Boaz on Mishnah Moed Katan
1א׳
1 א

ומה"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו"ט [כא"ח תכ"ו]. ולולא מסתאפינא נ"ל דלא מסתבר, דא"כ כל שמחה יהיה אסור ביו"ט, אע"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ"ק ילפינן [כמ"ק ד"ט א'], א"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע"ב], וה"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו"ט, אבל מצוה מד"ס לשתותו ביו"ט [כפסחים ע"א א']. וכ"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו"ט. ומכ"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ"ש דשרי ביו"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ"ו א']. ה"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר"ה דכ"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח"כ, שרי לקדשה בשבת ויו"ט, ולא להחמיץ המצוה: