הנוגע בצד פנימי טמא טו"ז והנוגע בצדו החיצון טמא טו"ע. והיינו מדהו"ל צד החיצון ככלים בכלים שנגעו במת. וע"כ דמיירי שנגע בצד החיצון או הפנימי לאחר שהוציאו המת מתוכו. דאי בעוד המת בתוכו. גם בנגע בצד החיצון ודאי דטמא טו"ז. מטעם חיבורין (וכמש"ל סי' א'). וכן כ' כל רבותינו שם דבשכבר הוציאו המת מתוכו מיירי. וגם כל משמעות המשנה שם לא משתמע דמיירי באהל מתכות. ושהיה כלי. ואינו קבוע בקרקע (ועי' לקמן פתח האהל סי' ב') שזה דוחק גדול לאוקמא למשנה דהתם באהל כזה. וא"כ הרי חזינן בצד פנימי של אהל אף שאינו ממתכות דיני ככלים שנגעו במת שיש בו דין חרב כחלל לטמא לצד החיצון טו"ז. ורק החוזר וניגע בצד החיצון טמא טו"ע (ועי' עוד בטבליות עץ פט"ו מ"ב). וביותר תמוהין דברי הר"ש דבפרקן משנה ב' נקט ואתא כר"ת. דס"ל דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. ולקמן (פ"ז מ"ב) כ' דבאהל של פשתן מיירי. ואף דבל"ז הא דמוקי לה בשל פשתן הוא לאו דוקא דלכל הדיעות מיירי שם בכל דבר שמטמא טומאת אהלים. אפ"ה עכ"פ תמוה הרי לשטתיה דס"ל כר"ת כל כלי שאינו של מתכות. אינו נעשה אבי אבות כשנטמא במת. א"כ אמאי הנוגע בצד החיצון שם טמא טו"ע. הרי אדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט. וגם ממשנתינו יש קצת הוכחה כרמב"ם מדנקט במשנה א' דקאמר כיצד שנים. אדם וכו'. ואי נימא דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. ל"ל דנקט ברישא אדם. [אב"י עי' מ"ש רבינו ביכין במ"ד בשם רב"א דאתא לאשמעינן חומרא דכלים מאדם ודו"ק] לפלוג וליתני בדידיה בכלים גופייהו בין כלי שטף לכלי מתכות. ואף די"ל דתנא מילתא דפסיקא בעי למינקט. עכ"פ בתר הכי במשנה ב' כלים שנגעו במת וכו' מדנקט סתמא משמע ודאי דבכל כלים מיירי. דכולם כשנגעו במת נעשים אבי אבות. ואילה"ק להרמב"ם מדתנן (כלים פי"ט מ"ה) מטה שהיתה טמאה טו"ז. וחיבר לה מזרון. כולה טמאה טו"ז. פירשה. המטה טמאה טו"ז. והמזרון טמא טו"ע. וק' הרי מדסתם משמע דאפי' בהיתה המטה טמאה טו"ז מדנטמאה במת עצמו. ובכה"ג אמאי בפירוש המזרון טמא טו"ע. הרי הו"ל ככלים בכלים שנגעו במת. אע"כ דרק בכ"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. י"ל דאדרבה מדלא נקט התם תנא מטה שנטמאה במת וחיבר לו מזרון כולו טמא טו"ז. ש"מ דהתם לא מיירי במטה שנטמאה במת. אלא שנטמאה בכלי שנטמא במת:

3 ג

וק' ע"ז מלקמן (פ"ז מ"ב) דאמרינן דצד החיצון של האהל שהיה המת בתוכו דינו רק כאב. ולהכי הנוגע בו שם טמא רק טו"ע. וק' אמאי נהי דמיירי שנגע שם לאחר שהוציאו המת מתוכו. וכמ"ש כל רבותינו שם. עכ"פ נהוי צד החיצון כמאהיל על צד הפנימי של האהל. והרי צד פנימי דיינינן ליה ככלים שנטמאו במת דנעשין אבי אבות. וחוזרין לעשות אבי אבות להאהל שהכניסוהו לתוכו. ותמוה מאד הך משנה כמאן מוקמת לה. אי כרבותינו דס"ל דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. שפיר תינח צד חיצון דלהכי טמא רק טו"ע. מדאינו כמאהיל על חרב כחלל. אבל ק' להו צד פנימי למה יהיה כאבי אבות וכמש"ל (סי' ב') ואי כהר"ב וכרבותינו דעימיה דבכל כלי אמרינן חרב כחלל שפיר תינח צד פנימי. דלהכי דינו כאבי אבות. אבל ק' לדידיה צד חיצון דלמה לא יטמא טו"ז כמאהיל על חרב כחלל. ואת"ל דלהכי אין דין החיצון כמאהיל על הפנימי. משום דאין אויר טפח בין פנימי לחיצון. ליתא דהרי מלקמן (ספ"י) מוכח דאין לחלק בהכי. ואת"ל דהא דס"ל דכלי שנטמא במת נעשה אבי אבות. היינו רק לענין שיעשה לכלי שחוזר ונוגע בכלי ההוא אב. ואם הכניסו לאהל. נעשו כל הכלים שבתוכו כאב. אבל אין האהל נעשה עי"ז אבי אבות. דלא מצינו כלי אבי אבות שיחזור ויעשה לכלי אחר אבי אבות. דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו (פסחים יח א). עכ"פ ק' דאי נימא דחרב כחלל לטמא באהל מהתוספתא דמכילתין (פ"ד) וגם הר"ש הביאה במשניות לקמן (פ"ג) וז"ל קולית מת שעשאה יד לסכין. אין חיבורי אדם חיבור. ופי' הר"ש דר"ל שאם הכניס להב הסכין לבית לא נטמא הבית. דמדאין חיבורי אדם חיבור. לא הו"ל כאילו הכניס הקולית עצמו להבית. וכן פירש נמי הגאון רב"א זצוק"ל בפירושו זר זהב להתוספתא. ונ"ל דר"ל דאע"ג דאין קולית מטמא באהל. ס"ל לרבותינו דמיירי שיש בהבית כבר ב' שוקים. וסד"א שכשהכניס הלהב הו"ל כהכניס הקולית ויצטרף לב' השוקים שכבר ישנם שם דהו"ל רוב בנין (כפ"ב סי' י"א) טמא כל אשר באהל. קמ"ל. אבל עכ"פ ק' אי נימא חרב כחלל לימא כל הכלים שהכניסן לשם כאילו הכניס מת עצמו להאהל. א"כ מה מהני שחיבורי אדם אינו חיבור ולא יהיה נחשב כאילו הכניס הקולית עצמו לשם. דל חיבור ודל קולית מהכא. הרי עכ"פ להב הסכין של מתכות הוא. והוא נגע בהקולית. והרי במתכות כ"ע ס"ל חרב כחלל. וכשהכניסו לבית נטמא כל מה שבבית. וצ"ל דאפי' להך דעה דס"ל דכלי שנטמא במת מטמא כל אשר באהל. היינו שיהיה כל כלי שהוא שם אב. עכ"פ אינו כמת ממש שיהיה האהל והכלים שבתוכו אבי אבות והשתא יש שפיר נ"מ בין שהכניס הלהב תוך הבית או כשהכניס הקולית לשם:

4 ד

ונ"ל דגם הנטמא טו"ז מדרבנן. צריך הזאת ג' וד'. דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון (יומא ל"א א) וראיה ברורה לזה מגוש חו"ל דמטמא טו"ז מדרבנן. וצריך הזאה ג' וז' (כרמב"ם פי"א מטו"מ ה"ב). מיהו מדמחשב מדאו' כהזאה שלא לצורך. צריך טבילה והערב שמש אח"כ (כיומא יד"ב):

5 ה

ונ"ל קצת ראיה לזה מתוספתא (שמחות פ"א הכ"א) דקאמר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אין הכהן *)לוקה עליה. משמע קצת דהא איסורא איכא. והיינו מדרבנן. ובזה יתורץ קו' רבינו חיים כהן (בתוס' נזיר נד"ב) אמאי דס"ל לר"ת שם דחרב כחלל מטמא גם באהל כמת עצמו. והקשה לו ר"ח כהן הנ"ל איזה בית אשר תבנו לי. ולפי דברינו דטומאה זו דרבנן הוא. י"ל דמה"ט אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה (הוריות דג"ב) דהיינו דלא גזרו רק בכלי תלוש שהכניסו לאהל. אבל יתידות ומסמרי ברזל שמחוברים בכותלים שקבועים בקרקע ל"ג בה רבנן טומאה. ובנעשו לקרקע אמק"ט כלל אפי' בתלושים (ככלים פי"א מ"ב) ובנטמא במת ואח"כ קבעו בקרקע נטהר (ככלים פ"כ מ"ו). ואי משום חשש שמא יש בהבית כלים תלושים שכבר היו באהל המת. הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה נראה לומר דאפי' יהי' אסור מדאו' להכהן להטמא בהכלים. היה שרי עכ"פ להכהן להשתמש בכל כ"מ מדהו"ל ס"ס. ספק שלא נטמאו במת. או ספק שאינו כהן. דכהני דידן רק כהני חזקה נינהו (כאה"ע סי' ג'. וריב"ש סי' צ"ד ורשד"ם רל"ה) ואע"ג דאפי' ס"ס ברה"י טמא (כטהרות פ"ו מ"ד) והכא בית הרי רה"י הוא. י"ל דהיינו רק לענין שהנכנס שם טמא דלענין טומאה לא מהני ס"ס. אבל לענין איסורא. דהיינו שיהיה אסור להכהן לכנס לשם. ודאי מהני ס"ס. כמו לכל איסורים. אבל א"א לומר כן. מדקיי"ל דכל ס"ס באיסור תורה שאינן בגוף א'. ונולדו ב' הספיקות זא"ז. לא מהני ס"ס (כש"ך יו"ד ריש כללי ס"ס בסי' ק"י):

6 ו

והר"מ והר"ב פירשו דמיירי שהשפוד תקוע תוך האהל. ובראשו קשור האהל. וא"ת לפי פי' זה. א"כ איך חשב ר"ע האהל. הרי לא מכח טומאת האהל נטמא החנית. דהרי אפי' היה האהל דבר שאמק"ט. אפ"ה היה נטמא השפוד מחמת עצמו. מדהיה עם המת תחת אהל א' (כרמב"ם רפ"ו מטי"מ). ואי"ל דמיירי שאחר שהוציאו המת מהאהל קשרו השפוד תוך האהל. והרי גם אז עכ"פ צד הפנימי של האהל הוא אבי אבות (כפ"ז מ"ב) וא"כ השפוד המחובר בו. לא הו"ל ככלים שנגעו בכלים שנטמאו ממת. אלא גם השפוד שנתחבר לאהל נעשה אבי אבות הטומאה (ככלים פי"ט מ"ה). ליתא. דא"כ היכא ס"ד דר"ע דנימא שיהיה השפוד מתחשב. הרי כל טומאתו הוא רק מדמחובר להאהל. והו"ל השפוד כאהל עצמו. והראיה דהרי כשיפריש השפוד מהאהל יהיה רק אב. וכמפורש במשנה דכלים הנ"ל. י"ל דעכ"פ גם בל"ז מחמת התפשטות האהל ממעל להמת והשפוד נטמא השפוד. ולהכי שפיר חשיב ר"ע השפוד והאהל מן המנין:

7 ז

וא"ת לתוס' נזיר שהבאנו בפנים (סי' ו') דכ"מ שנטמא ממת מטמא באהל. א"כ ק' לרבנן דהו"ל למחשב חמש וק' לר"ע דהו"ל למחשב ששה וכגון שהכניס שוב השפוד הנטמא תוך אהל אחר דהו"ל גם האהל השני אבי אבות ונגע אדם באהל השני. וכלי שוב באדם. ואדם בכלי. דאז רק האדם האחרון טטו"ע. והה' ראשונים לר"ע. וד' הראשונים לרבנן. דהיינו. אהל. שפוד. אהל. אדם. כלי. כולם טטו"ז. י"ל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' ג) דאף למ"ד דחרב כחלל גם לטמא באהל. עכ"פ מודו דאין האהל שהכניסוהו לתוכו או כלי שבתוך האהל נעשים אבי אבות. רק אב:

8 ח

כך כתב אאמ"ו הגזצוק"ל. והן אמת שפשטות לשון התוס' (שבת יז"א ד"ה אמר) משמע להיפוך. דכתבו דאפי' יש ג' וד' בגדים נוגעין זב"ז. או אפי' מפסיק בין הנוגעין דבר שאמק"ט. והרי בכה"ג לא שייך טומאת חיבורין. אפ"ה גזרו בנשאן. וכן כתבנו לעיל (סי' א). אולם נ"ל דע"ר זצוק"ל ס"ל דע"כ מ"ש תוס' דטפי מב' אין בהן דין חיבורין. היינו דאותן היתירים אין בהן דין חיבורים שיטמאו טו"ז. אבל עכ"פ יש בהן דין חיבורין עד אלף שיטמאו טו"ע. דאלת"ה אלא נימא דמג' ואילך טהור לגמרי קשה למה גזרו שיטמא טומאת שבעה האדם הנושא המרדעת על ב' בגדיו שלבוש בהן האדם הנושא. אע"ג דמצד הדין האדם ההוא טהור לגמרי. דאף שהוא בחיבורין עם עיקר הטומאה. עכ"פ הרי הוא רביעי דהמרדעת שהאהיל על הקבר הוא ראשון והבגד העליון שהמרדעת נגע בו הוא שני. והבגד שתחת העליון הוא שלישי. והרי האדם שלבשו הוא רביעי. ונמצא שמטעם זה אע"ג שיש שם חיבורין. אפ"ה מצד הדין היה האדם טהור לגמרי וכדאמרן דמג' ואילך אפי' חיבורין טהור. ואפ"ה גזרו שיהיה האדם הנושא המרדעת טטו"ז כשהמרדעת היקפו טפח והרי הוי ליה למגזר בשלא נגע המרדעת בהבגדים שלבוש. רק שבשעה שהאהיל המרדעת על הקבר. האהיל נמי על ב' בגדי הלובש. הול"ל שיהא ג"כ האדם שלובשן טטו"ז (עי' רמב"ם פי"ב מטו"מ ה"ה). אע"כ דדוקא כשנטמאו כל הנוגעים זב"ז עכ"פ טו"ע. והיינו בחיבורין אפי' עד אלף. אז רק בכה"ג גזרו שיהיה האדם התחתון שנשאן טטו"ז. אבל באין שם חיבורין. וכגון שהמרדע רק האהיל על האדם ובגדיו שמצד הדין כל הנאהלים תחת המרדע טהורים לגמרי לא גזרו על האדם מדהאהיל עליו המרדע. ודו"ק:

9 ט

והא דנקט במשנתינו בגדים ולעיל בכל ד' המשניות נקט כלים. ה"ט דלעיל נקט כלים מדאיירי שלא בחיבורין (כסי' כ') וסתם כלים אינן בחיבורין באדם. אבל הכא דמיירי רישא בחיבורין נקט בגדים. שמסתמא האדם שנוגע בהזב לובשן בחיבורין. וכ"כ בסיפא נקט בגדים שנושאין הזב ולא נקט כלים שנושאין את הזב. משום דסתם כלים אינן ראויים למשכב ומושב. אבל בגדים הרי יושב עליהן בשעה שהוא לבוש בהן. דמה"ט נמי בגדי ע"ה טמאין מדרס (כחגיגה כב"ב):

10 י

וזהו כוונת הת"כ שהביא הר"ש והרא"ש הכא. דמגע כלים הראשונים לא נקרא חיבורין. דהרי כל המטמאין במשא מטמאין הכלים שנוגע בהן בשעה שנושא הטומאה. ועי' ב"ב (דט"ב) שכ' רש"י. דטומאת בגדים בכל מטמאי במשא היינו רק כשלובשן אבל אמ"ט בגדים וכלים שנוגע בהן. ורבעתוס' הרעימו על פי' זה. ע"ש. ועי' עוד מ"ש בס"ד (כלים פ"א סי' י"ד) בשם הרא"ש דכל המטמאין בגדים מטמאין גם בגדים חיצונים שלא נגעו אותן. כיון שלבוש בהן טמאין. וכ"ש בנגע בגדים וכלים:

11 יא

ומ"ש הר"ב שהנושא הטומאה הוא ראשון. ר"ל לאחר שפירש מהטומאה. ואחמכ"ר אין זה מקוה לכאן דהרי בבא זו מיירי אפי' קודם שפירש. דאי לאחר שפירש. הו"ל להתנא לומר דאין הנושא זב מטמא אדם ובגדים שלובש או נוגע אז [אב"י ודברי רע"ב הם מועתקים מרמב"ם. ול"מ נ"ל דכונת הרמב"ם והר"ב דכיון דאדם הנושא הזב בעיקורו הוא ראשון. אע"ג דקודם דפירש מטמא כלים. עכ"פ אדם לא מטמא]:

12 יב

ועי' תוס' חולין (מב"ב ד"ה והא) שיש לעיין בזה. דהרי הוכיחו דמה שחי באדם חי נמי בבהמה וצ"ל לפ"ז דה"פ דאדם דאית ליה מזלא שאני. ר"ל שיש לו דעת לשמור א"ע כשיש לו נזק מעט. נשמר שלא תגדל הריעותא. ומיד מבקש תרופה. וכן אפשר לדחוק ולפרש סוגיא דשבת שם. דשם פירש"י מלאך. ולפיכך י"ל דכשאירע לאדם חולי המטרפת שא"א בו תרופה. כגון ניקב הלב וכדומה אדם ובהמה שוין:

13 יג

ורתוי"ט הביא דברי הרמב"ם (ספ"ד מאה"ט הי"ד) שכתב שאף שעדיין מעורה בעור דינו כמת. ותמיהני מאד ארבינו הרמב"ם דמאי אריא שנשאר מעורה רק בעור. הרי אפי' בנשאר מדובק גם במיעוט בשר נמי. דהרי רבינו בעצמו פסק (ספ"א מטו"מ. ופ"ג משחיטה הי"ט) דבנשבר מפרקת ורק רוב בשר עמה הר"ז נבילה. ואפי' נדחק ונאמר דהא דנקט הרמב"ם מעורה בעור הוא לאו דוקא אלא ר"ל גם מיעוט בשר. ואע"ג דבש"ס (חולין ד"כ סע"ב) אין משמעות הלשון כך. דהרי מקשי. אי הכי עור נמי [יבדיל] ומשני. מדאינו בשחיטה אינו בהבדלה. והדר מקשי. אי הכי מיעוט בשר נמי וכו'. אלמא דחילוק גדול יש בין עור למיעוט בשר. ואין נכללין זה בכלל זה. אפ"ה י"ל דהרמב"ם לאו לדיוקא נקט עור. אלא אף הוא היה מתכוון שיהיה במשמעותו גם מיעוט בשר. עכ"פ קשה דהרי כפי הנראה מל' רבינו פסק בזה כריש לקיש (חולין כא"א) דס"ל דהותזו דקאמרה משנתינו היינו הותזו ממש והרי רב אסי פליג עליה. דקאמר כהבדלת עולת עוף ובעי מיני' ר' ירמיה התם כהבדלת עולת עוף לרבנן דמצרכי שיבדיל כל הב' סימנים. ולא פלגית עם ר"ל. או כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש דס"ל דסגי במבדיל רוב ב' הסימנים ופלגית עם ר"ל. והשיב לו רב אסי אנא כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש קאמינא ופלגינא אר"ל. וא"כ הרמב"ם דקאמר אפי' מעורה בעור. לא מיירי שנשאר מקצת הסימנים. ודאי כר"ל ס"ל דקאמר הותזו ממש. והיינו שנחלק מהגוף כל ב' הסימנים וכל המפרקת וכל הבשר המקיפו. ולא נשאר מעורה רק בהעור דלכ"ע אינו מעכב וכדאמרן. אולם הרי זה תמוה. דהרי הרמב"ם בב' מקומות הנ"ל פסק דבנשבר המפרקת ורוב בשר סגי. ואפי' נשאר מחובר בב' סימנים. ואי"ל דנשבר המפרקת דקאמר הרמב"ם היינו נמי ל"ד אלא שגם נתקו ונפסקו ב' הסימנים. ליתא. דא"כ ל"ל שנשבר המפרקת הרי בנפסק הגרגרת או ניקב הושט לחוד נבילה הוה לרמב"ם (כפ"ג משחיטה הי"ט) וכיון שכן ל"ל דקאמר הכא (בפ"ד מאה"ט הי"ד) אפי' נשאר מעורה בעור. הרי אפי' נשאר מעורה גם בסימנים נבילה הוה. גם אי"ל דרמב"ם (פ"ד מאה"ט הנ"ל) ס"ל דרק בשרץ קאמרינן דצריך שלא ישאר מעורה רק בעור. משא"כ באדם דמטמא גם באהל אף שנשבר רק מפרקת ורוב בשר. ונשאר מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים קיי"ל כשמואל (חולין כא"א) וכ"כ בבהמה סגי בהכי דלטמא במשא. וכזעירי (שם ד"כ ע"ב) ולהכי פסק בב' מקומות הנ"ל (בפ"א מטו"מ ובפ"ג משחיטה) באדם ובבהמה דסגי בתרווייהו בנשבר המפרקת ורוב בשר. אף שנשאר עדיין מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים. אבל הן אמת שכך הוא דעת רש"י (חולין דכא"א) שכתב דמתניתין דהותזו ראשיהן רק בח' שרצים מיירי. אולם הרי כבר דחו שם רבעתו"ס דברים הללו בב' ידים. דשרץ מאן דכר שמיה בכל המשנה דהותזו ראשיהן. ובל"ז הרי זה פשוט דהותזו ראשיהן דנקט תנא הכא גם אאדם דנקט לעיל מינה קאי. ואין חילוק כלל בין אדם לשאר בע"ח. דבכולן המפרקת ורוב בשר הו"ל כמת. וכיון דלהרמב"ם בב' המקומות קיי"ל כזעירי וכשמואל. א"כ ע"כ הותזו ראשיהן דקאמר תנא. היינו שנשבר מפרקת ורוב בשר. אע"ג שנשאר מעורה עדיין במיעוט בשר וב' סימנים. והיינו דלא כריש לקיש ודלא כרב אסי. ואפשר עוד דמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מאה"ט) אף שנשאר הראש מעורה בעור הגוף. היינו אף שכל העור ג"כ שלם [אב"י כלומר מלבד מיעוט בשר ומיעוט ב' סימנים שנשארו קיים נשאר ג"כ כל העור שלם] וסמך א"ע אמ"ש (ספ"א מטו"מ ובפ"ג דשחיטה) דסגי בנשבר מפרקת ורוב בשר. אלא שיש לתמוה על רכ"מ. וגם על רתוי"ט שהביא גם הוא לשון רבינו. ולא העירו עליו דבר מכל זה:

14 יד

וכבר ידוע דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב') דהרי בלשון תורה. שוק הניתן משלמים להכהן. הן ב' עצמות ארוכות של יד הבהמה (כחולין קלב"ב) וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או ברגל. משמעותו ב' העצמות העליונות שבכל א'. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם הארוך התחתון של רגל למטה מהברך והיינו לפי הסדר שמנה התנא כנגדו ביד. דביד העצם הקנה שסמוך לפיסת היד. נקרא קנה. והוא הוא הנקרא כאן ברגל בשם שוק. ומה שנקרא ביד בשם מרפק. הוא נקרא כאן בהרגל בשם ארכובה. והעצם הנקרא ביד בשם זרוע. והוא העצם הארוך שסמוך להגוף. הוא הנקרא כאן בהרגל בשם ירך. והעצם העליון שביד שדבוק בהגוף מאחוריו הוא נקרא כתף. הוא נקרא כאן ברגל. בשם קטלית. ואין חילוק בין היד להרגל בעצמות. אלא שביד אין עצמות בין פסת היד להקנה. וכאן בהרגל ישנם שם. ונקראים קרסל. וגם בזה משונה לשון המשנה מלשון תורה. דהרי לא מעדו קרסולי בלשון תורה. פי' רש"י דר"ל עקב. ולרד"ק שם ר"ל ברכים. והרי במשנתינו. ר"ל עצמות קטנים שהן בתוך הברך. ומצינו בזה שגם לשון הגמ' משונה מלשון המשנה. דבלשון הגמ' נקרא עצם התחתון של הרגל בשם ארכובה. והעצם האמצעי הסמוך להארכובה הנ"ל. נקרא בגמ' בשם שוק. והעצם הארוך העליון שהוא למעלה ומחובר להשוק. נקרא בגמ' בשם קולית. והעצמות הקטנות שבין ארכובה הנ"ל להשוק נקראים בלשון גמרא ערקום (כחולין עו"א) אבל מקום חיבור עצם ב' בהשלישי. נקרא בלשון הגמ' בשם ערקוב (כבכורות פ"ו סי' פ"א):

15 טו

וא"ת היאך פליגי במציאות. וכ"כ ק' דהרי חכמי אנאטאמי הסתפקו במנין העצמות שבאדם. שכתבו בזה"ל שכמדומה יש רנ"ב עצמות בגוף האדם. וי"ל דהא והא לא ק' כלל. דכפי הנראה הן מונין לעצמן כמה סחוסים. קנארפעל בל"א בכלל מנין העצמות. ואולם חכמי ישראל לא מנו בו אותן שאינן קשים כשאר עצמות וכדקאמר בש"ס (בכורות מה"א) מעשה בזונה אחת שנהרגה ושלקוה תלמידי ר' ישמעאל ולא מצאו בה רק רנ"ב עצמות. ומפרקינן דלמא אתמוחי אתמח. אלמא דהנימחין אינן בכלל המנין שמנו שם חכמים. עוי"ל מדידוע באנאטאמי שיש כמה עצמות שיש באמצעיתו סחוס קנארפעל. ולכן חז"ל מנו עצם כזה כגון א'. וחכמי אה"ע מנו ב' העצמות שבב' הקצוות לב' העצמות. תדע שכך הוא שהרי מגששים בחושך. ומודים בעצמן שהם כמסתפקין במנין העצמות אם הם רנ"ב. והיינו ודאי מדלא ידעו איך ימנו עצמות כאילו. ורק רבותינו אשר רוח ד' נוססה בהם החליטו המספר בבירור. ואמרו שהן רמ"ח. ובזה יתורץ נמי מה שחשבו כיום באנאטאמי כ"ה עצמות בראש. ורבותינו הודיעונו רק מספר ט' עצמות בראש. אולם גם זה מטעם הנ"ל. או מדמנו הסחוסים בכלל עצמות. משא"כ אנחנו. וכ"כ ראיתי שחכמי אנאטאמי מונין בשדרה כ"ט חוליות דהיינו ז' בצואר. וי"ב בהגב. וה' במתנים וה' בקצה התתתון של השדרה. שקראום שטייס קנאכען. והרי ללימוד שלנו מרבותינו. אין בכלל כולה רק כ"ו חוליות. דהיינו ח' בצואר. וי"ח בכל הגב. אלא שחכמי אנאטאמי בעצמן הודיעונו שה' התחתונים שבשדרה שמנו. רק בימי ילדות של אדם הם ה' במספר. אבל אח"כ כשיגדל הגוף יתקשו ד' מהה' הנ"ל יחד. ויהיו למקשה א' ועצם א'. נמצא שהן באמת כ"ו חוליות כפי לימודינו מרבותינו אשר רק מפיהם אנו חיין. ואין חילוק רק שחכמי אה"ע מנו את החוליא העליונה שבין הצואר לגב להגב. לכן אמרו שאין בצואר רק ז' חוליות. ואנחנו מנינוהו להצואר. לכן אמרנו שיש ה' בצואר ובין כך ובין כך דא ודא אחת היא. ואין בכלל אלא מה שבפרט. אולם תמהתי מאד שבמשנתינו לא נמנה רק י"א צלעות בכל צד. והרי עינינו ראו ולא זר שלא לבד בבהמה יש יותר מי"א צלעות וכדמוכח נמי מש"ס (חולין דנב"א) וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י"ג צלעות בכל צד ובאדם ראינו שיש לו י"ב צלעות בכל צד. וכך מנו בו גם חכמי הנתוח. וא"כ ק' מה נשתנה הצלע הי"ב שמזה ומזה שלא מנוהו רבותינו בכלל מנין עצמות האדם. והנראה לנו מלבד שרבותינו כל רז לא אנס להם. ואין שכחה לפני כסא כבודם. דא"א לומר שח"ו שנו רבותינו ברואה. דהרי צלע זו אינה כקוטן מחט. דהרי גסה היא ודבר הנראה גם לעין כהה. על כרחך שב' הצלעות הקטנות העליונות שסמוכות להצואר. אינן מחוברים במיתרים בהחוליא שבגב. רק הם מקשה א' עם החוליא. שמהחוליא בעצמה בולטים צלע א' מזה וצלע א' מזה. ולכן מדכבר נמנה החוליא. א"א שנחשוב ג"כ ב' הצלעות שהן עמה מקשה א'. וימלא פי תהלת ד' על שזכר לקיים בזה דברי חז"ל חיים וקיימים. אבל אי"ל דהנך איברים שלא מנה התנא היינו מדאין בהן גיד. ולהכי לא מנה להו. מדאין בהן טומאה משום אבר. ליתא. דעכ"פ הו"ל למנותן. משום דגם בלי גיד יש בהן נ"מ לענין רוב מנין ורוב בנין. והרי כבר אמרנו דכל עיקר מנין זה שמונה התנא הוא רק להשמיענו כמה ואיזה הוא רוב מנין ורוב בנין דנקט להו באידך פירקא. דאי משום אבר הו"ל למנות נמי אברי בהמה ושרץ. אלא ע"כ דמשום אבר לא צריך להודיענו איזהו האבר שמטמא. דהרי נראה לעינים כל שיש לו בשר עצם וגיד. אבל רוב מנין ובנין ודאי צריך להודיענו: