Boaz on Mishnah Negaim
1א׳
1 א

ונ"ל דמדלא קאמר כקליפת ביצה. ש"מ דאין ר"ל כלובן של קליפה החיצונה של ביצה. אלא כלובן של הקרום הדק הדבוק בקליפת הביצה בפנים:

2 ב

ולהראב"ד פ"א מטו"צ נ"מ נמי לדינא בין ר"מ לרבנן. דס"ל לכ"ע דרק ב' אבות מצטרפין. וכ"כ כל אב עם תולדה דידי' מצטרפין. אבל התולדות. או כל אב ותולדת חבירתה אמ"צ. ולפיכך שלג וסיד. או צמר וביצה. דבב' הנך אופנים. הו"ל אב עם תולדה דידי' לכו"ע מצטרפין. הא ביצה וסיד. וצמר וסיד. והרי לכו"ע סיד הו"ל תולדה. להכי לכ"ע אמ"צ. כי פליגי בשלג וצמר. דלת"ק מצטרף. מדהו"ל ב' אבות. ולר"מ אמ"צ מדהו"ל אב ותולדת חבירתה. וכ"כ שלג וביצה. פלוגתתן איפכא. דלת"ק אמ"צ. מדהו"ל אב ותולדת חבירת'. ולר"מ מצטרף מדהו"ל ב' אבות. ותמהני להראב"ד אם אין כל הד' מראות מצטרפות א"כ מה מקשי הש"ס [שבועות ד"ו א'] מפני מה מנו חכמים ד' מראות ולא אמרו כל למעלה מקרום טמא ואצטריך לתרוצי בדוחק. והרי צריך להודיענו איזהו אב ואיזהו תולדתו:

3 ג

ונ"ל דה"ה דהוה מצי למנקט דמצטרף בתחלה להסגיר. כשהי' בו נגע כגריס מב' מראות מצטרף להחשב שיעור נגע בתחלה ויסגירו. אלא דזה כבר משתמע במאי דקאמר תנא מצטרפין זע"ז. דמשמע פשוט דב' חצאי נגע שכל חצי ממראה אחרת מצטרפין להחשב כשיעור נגע ממראה א'. אבל קמ"ל דאפילו צירוף באופן ב'. דהיינו אם בסוף שבוע א' התחלפה כל הנגע למראה אחרת. והר"ז אינו צירוף ממש. רק להחשב היא היא ואפ"ה מחשב צירוף. א"נ להכי נקט צירוף להסגר בסוף שבוע א' כדי לאשמועינן הקולא והחומרא בהצירוף. ואילו הוה נקט רק הצירוף שבתחלה. לא שמעינן רק החומרא:

4 ד

אבל אי"ל דקמ"ל קרא דאע"ג דכהה משלג לכקרום. אפ"ה לא חשבינן לי' כנגע חדש. ליתא. דא"כ הו"ל לקרא לאשמעינן רבותא טפי מינה. דאפילו העיז הלובן מכקרום לשלג אפ"ה פוטרו. והרי כדנקט השתא באמת אפשר למטעי ולמידק ממלת כהה. דהא אם העיז מכקרום לשלג נדונו לנגע חדש. והא דלא נקט תנא לפטור בשבוע א' כשנשתנה אז לבנינותו ונתמעטה מכגריס. הא לא צריכה למימר דפשיטא ולענין מה נימא בזה דאע"ג שנשתנה מראיתו הרי הוא כבתחלה. הרי אפילו נימא דנגע חדש הוא נפטר מדנתמעט מכגריס:

5 ה

אמנם סדר משנתינו כך הוא. דבתחלה נקט תנא לפטור. דלא כדמפרש בסיפא תחילה להסגיר. היינו משום דבעי למנקט כאורחא דקרא דפתח הכתוב בטהרה תחלה [כנזיר ס"ה ב'] להכי נקט תנא נמי לפטור קודם להחליט. ולבתר תרווייהו נקט להסגיר שהוא הממוצע בין שניהן. ואח"כ מפרש תנא תחלה להסגיר. כי כך דרך התנא לפעמים לפרש בתרא תחלה [כנדרים ד"ג א']. והא דלא מפרש מיד אחריו להחליט. דהרי הוא סמוך ללהסגיר. ה"ט משום דלסגור שייך בין בתחלה ובין בסוף שבוע א'. להכי שפיר נאות למנקט סמוך לו אבתרי' לפטור דשייך בסוף שבוע ב'. ולבתר תרווייהו נקט להחליט דשייך בכל הנך ג' דלעיל. דהיינו בתחלה ובסוף שבוע א'. ובסוף שבוע ב'. ומדאיירי במוחלט. נקט נמי סמוך לו אותו מוחלט שהוחלט מדהפך כולו לבן. ומדאיירי בהפך כולו לבן להחליט נקט בסמוך לו ובסוף כולהו. הפך לבן לפטור. והא דלא נקט הך לפטור דהפך כולו לבן. גבי אינך לפטור דנקט לעיל מינה ברישא. היינו משום דרצה למנקט ההופך לבן מתוך הסגר ומתוך החלט. והרי לעיל אכתי לא הוה תני כל אופני ההחלט. אבל הכא לבתר. דאשמועינן כל אופני ההחלט. שפיר שייך למתני אח"כ כשהפך לבן מתוך איזה מוחלט שזכרנו. דטהור. א"נ להכי פלגינהו לאופני פטור מדרצה לפתוח בפטור ולסיים בפטור. כדי לפתוח בטהרה ולסיים בטהרה:

6 ו

כך היא דעת הר"ש. ולפעד"נ דאפשר דס"ל לר"ח. דרק ב' אבות. או אב ותולדה דידי' או ב' תולדות מצטרפין. אבל אב ותולדת חברתה אמ"צ. וא"כ שפיר הו"ל ד' צרופין. בהרת ושאת. בהרת וסיד. שאת וקרום. וסיד וקרום:

7 ז

ול"מ היה נ"ל דר' דוסא לא חשיב הנך ד' דירקרק ואדמדם דבגדים ובתים. דהיאך יכלול אותן התנא בחשבונו. והרי אכתי לא איירי בהן תנא. אלא אפיק הנך ד'. ותעייל תותייהו ד' מיני צרופין. דהיינו של עור הבשר. ושל שחין. ושל קרחת וגבחת. ושל נתק. משום דבכל א' מכל הח' מצטרפין. אבל אין מצטרפין ממין א' לחבירו. להכי חשיב צרופי כל מין כחדא. והא דחשיב שחין ומכוה כחדא ולא חשיב ח' לכל חד. ה"ט משום דשחין ומכוה שוה לכל מילי שא"צ הסגר רק שבוע א'. שאם לא מצאו אז שפשה מטהרו. וגם שוין בב' סי' טומאה שלהן. שער לבן ופסיון. אבל מחי' אין בהם. ולא חילק הכתוב בין שחין למכוה רק לאשמעינן דאינן מצטרפין [כחולין ד"ח א']. ומה"ט נמי לא חשיב לקרחת וגבחת בתרתי. משום דגם הם דינן שוה שצריכין הסגר ב' שבועות. כשאר נגעי עור הבשר. אבל אין בהם רק ב' סימני טומ'. דהיינו פסיון ומחי' ולא חלקן הכתוב רק לאשמעינן דאמ"צ [שם]. והא דלא חשיב ירקרק ואדמדם בנתק. מדשוה בזה לבגדים ובתים כמו דשוה בד' מראות לנגעי אדם דחשיב להו נמי מהאי טעמא. י"ל דה"ט משום דלא שוה בהן אדם לבגדים ובתים. מדחלוקי' נגעי אדם מנגעי הנך במילי טובי. אולם לדברינו הנ"ל דלא חשיב תנא כלל במניינו נגעי בגדים ובתים בל"ז לק"מ:

8 ח

והר"ש פי' דהל"ו דחשיב ר' דוסא. היינו דבנגעי עור הבשר יש י"ב מראות. דהיינו ד' חלוקות. ורק ב' צרופות. דס"ל דגם ב' אבות או ב' תולדות אינן מצטרפות. רק כל אב עם תולדה דידי' מצטרף. א"כ הא שיתא. וכנגדן יש ו' פתוכים. הרי י"ב. וכנגדן יש י"ב בשחין. ועוד י"ב במכוה. סך הכל ל"ו מראות נגעים בעור הבשר שלא במקום שער. ועקביא חשיב נמי י"ב בקרחת. ועוד י"ב בגבחת הרי ס'. ועוד יש ירקרק ואדמדם בבגד צמר. וכנגדן יש ב' בבגד פשתן וב' בשתי וערב צמר וב' בשתי וערב פשתן. וכנגדן עוד ב' בכלי עור. וכנגדן ב' בבתים. דבכל הנך ו' פוסל ירקרק ואדמדם. הרי תו י"ב. סך הכל ע"ב:

9 ט

וא"ת מ"ש משאר הוראות איסור והיתר דשרי בשלמא בבכור דאמרינן נמי גבי' [ביצה כ"ו א'] דאין רואין מומי בכור ביו"ט. אילה"ק מ"ש מהוראת או"ה אחר דשרי. די"ל דבכור שאני. דכל עוד שהוא תם. הוא ממון גבוה. וכשמתירו ע"י מום נמצא שעושהו בהוראתו ממון כהן. הלכך הו"ל שפיר כדן דין בד"מ דאין דנין ביו"ט. אלא הכא בנגעים ק' שפיר. דוכי אין רשאי חכם להורות לאדם על דבר שהוא טמא או טהור אף שהוא בענין תקון גברא. ובזה נסתר נמי מה שתי' רט"ז על קו' זו מבכור [בא"ח תצ"ח סק"ט] שכתב דבכור שאני משאר הוראת או"ה דבכור הי' לו חזקת איסור. ובמחכת"ר הא ליתא דהרי מצורע נמי הי' לו תחלה חזקת טהרה דמה"ט מקילינן בספיקתו [כלקמן פ"ה מ"ד] והא קמן דאפ"ה לא מקילינן גבי'. ולפענד"נ דכיון דכל עיקר טעם דאין דנין בשבת ויו"ט. הוא משום גזירה שמא יכתוב [כביצה ל"ז א']. הלכך כל מידי שצריך בקיאות ועיון רב כד"מ שאחז"ל [בפ"א דאבות] הוו מתונים בדין דבשאר או"ה כל ספיקא לחומרא. אבל בממונא קולא למר הוא חומרא למר [כסנהדרין ד"ז ב']. וכ"כ דיני קדושין וגירושין. צריכין בקיאות רב. דכל שאינו בקי בהן לא יהא לו עסק עמהן [כקדושין י"ג א']. וכ"כ דיני מומי בכור צריכין מומחה גדול [כסנהדרין דכ"ב]. וכן דיני נגעים צריכין המחאה רבה [כשבועות ד"ו א']. לפיכך כל הנך חיישינן גבייהו מה"ט שמא בעומק עיונו ישכח בטרדתו דהשתא שבת ויו"ט ויכתוב טעמו מדיתירא שישכח טעמו ולהכי אסורי' בשבת ויו"ט. ומה"ט גם בתחלה אסור לראות הנגע בשבת ויו"ט [כרמב"ם פ"ט מטו"צ] וגם בחוה"מ אין רואין [כרמב"ם פ"ז מיו"ט]:

10 י

ומה שתירץ רבינו תוי"ט בשם מהר"ם דהכא אינן סי' טומאה ביום א' בהשחין כיון דב' השערות קדמו להשחין. תמהני א"כ אימא סיפא במשנה ו' דקאמר בהיו הב"ש בהשחין בשבת. וביום א' באה נגע במקומן טמא. ואמאי. והרי קדמו הב"ש להבהרת. אע"כ דאע"ג שקדמו הב"ש להבהרת במקום. אפ"ה כיון דעכ"פ בזמן קדים הבהרת להב"ש שפיר מחשב בהרת קדם להב"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ד מ"ו]. א"כ ה"נ מי לא מצי איירי שקדם השחין להש"ל בזמן [ועי' עוד פ"ה מ"ג ודו"ק]. אלא הכי הול"ל כגון שהב"ש באמת קדמו בזמן להשחין. וגם רכ"מ שתי' דהרמב"ם מיירי במורדין. ע"כ כדברינו ס"ל. דאל"כ ק' במ"ש הרמב"ם [שם ה"ה] בהיו הב"ש תוך השחין. ואח"כ נכנס הבהרת תוך השחין טמ'. וק' ואמאי והרי קדמו הב"ש במקומן קודם הבהרת. אע"כ כיון דעכ"פ בזמן קדים להן הבהרת סגי:

11 יא

ואע"ג שגם אם הי' כך. נתהווה לו היום קולא. דהרי אילו ראהו אתמול היה מחליטו. והשתא שלא ראהו עד היום. א"צ רק להסגירו רק שבוע א' אפ"ה לא נקט תנא בכה"ג. מדניחא לי' מלתא פסיקא. עם טעם הקולא. להכי נקט שלא נשאר היום מזה ומזה כגריס והוא הוא טעם הקולא. שהרי עי"ז מטהרו היום. אבל אי הוה נקיט. ויש בזה ובזה כגריס. לא הוה נקיט אמיתות טעם הקולא. דלא משום שנשאר משניהם היום כגריס. הוקל דינו היום טפי מאתמול. רק מדאינו היום יותר מכגריס. דהרי אפילו הי' תחלה כגריס ואתמול פשה עד כגריס וחצי והיום מצאו כגריס ורביע. עדיין הי' מחליטו. מדעכ"פ נשאר רביע א' מהפשיון. ואע"ג דעכ"פ הי' יכול למנקט שלא נשאר מאום כגריס דהוה שפיר מלתא בטעמא אפ"ה לא רצה תנא להאריך:

12 יב

אמר הקטע. הרואה יראה כמה קשה כתורמס כפילות משנה ו' זו. שלכאורה כמשנה שא"צ כלל. דכבר שמעינן לה בהפוכי מטרתא ממשנה ה'. ואף שיש קצת פנים לומר דלהכי נקט כל הנהו גווני בסיפא לאשמעינן דדוקא בהנך גווני אי הוה בוודאי אז הו"ל להחמיר. הא במסופק אם הוא כך הו"ל ספק נגעים ומקילינן (כלקמן רפ"ה). עכ"פ לא נכחד לעצמנו כי לא נתישב דעתנו יפה בתירוץ עיף כזה. דמלבד שגם הא כבר שמעינן באר היטב מלקמן. בל"ז כל עין מחודד יראה ולבבו יבין כמה דברים שנראין גם בל"ז מיותרי' במשנה ה' ובמשנה ו'. ונזכיר רק אחד למשל. דקאמ' במשנה ה' וו' שהשחין הקיף או חילק או מיעט את המחי'. וק' ול"ל שמיעט השחין את המחי' משיעורו הרי אפילו נשארה שיעור מחי' עכ"פ כיון שהשחין סמוך לה. נמצא שאין המחי' מבוצרת מהבהרת הר"ז להקל. ועוד יש כמה דקדוקים כאלו רבים בב' המשניות. אמנם ל"מ הי' נ"ל. דמשום דבנגעים יש מקראו' מרובים. ואפ"ה אינן מפורשי' כראוי רק בהלכות מועטו' (כחגיגה די"א א'). ובל"ז העניינים שבהן הם עמומים וצריכים עיון רב כדי לבוא לעומק אמיתות הכוונה. וכדאמר ראב"ע לר"ע מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות [חגיגה י"ד א']. ר"ל שהן הלכות עמוקות חמורות. ועי"ז כל עין חלש אשר לא נסה להציץ בהן. עיניו יראו זרות במו. עד שאמרו עליהן חז"ל (פסחים ד"נ א') שפירושן יקר בעוה"ז. לכן כדי להרגיל את חולשת חושינו בדינים הללו. הטריח התנא א"ע עמנו. וקופץ מאופן לאופן ומענין לענין בכל א' מג' סימני טומ' בב' וג' פרקים הראשונים שבמס' זו. להיות כמו מבוא לכל המס'. שבפרקים הללו כלולים כמה עניינים מדיר המס'. ולכן הזכיר בפרקי' הללו הדינין והפוכן. כאשר יסבו בלכתן הילך והילך. ומדלג מענין לענין. דהיינו מב"ש למחי'. וממחי' לפשיון. ולוקח בכל א' מהן אופנים שוני' כברקים ירוצצו. רצוא ושוב כמראה הבזק. והוא מסיבות מתהפך כאופן בתוך אופן יסבו הנה והנה. כדי להרגילנו יפה בכל ג' סימני הטומ'. ואופניהם המשונים. ואתה כאשר תהי' בקי באלה. אז תלך לבטח דרכיך ואז תשכיל לאוקמ' אגירסא בס"ד: