Boaz on Mishnah Mikvaot
1א׳
1 א

ולרמב"ם (פט"ו מאוכלין) גם שאובין. כל שהן מחוברין בקרקע אמקט"ו. וגם שאובין שנטמאו ונתחברו בקרקע. אמ"ט לאחרים עד שיהא נגיעת הטומאה בהטהרה בכוונה. וכן פי' רבינו בכאן. וכבר תמה עליו הראב"ד שם. אולם ל"מ להכניס ראשי בין הררי עשתרות קרנים. היה נ"ל ראיה אלימתא להרמב"ם מש"ס פסחים (דף י"ז ב'). דאמרי' דמשקין דבי מטבחיא כשהן בקרקע טהורין. ואמר רב פפא. והוא בדהוה רביעית. דחזי להטביל בו מחטין וצינורות מדאורייתא. ור"ל ולהכי במי מטבחיא דכן. דאין שבות במקדש. הרי משקין בי מטבחיא כבר תלושין הן (כתוס' שם ד"ה אלא). ואפ"ה לולא שבטלוה לטבילה ברביעית בשאובין. היו כשרים אפילו לטבול בהן. אפי' מדרבנן אע"ג שהן שאובין. ורק לטבול בהן בטלו. ולא לענין שלא יקבלו טומאה. ולפ"ז גם לרמב"ם. עכ"פ אם השאובין פחות מרביעית והן בקרקע מק"ט. וכן משמע מרמב"ם שם. שלא הזכיר רק פחות ממ' סאה. ודו"ק. ואת"ל גם לרמב"ם היאך אפשר להטביל בהן מחטין וצינורות. הרי הרמב"ם בכבודו ובעצמו כתב (שם) דכשמתכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי נטמאו השאובין שבקרקע. וא"כ כשמטביל בהן המחטין. ודאי מתכוון שיגעו המחטין במים. ונטמאו המים. והיאך אפשר שיתטהרו המחטין בהן. י"ל דלרמב"ם דוקא במתכוון שיגעו אהדדי לצורך עצמו. וכגון שמתכוון להדיח המחט בהמים. אבל במתכוון לצורך מצוה. לאו כתשמישו דמי. דמצות לאו ליהנות ניתנו (כר"ה כ"ח א'). והרי גדולה מזו כתב הרמב"ם (שם) דבעבר הטמא ברגליו במים. טהורים. והיינו משום דאינו מתכוון ליגע בהמים בעצם רק רוצה לבוא מעבר זה לעבר זה (וערכ"מ שם). וא"כ ה"נ וכ"ש שאין לו צורך בעצם המים כלל. ורק לטהר המחט הוא מתכוון. ואין להקשות (מפי"ב דפרה סוף מ"ד). ל"ל לטעם שנעשה מצוותן. הרי בלא זה מדמחוברין בקרקע. ולא התכוונו לדרוס עליהן. אמ"ט אחרים. י"ל התם מי חטאת יש בגוף עצמו טומאה. ולפיכך אף שמחוברין לקרקע. ולא התכוון ליגע בהן מטמאין אחרים. ככל הטומאות שמטמאין בין שנגע בהן לרצון או שלא לרצון:

2 ב

והר"ב לא הזכיר כלל סברתינו דבלח בלח יש בילה. ולפיכך כתב דחיישינן שמא שתה הטפה הטמאה שנפלה. וק"ל א"כ מידי ספיקא לא נפקא. דשמא לא שתה אותה. והרי ספק משקין לטמא אחרים טהור (כפ"ד דטהרות מ"ט) וכ"ש ברה"ר הו"ל ספק טומאה ברה"ר טהור. אמנם גם לדברינו ק"ל למה לא תתבטל הטפה הטמאה ברביעית מים טהורים ששתה. דהרי גם בטומאה שייך ביטול ברוב כדאמרינן (מנחות כ"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. ואת"ל התם לא בשנגעו זה בזה מיירי. רק בשיש כאן ג' חתיכות וא' מהן נבילה ונגע בא' מהן. דמדאזלינן בתר רובא טהור. וכן משמע לכאורה מרש"י שם (ד"ה כל שאפשר) אבל הכא מדנגעו המשקין הטמאין בטהורין. נטמא הכל. ליתא דהרי גם סאה תרומה טמאה בטילה בק' טהורות אף שהוכשרו (כתרומות פ"ה מ"ד). ותו הרי גם טומאה שנתערב לח בלח. כמי רגלים של טהור וטמא שנתערבו. ג"כ מצינו בהן ביטול (כמכשירין פ"ב מ"ג). ולא לבד בהנך דטומאתן מדרבנן. אלא אפי' בטומאה דאורייתא מצינו ביטול ברוב בלח בלח שנתערבו. כדאמרי' (בכורות כ"ב א') בהמה שהפילה חררת דם. בטל חררת הנבילה ברוב דם לידה וגנונים שיצא עמה. ואינה מטמאה במגע ומשא. והרי התם על כרחך בשנימוחה החררה מיירי. אלא שקרושה קצת. דאי לא נמוחה מה ביטול ברוב שייך בה. לשקל החררה שעומדת לבדה בלי תערובות. אלא ודאי שנימוחה. ורק משום דגם כזית בשר נבילה שנימוח מטמא במגע ומשא דהרי גם נצל שהוא מכזית בשר המת מטמא גם באהל (כרפ"ב דאהלות). וכ"כ אמרינן (נזיר ד' נ' ע"א). דאפי' נצל מבהמה דהיינו שכבר נפסד ונרקב. סלקא בתיקו אם יטמא במגע ומשא. א"כ כ"ש חררה מנפל שלא נמוח עדיין לגמרי כנצל. ודאי מטמא במגע ומשא. להכי קאמר דעכ"פ כשנתבטל ברוב אינו מטמא. ועכ"פ שמעינן מהתם דגם בטומאה דאורייתא שנתערב בלח בלח שייך ביטול (ועי' רמל"מ פ"א ממשכב הי"ד). ונ"ל דודאי גם בטומאה שנתערב לח בלח שייך ביטול ברוב. וכליתא דמי. ולהכי אפילו בנשא כל התערובות לא נטמא. ורק חתיכת נבילה שנתערב ברוב גושים של שחוטה מטמא במשא. משום דיש ממשות כזית נבילה בעין בהתערובת. והרי נשאו כשנשא כל התערובות. וכן כ' רכ"מ בשם ר"י קורקס (ספ"א מאה"ט). אבל כל זה לענין לטמא לאדם שנגע או נשא התערובות. בשכבר כל הלח מעורב ונתבטל. אבל התערובות עצמו עכ"פ טמא. דהרי באותו הרגע שנגע הלח הטמא בלח הטהור כשנפל לתוכו קודם שנתערב כולו. כבר נטמא הלח הטהור מלח הטמא. שנגעו יחד ברגע ההוא ולפיכך בחררה הנ"ל שנתבטלה בדם וגנונים שעמה. וכ"כ חתיכת נבילה שנתערב ברוב חתיכות שתוטה. אפילו נגעה הנבילה בחתיכת השחוטה. אף דאין התערובות מטמא כנבילה עצמה מדנתבטלה ברוב. עכ"פ מטמאו החתיכות כולן מדנגעו בנבילה. ויהיו כולן כראשון לטומאה דהרי לכה"פ נגע בנבילה. אלא שעכ"פ אין התערובות הזה מטמא אדם. דאדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה (כב"ק דף ב' ב'). והרי חשבינן בשעת מגעו בהתערובות כאילו אין כאן אב הטומאה. אבל כולן נעשין ראשון לטומאה. ולפיכך במשנתינו נמי כיון שנטמאו המים הטהורים מהטמאים. ונעשה כל התערובות ראשון. השותה מהן רביעית נפסל גופו כסוף זבים (ועמ"ש בס"ד בפ"ב דטהרות סי' י' ודו"ק). אמנם בכל זה עדיין לא אורו עיני להבין משנתינו הקדושה. דהרי באותו הרגע שנגעה הטפה במי הגבא. לא היה מי הגבא בני קבט"ו. מדהיו אז מחוברין. וכיון שלא נטמאו מי הגבא. ודאי מבטלין הטפה. וא"כ אח"כ כשתלש הרביעית מהגבא לשתותו. כבר נתבטלה הטפה בהתערובות. והיאך אפשר שיטמא השותה את הרביעית. דאי"ל שכשנתלש הרביעית אז המגע שנגע בו הטפה הטמאה בעוד הרביעית במחובר חוזר וניער ונטמא. ליתא דוכי ס"ד דשרץ שנגע בפרי מחובר. שכשנתלש הפרי אח"כ ויוכשר יהיה מגע הטומאה שנגע בו בעודו במחובר וקודם שהוכשר. חוזר וניער בו אח"כ. ויתטמא הפרי. ואת"ל דהכא לא דמי למגע שרץ במחובר שאינו חוזר וניעור כשיתלש. משום שכשיתלש הפרי אין להמגע כלל בעולם. משא"כ טפה טמאה שנתערבה. אף דחשבינן לשעורא כליתא. וכדמוכח מהפילה חררה שאמ"ט במשא. מדאין שיעור כזית נבילה כאן. עכ"פ מדיש בילה בלח בלח. א"כ בכל חלקי מי הגבא מעורב קצת מטפה הטמאה. וכשיתלש הרביעית יהיה נחשב כאילו השתא נגע משהו מהטפה הטמאה ברביעית. ליתא דא"כ במי רגלים טמאין למה אזלינן גבייהו בתר רובא (כמכשירין פ"ב מ"ג). אלא נ"ל דאע"ג דבעוד המי גבא במחובר לא נטמאו מהטפה. אפ"ה לא בטלו להטפה דכל במחובר לא שייך ביטול (כרש"י גיטין נ"ד ב'). ולא תימא דדוקא בגוש בגוש. דכל א' עומד במקומו אמרינן כן. ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא אפי' בלח. דהרי גם חבית שאובין שנפל לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה (כמכות דף ד' א'). וכך הוא גרסת רש"י שם. וכך גרס גם הרמב"ם (פ"ו דמקואות ה"י). וע"כ מיירי בשהושקו המים שבחבית עם מי הים. וא"כ נתערבו לח בלח. ומה שהקשה רמל"מ (שם) הרי הוטהרו כולן בהשקה. וכן הקשו רבעהתו"ס שם. כבר תרצנו בס"ד במקום אחר. דהשקה בכלי לא מהני רק לסלק טומאתן. אבל לא לענין לטבול בהן. והרי ע"כ מיירי בטבל א"ע למעלה מפה החבית. דאילו תוך החבית בעצמו אפי' חבית ריקה שנפלה לתוך הים. לא מהני טבילה בתוכה. וכדקיי"ל כראב"ד (י"ד קצ"ח סל"א). ודוחק לומר דמיירי הכא בחבית אבן וכדומה שאמק"ט. אלא ע"כ דמיירי בטובל א"ע למעלה מפה החבית. ואפ"ה לא עלתה לו טבילה. דאף למעלה מפיה מחשב שאובין כמים שבתוכה. דרק בטבו"י דאיקליש טומאתו (כמעילה דף ח' ב'). הקילו דלא חשבינן למעל' מפיה כתוכה (כטבו"י פ"ב מ"ו). ועכ"פ ק' הרי השאובין שלמעלה מפ ה ודאי מעורבין עם מי הים. ובלח בלח יש בילה. ונבטלו ברוב. ואע"ג דמי הים קוו וקיימו הרי גם בלח בלח שנתערב תוך כלי נתבטל. אע"ג דג"כ קוו וקיימו תוך הכלי. אע"כ שגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול. ואף לרבותינו בעלי התוס' (מכות שם) דגרסי' חבית יין שנפל לים הגדול. היינו רק משום דס"ל. דאילו היו מים שאובין. היו נטהרים בהשקה. ולא משום דנתבטלו ברוב. ואדרבה מדלא הקשו להגרסא דגרס מים דהרי נתבטל ברוב. ש"מ דס"ל כדברינו דכיון שהים במחובר לא שייך ביטול ברוב. ובל"ז גם לפי גרסתם דגרסי חבית יין וכו'. קשה דהרי גם יין נתבטל ברוב (עי' י"ד קל"ד ס"ה). אלא לאו ש"מ דכ"ע ס"ל דגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול ברוב. ואין להקשות מדאמרינן (שבת ס"ה ב') נוטפין שרבו על הזוחלין. ול"ל רבו. הרי גם מיעוט לא נתבטל במחובר. י"ל שאני התם דאם היו רק מיעוט. אמרי' דנשטפו והלכו להן. וא"כ הכא שנפלה הטפה לתוך מי הגבא שאין בו מ' סאה. דבכה"ג לא שייך בה השקה. וגם ברוב לא נתבטל מדהן במחובר. לפיכך כשנתלש הרביעית נטמא ממקצת הטפה הטמאה שמעורב בו. ואף דבאותו הרגע היה הרביעית תלוש. ולמה לא תתבטל אז הטפה הטמאה. י"ל הרי מצינו דוגמתו דכל היכא שהטומאה והביטול באין כאחד, טומאה קדמה וחלה. כדאמרינן (חולין ע"ב ב') בג' על ג' הבא מבגד גדול. דבשעת פרישתו נטמא מאביהו. והכא נמי הכי. אמנם כל זה להראב"ד ולהפוסקים דס"ל כוותיה. אבל להרמב"ם (פט"ו מאוכלין) שהבאנו בס"ד דבריו לעיל סי' ב' אין אנחנו צריכים לכל זה. דהרי ס"ל דבין שאובין או שאינן שאובין. אף שכשהן בקרקע חשובין כמחוברין. אפ"ה כשמתכוון שיגע הטומאה והטהרה אהדדי מקבל טומאה. א"כ הכא כיון ששתה הטמא במי הגבא ודאי התכוון ליגע בהמים שבגבא ונטמא כל המים שבגבא גם בעודן מחוברין בקרקע מגוף האדם הטמא ששתה. וגם רש"י ע"כ ס"ל כהרמב"ם בזה. דאילו לפי דברינו הנ"ל דהא דאמרינן דנבילה בטילה בשחוטה שלא תטמא במגע. היינו רק שהאדם שנגע בהתערובות לא יטמא מדנחשבי' כל חתיכות התערובות רק כנוגעין בנבילה. וכאילו אין בהתערובות חתיכות הנבילה כלל דכבר נתבטל. משמע הא למאכל ודאי מטמא התערובות. וקשה והרי מרש"י (מנחות כ"ג א' ד"ה כל שאפשר) משמע להדיא דגם לאוכל אין התערובות מטמא. וגם דברי רכ"מ בענין זה תמוהין. שכתב (בספ"א מאהט"ו) בשם הר"י קורקס דהא דנבילה בטילה בשחוטה. לא מיירי בנגע הטהור רק בא' מהחתיכות. אלא אפילו בשנגע בכולן. ואפ"ה אינו מתטמא דרק בשנשא כל החתיכות נטמא. מדעכ"פ נשא כזית נבילה. משא"כ בשנגען אפי' נגע כולן לא נטמא. דאותו מקום שבאדם שנגע חתיכה זו לא נגע חתיכה זו. עכלה"ט. וזה תמוה דהרי אפילו נגע בפירורי נבילה שכולן יחד כזית. אמרינן דמגע ומגע מצטרפין ונטמא (כרמב"ם פי"ד מטו"מ הי"ד). וא"כ כ"ש הכא שמעורב כאן כזית שלם נבילה שנגע בו. ויהיה הנגיעה באיזה מקום שירצה. ומ"ש מגע ממשא. דהרי גם במגע א"צ שיגע בכולן. רק משום הספק שמא לא נגע בנבילה. ובנגע בכולן אין כאן ספק. ואפי' בנגע בהן זא"ז. שיש ספק בכל מגע ומגע בפני עצמו. עכ"פ אחרי שנגע בכולן הרי נטמא בודאי (ועי' טהרות פ"ה מ"ד). וכ"ש בנגע כולן כאחת. אלא צ"ל כתו' (בכורות כ"ג א' ד"ה נבילה) דמיירי שנגע רק בא' מהחתיכות [או אפי' בב' מהג'] ואפי' ברה"י. ואפ"ה טהור דמדנתבטל הנבילה תלינן דנגע בב' השחוטות. ולא דמי לט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהן. ונגע בא' מהן. דברה"י ספיק' טמא (ככתובות ט"ו א') דהתם מדניכר הטומאה במקומה הו"ל קבוע דאוריי' (כש"ך י"ד סי' ק"י ס"ק ט"ו) ולא בטל ברוב. וכן מוכח כרבעתו"ס מסיפא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה. והרי זה וודאי ברה"ר איירי (כתוס' מנחות כ"ג א'). דאי ברה"י לענין מה קאמר שאינו מתבטל. הרי אפי' במחצה על מחצה ברה"י. כל ספק טומאה ברה"י טמא כודאי. ושורפין עליו את התרומה (כתוס' נדה ד' ב' א'). אלא ודאי ברה"ר מיירי. דבנגע בא' מהן לא דיינינן ליה כרובא. מדא"א לשחוטה שתעשה נבילה. רק הו"ל כספק טומאה ברה"ר וטהור. משמע הא ברה"י הרי אפי' במחצה על מחצה נבילה ושחוטה טמא. וכ"ש הכא דהרוב נבילה. וא"כ אי נימא כרבינו ר"י קורקס. דרישא בנגע בכולן מיירי. ע"כ דה"נ בסיפא מיירי בנגע בכולן וא"כ מ"ש רה"ר או רה"י. הרי בין כך ובין כך הוה ודאי בטומאה. ולענין מה נימא שחוטה אינה בטילה בנבילה. אע"כ מוכח כתוס' הנ"ל. דרק בנגע בקצת מנין החתיכות מיירי (ועי' בתשובות חו"י סי' ק"ז מה שהקשה לדעת בסוגיא דמכות הנ"ל).

3 ג

כך פירשתי על דעת הר"ש והר"ב. ואין להקשות דא"כ דמשום המשקין שנטמאו ע"ו הככר. הרי הן תחלה. ומטמאין אף לככר חולין. ול"ל דנקט תרומה. נ"ל דלרבותא נקט תרומה. דאע"ג דצריכה טהרה לתרומה. אפ"ה דוקא בהדיח טמא. הא לא הדיח טהור. א"נ משום משנה ו' נקט גם במשניות הקודמות תרומה. לאשמעינן דהתם אפי' בתרומה. ואפילו הדיח הככר. אפ"ה טהור. ולהרמב"ם כאן ובחבורו (פט"ו מאוכלין) אם הדיח גרסינן. ר"ל אם הדיח ידיו קודם שהוציא עמהן הככר. הרי כשהוציא ידיו מהמים אחר שהדיחן. הו"ל המים שעל ידיו כתלושין. ונטמאו ממקצת טפה הטמאה שמעורב בהן. וא"כ נטמאו ידיו ממשקין הטמאין. קודם שהוציא הככר מהמים. ונעשו שני' (כרפ"ג דידים). ולפיכך אפי' קינח ידיו ממים הטמאים קודם שהוציא הככר מהמים. אפ"ה נטמא הככר. כך הבנתי מדברי הרמב"ם דאפי' נתיבשו ידיו קודם שהוציא הככר מיירי. וגם התוספתא דריש מכילתן נוטה טפי לפי' הרמב"ם הנ"ל. דקאמר התם מפני מה אם הדיח טמא. הוכשרו מים שבידיו. ונטמאו וטימאו הככר. ואין להקשות א"כ ל"ל דנקט שהדיח ידיו. והוצרך עי"ז למנקט ככר תרומה. הו"ל למנקט שהדיח הככר. ונטמא אף ככר חולין. י"ל דמשום רבותא דסיפא נקט גם בהך משנה תרומה וכמש"ל לדעת הר"ש והר"ב. אמנם ק"ל לרמב"ם דאי משנתינו מטומאת ידים מיירי. ל"ל דנקט דנפל לשם הככר. הול"ל אם הדיח ידיו ונגע בהן ככר תרומה טימאו. ואת"ל דגם בהא רבותא קמ"ל דאע"ג שנפל הככר לאותן המים ולא טמאוהו. אפ"ה כשהוציא הככר בהידים שנטמאו באותן המים נטמא. ולא יאמר הככר להידים מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני. עכ"פ כיון דעיקר טומאת הככר הוא מדהוציאו באותן הידים שנטמאו כשהדיחן איך יהיה העיקר חסר מהספר. שלא נזכר במשנה כלל שהוציאו באותן הידים:

4 ד

ולהרמב"ם הנ"ל אף שכבר נטמאו המי גבא במקומן כששתה מהן הטמא. אפ"ה לא נטמא עדיין ככר התרומה. כשנפלה מעצמה לתוכן. דס"ל להרמב"ם דכל שהמים בקרקע תרתי בעי. דבין לענין שיתטמאו או לענין שיטמאו אחרים. צריך שיכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי. אמנם תמהני מאד. דהרי רבינו בעצמו פסק (בפ"ו דמקואות ה"י) דשאובין שנפלו לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וככר תרומה שנפל לשם נטמא. מדנטמאו המים מהטובל. והיינו כרש"י (מכות דף ד' א'). וקשה ואמאי נהי דנטמאו המים מהטובל מדהתכוון שיגע גופו הטמא בהמים. עכ"פ הרי לא התכוון שיגעו המים שוב בהככר. שמעצמו נפל להמים. וגם לשאר רבותינו ובראשם הראב"ד שחולקים על הרמב"ם בדינו הנ"ל. קשה דהכא בנפל הככר מעצמו לשם לכ"ע לא נטמא רק כשהדיח. ואיך א"כ יפרנסו סוגיא דמכות הנ"ל דאפי' לא הדיח אפ"ה תיכף כשנפל הככר לשם נטמא. ומה חילוק יש בנפל לתוך המים שנתערבו בהן מים טמאין מרובין או מועטין. הרי כל עוד שלא הדיח בהן לא נטמאו. ואיך יטמאו הככר. וצריך לדחוק ולומר דהא דקאמר התם שהככר טמא. היינו בהודח וכי הכא. וי"ל דלרבותינו הכא מיירי בשמי הגבא מי גשמים. דמחשבו כמחוברין ואמק"ט בעודן בקרקע. ולהכי דוקא בהדיח שהתכוון לתלשן טמא. אבל התם שהן שאובין. מקבלין טומאה במקומן. ולהכי א"צ שידיח דתיכף כשנפל הככר אפי' שלא בכוונה נטמא:

5 ה

ולא דמי לכלי טמא לעיל. דהכא מיירי שלא חזרה הטפה. וכגון שהמת עדיין שם. ומש"ה תנן הלך ולא תנן עבר מדמיירי ששתה בעוד שהטמא שם. לא חזרה הטפה לתוך המים כשהוציאו. כך כתב אאמ"ו עטרת ראשי הגאון זצוק"ל. ונ"ל דזה רק להראב"ד ודעימיה (כפט"ו מאוכלין). אבל להרמב"ם שם דאפי' מים מחוברים מקבלין טומא' כשהתכוון שיגע הטומא' בטהרה. וכמש"ל. בלא זה לא דמי לכלי הנ"ל. דבכלי שאב ברצון. משא"כ מת מעצמו נפל לשם. וכ"כ בעבר הטמא שם. אין כוונתו ליגע בהמים דטפי הוה ניחא ליה לעבור בלי מים. ובהא מתורץ גם קושיית הראב"ד להרמב"ם שם. ולפיכך אפילו יצא הטמא העובר מתוך המים. או הוציאו המת מהמים. אפ"ה השותה טהור וכן פירש הרא"ש כאן בפירוש:

6 ו

וכן נ"ל עוד דנקט כל הנהו. בור שיח וכו' דמ"ש הנהו ממי גבאים. והרי כולן ממי גשמים הם. וכי ס"ד דמדנשתנה תמונת הגומא שנתכנסו שם ישתנה דינן. אלא נ"ל דנקטינהו כולהו. דאף דכולן נעשין בידי אדם. בתמונות שונות. אפ"ה לא מחשבו כיש בהן תפיסת יד אדם למהוו תלושין (ועי' ת"כ שהביא בתשובת מהרי"ק סי' נ"ו). והא דלא נקט כולהו במשנה א' מי גבאים מי בורות וכו'. נ"ל דה"ט כדי שלא נטעה לומר דשש מעלות במקואות דקאמר אמי גבאים מי בורות וכו' קאי. דאינהו נמי ו' במספר נינהו. א"נ נ"ל דממלת מי גבאים מתחיל בבא חדשה. ור"ל דבכל הנך משניות דלעיל. דבודאי שתה מהן טמא או מילא בכלי טמא וכו'. פשיטא דאין חילוק בין מי גבאים למי בורות שיחין וכו'. דמ"ש הא מהא. והרי כולן מי גשמים הן. וגם ודאי שתה מהן טמא. ומה חילוק יש בין זה לזה. אבל השתא דרצה לאשמעינן הדין במים שמוצא בדרך. אם נחוש בהן לשתיית טמא או למילוי כלי טמא מהן. וכדמסיק. ולהכי ס"ד דדוקא במי גבאים חיישינן כן. אבל במי שיח. דארכה מעיד שעשוי לכביסה לכמה בני אדם שעומדים לכבס זה אצל זה. וכ"כ במי מערה ומי מקוה. שעומדין לטבילה ולרחיצה. בכל הנך סד"א מדמאיסי לא חיישינן בהן לשתיית בני אדם. קמ"ל דאפ"ה עוברי דרך מדאניסי רגילין לשתות גם מהנך. וחיישינן להו בטומאה. והא דהפסיק תנא עם מי תמצית בין מי מערות למקואות. והרי הנך תרי שניהן עשוין בעומק ולטבילה. והיאך הפסיקינהו תנא עם מי תמצית שאין לו דמיון עמהן כלל. מדהוא מי גשמים שנתכנסו מאליהן על קרקע שוה. נ"ל דה"ט משום דלא רצה תנא לסיים בתר כולהו עם מי גבאים שפסקו. כדי שלא נטעה לומר דמלת שפסקו דנקט בתר מי תמציות. אכולהו קאי. והרי באמת באינך אפי' לא פסקו כך דינן. וכמש"ל. להכי נקט מקואות לבסוף. לאשמעינן דכמו במקואות לא בעינן שפסקו. ה"נ באינך דלעיל:

7 ז

כך פירשתי על דעת הרמב"ם (רפ"ט דמקואות). אולם הר"מ והר"ש והר"ב כאן פירשו דמותר ללוש ולבשל בהן חלה ממש. ותמהני א"כ מה קמ"ל תו לנט"י. דאם לחלה שהיא דאורייתא כשירים. מכ"ש לנט"י דרבנן לתרומה. ואת"ל דלדיוקא נקטה. דהא לטבילת ידים לקודש לא. עכ"פ קשה למה נקט חלה ולא תרומה דקדמה לחלה. וכדנקט במשנה ו'. ועטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דחלה דנקט היינו לחלה בזמן הזה שהיא דרבנן (כנדה ד' מ"ז). אבל לתרומה דאוריי' לא. אבל הנך דלקמן משנה ו' כשרים אפי' לתרומה דאוריי'. ולפענ"ד בנו ותלמידו נראה דהיינו לשיטת הראב"ד (ספ"א מתרומה) דס"ל דרק חלה בזמן הזה דרבנן. הא תרומה בזמן הזה בארץ ישראל דאוריי'. אבל להרמב"ם שם. הרי אידי ואידי בזמן הזה אפי' בארץ ישראל רק מדרבנן. ולפיכך הרמב"ם לשיטתיה פי' רפ"ט דמקואות דהכא מיירי רק בטבול לחלה:

8 ח

והר"ש והר"ב פירשו שלא פסק הקלוח שיורד לתוכן מההרים. ונתבטל הטפה הטמאה עי"ז. ולא זכיתי להבין דאי משום ביטול. היאך מסיים כאן דכשירים גם לתרומה ולעיל סוף משנה ה' אמרינן דלב"ה בכה"ג שרבו ונתבטל כשירים לחלה דהיינו להרמב"ם רק לטבול לחלה. אבל לתרומה לא. ואם כי רבותינו לשיטתייהו דפירשו שם דהיינו לחלה ממש. ולדידהו חלה ותרומה שוין. א"כ מיותרת בבא דהכא לגמרי. והא מה מעלה יש בין בבא זו מבבא קמא דלעיל. ותו דלעיל תנא לה בפלוגתא. והכא נקט לה בסתמא. ולא דמי הא למחלוקת ואח"כ סתם שמצוי בסדר המשנה. דהיינו בצריך להסתם לענין אחר שלא נזכר בהמחלוקת. רק שגם הענין שבסתם תלוי בהך שבמחלוקת דנקט לעיל מינה. משא"כ הכא אינו רק חוזר ושונה הדין בעצמו כסתם מה שכבר נזכר במחלוקת בסמוך לה לעיל מינה. זה לא מצינו. ואי"ל דמ"ש הר"ב לעיל במ"ה בד"ה כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתני'. עכלה"ט. היינו היכא שלא רבו וכ"נ דנקט לה הרמב"ם (רפ"ט ממקואות). אלא דהרמב"ם ז"ל קאמר דכשירים רק לטבול לחלה. כמ"ש והבין גם רתוי"ט שם מדבריו. ואולם להר"ש והר"ב שפי' לעיל דכשירים אפי' לחלה ממש. א"כ תהיה משנתינו כאן וודאי משנה שא"צ. דאם אפילו כשלא רבו כשירים לחלה ולתרומה. כ"ש כאן שרבו מהקלוח היורד מההרים. ותו הרי אא"ל דהר"ב ס"ל דכשירים לחלה ממש היינו בשלא רבו. דהרי בנפל בהן ככר תרומ' והדיח. טמא אפי' בדיע'. וא"כ היאך יהיו כשרי' לחלה ממש אפי' לכתחלה. ואף שי"ל דהתם בששטפו רק קצת להלאה. אבל הכא מיירי בשלא פסקו ושטפו למרחוק. עכ"פ הרי הר"ב בעצמו לאפי' כך מלת שלא פסקו. וגם בל"ז גם פשטא דלישנא של משנתינו לא משמע כדברי רבותינו. דלעיל קרי לה שרבו. והכא קרי לה שלא פסקו. וגם מלת שלא פסקו בעצמו משמע טפי דהמי תמצית בעצמן לא פסקו. דהיינו מלהזחיל למרחוק. ואילו לדברי רבותינו הול"ל שלא פסק קלוח שיורד להן:

9 ט

ואין להקשות מ"ש לענין אשבורן דדיינינן לה כמקוה. ומ"ש לענין כ"ש דדיינינן ליה כמעיין. תי' רב"י בשם הר"ן (בטור יו"ד סי' ר"א ד' קע"ט ע"ג) דה"ק. מעין זה שריבה עליו שאובין. יש בו מקום שמטהר רק באשבורן והיינו במקום שזוחל השתא מחמת שריבה עליו שאובין. ולא היה זוחל שם בתחלה. ושם ודאי צריך ג"כ לטבילה מ' סאה. ויש שוב בו מקום דמטהר בכ"ש. והיינו באותו מקום שהיה המעין זוחל שם בתחלה. ושם ודאי דמטהר בין באשבורן ובין בזוחלין. מדדינן שם כמעיין ורבינו ב"י סמך בב' ידיו פי' זה. ודחה דברי מהרי"ק. אולם מה יעשה תולעה קטנה כמוני. אם לבי צפון משכל. ולא אוכל להסתפק בפירוש זה. דאם מעין זה עכ"פ במקום מוצאו מטהר בזוחלין ובכ"ש. הא מה מעלה יש למי מוכין עליו. דמיירי בשלא נתערב בשאובין ומטהר בזוחלין ובכ"ש. ותו מ"ש רישא דנקט רק חומרא דאשבורן. ומ"ש סיפא דנקט רק קולא דכ"ש. ותו דמי לא מצי איירי שהמעין הקטן הזה הוא בעמק. שהכותלים שיקיפוה עומדים זקופין שאף כשירבו עליו שאובין רבים. אפ"ה לא יתפשטו המים בצדדין רק בגובה. ואיה חילוק מקומות בזה האופן. שיהא בצד זה דינו כמקוה. ובצד זה דינו כמעין. אלא ל"מ נ"ל דדוקא לענין שיטהרו בכ"ש דינו כדין מעין. כמו שהיה מעיקרא. דהרי גם השתא שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין. אפ"ה לא נשתנו טפי ממעיקרא. דהרי כיון דבלח בלח יש בילה (כר"ה י"ג ב'). א"כ בכל מקום שהתפשטו שם המים המעורבין. יש שם כ"ש ממי המעין. להכי בכל מקום שהתפשטו מטהרין בכ"ש המי מעין שיש שם. אבל לענין זוחלין. הרי השתנו השתא המים מעיקרא. דע"י שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין התפשטו זחילתן טפי למרחוק. לפיכך גם במקום זחילתן דמעיקרא אין מטהרין רק באשבורן דאין זו הזחילה שהיה לה תחלה (ועי' לקמן פ"ה מ"ג):