Boaz on Mishnah Megillah
1א׳
1 א

וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל, תוס' [יבמות י"ד א'] כתבו בשם הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא אותן. מדאינו מחוייב בדבר. וכ"כ הר"ן דא' מבני הכפר קורא להם. ואפשר דמ"ש הר"ב א' מבני עיר. היינו שיהא מקרא להן והן עונין אחריו, עכלה"ט: ותפתח הארץ את פיה ותאמר ואנכי עפר ואפר. הן אמת דאע"ג דקיי"ל דשומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ממחוייב בדבר [כברכות ד"כ ע"ב]. אמנם בעיקר הדבר תוס' ורא"ש שם למדו כן מירושלמי [פ"ב דמגילה ה"ג]. ושם לא נזכר רק דבן עיר אינו מוציא בן כרך. ובבן כרך שיוציא בן עיר מסתפק הירושלמי אי נימא מדאינו מחוייב בדבר אינו מוציא. או נימא דמוציא מדהכל יוצאין בי"ד בדיעבד, והניח בספק. ומנה ילפו תוס' ורא"ש דהא בן עיר לבן כפר וודאי אינו מוציא. אלא בן כפר קורא להן והא דתקנו רק לכפרים הנכנסין בב' וה' [כמגילה ד' ב']. לאו כדי שיקרא להן א' מבני עיר. אלא מדאין בהכ"נ ומגילה מצויי' בכפר. אמנם לרש"י ור"ב נ"ל דס"ל מדנקט ירושלמי דוקא בן עיר וכרך ש"מ דוקא הנהו דזמן חיובם ופטורם תלוי במקומן. להכי הוה כל א' בזמן חיובו של האחר כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא לחבירו. אבל בן כפר, שהקדימו זמנו רק מדאינו פנוי בי"ד [כבבלי ד' ב']. הרי בכה"ג גם בן עיר כשאינו פנוי בי"ד מותר לקרות מקודם [כירושלמי פ"א ה"א]. לפיכך מחשב שפיר בר חיובא כמותו אז. דדינו שוה לבן כפר ממש. ואפשר עוד. דירושלמי לא ס"ל הך ברייתא דתני אבוה דר"ז [ר"ה דכ"ט א'] דכל הברכות אף שיצא מוציא. וכן משמע קצת ממה שהקשה הירושלמי [פ"ג דברכות די"א ב'] אהך ברייתא הנ"ל מק"ש ותפלה דלא מסתבר שיוציא בהן אחר. ולא הביא שום תירוץ על הקו'. ומדלא השיב לחלק בין ק"ש ותפלה לשאר מילי. משמע קצת דס"ל לירושלמי כיון דנסתר קצת מהכלל דכל הברכות וכו', נסתר כולו, ופליג אהך ברייתא. והן אמת שהר"ן ספ"ג דר"ה גריס בהך ירושלמי ר' יוסא ור' יהודה הוה יתבין ואמרי לא מסתבר בק"ש ותפלה. א"כ י"ל דלא פליגי אכללא דברייתא הנ"ל רק מפרשים הברייתא דלא איירי בק"ש ותפלה. אמנה הגי' שלפנינו, הוון מתיבין לא מסתבר וכו'. א"כ קו' היא שהקשו על הברייתא הנ"ל וכן פי' המפרש שם. א"כ מדלא תירץ הקו' א"כ פליג אברייתא הנ"ל. אבל לבבלי דאף בתפלה אפי' כשיצא מוציא האינו בקי [כר"ה דל"ה א']. א"כ י"ל דס"ל דוקא כשאינו מחוייב בדבר כלל אינו מוציא אחר יד"ח [כברכות ד"כ ע"ב]. אבל במחוייב כשיזדמן, כבן עיר וכרך וכפר, הו"ל כשאר מצות, גיטין וקדושין ומילת בנו ותקיעת שופר וכדומה. דבכולהון אמרי' כבכל תורה כולה שלוחו של אדם כמותו [כקידושין דמ"א ב']. חוץ ממה שהוא חובת הגוף. כסוכה, לולב, ותפילין וכדומה. וכמ"ש הב"ח [א"ח נ"ד]. דהא דא' מוציא חבירו הוא מטעם זכייה או מטעם ערבות. ומה"ט גם בבהמ"ז יש פנים לומר שא' מוציא חבירו אף שלא אכל. מדערבי' זל"ז [כרט"ז ורמג"א א"ח קצ"ז ס"ד]. וכ"כ קיי"ל במגילה אע"ג שכבר קראה מוציא אחר [כא"ח תרצ"ב]. והרי זה א"א שיבוא לידי חיוב היום. מדכבר נפטר ואפ"ה מוציא אחר. מכ"ש בן כרך דאי בעי להיות פרוז בן יומו הרי יתחייב היום [כמגילה י"ט א']. ומכ"ש בן עיר שא"צ לעקור סיכי ומשכי. רק ברצונו תליא. רק כשירצה לצאת בשיירא כבר יתחייב היום, בר חיובא מקרי. כך נ"ל להצדיק דברי רבותינו: [אב"י ולי הצעיר קשה דברי הגאון מהרע"ק הנ"ל במה שתי' דמיירי בהן עונין אחריו. דעכ"פ בר מאירה הוא [כסוכה ל"ח א']. ותו מה מועיל שהן עונין אחריו. זהו בהלל ובהמ"ז דא"צ קריאה בספר. משא"כ מגילה צריכה קריאה בספר דוקא [כמגילה י"ח א']: השבתי לבני הרב שליט"א. אי משום הא ל"ק להגאון הנ"ל. דאי משום קושיתך הראשונה. לפע"ד אינו בר מאירה רק בשאותן שאינן בני חיובא כלל יודעים טפי מניה. ובדבר המורגל, כהלל וכדומה. משא"כ לבני עיר המלומדים. ובקריאת מגילה שאינה מצויה, בכה"ג אינו בר מאירה. אי משום קו' ב' שלך. י"ל הב"ע שמכיר האותיות ואפ"ה אינו יכול לקרות בלי נקוד אם לא יקראו לפניו]:

2 ב

כתב הגאון הגדול הנ"ל וז"ל. ק"ל לב"י [רמ"ו ס"ג] דאין מצווין על שביתת בהמה ביו"ט. וכ"כ הרמב"ן בתולדות אדם אין שביתת עבד ביו"ט [כב"י תקכ"ו]. א"כ לתני דיש בי יו"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו. וצ"ע עכלה"ט: ויאמר האזוב דחלש פומיה. לפעד"נ אף דכל אין בין דוקא [כב"ק ד"ס ב']. עכ"פ היינו דוקא בהך דשוין [כתענית די"ג]. תדע דאל"כ גם בין יו"כ לשבת איכא ה' ענויים. ולרפרם אין עירוב והוצאה ליו"כ [ככריתות די"ד א']:

3 ג

כתב הרמב"ן במלחמות סוכה פ"א בסוגיא דסוכה ישנה, דס"ת בעי עיבוד לשמה, משא"כ תפילין ומזוזות. והא דלא תני לה הכא, דחומרי דתפילין ומזוזות תני ולא קולייהו. ותוס' [שבת ע"ט ב'] הקשו דלתני דס"ת כשר אגויל משא"כ תומ"ז. ותרצו דלאו מחד טעמא, דזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטס. ומהר"י אפאנדרי [בתשובת מהר"י קצבי סי' ב'] הקשה, דלחשב דס"ת כשר כתיבה שלא כסדרן. ותי' דלא חשב רק הנראה לעין. אמנם לפי תרוצינו הנ"ל מתורצים כל הקושיות הנ"ל, בחדא מחתא. דלא חשיב רק מה ששוין בהן. כאיסור מלאכה שאסור ביו"כ כבשבת, רק שזה זדונו וכו', משא"כ כל הנהו איתנהו בתדא ולא בחבירתה כלל:

4 ד

כ' רבינו אאמ"ו זצוק"ל וז"ל במה גדולה, ר"ל נוב וגבעון דשם נקרבים רק קרבנות צבור הקבועים לזמן ולא חטאת ואשם. ונ"ל דה"ט משום דאין שם רק משכן ולא ארון הקודש ולוחות, דממדבר הביא אה"מ לגלגל. ומשם לשילה. וכשנחרב בימי עלי. בא לנוב. וכשחרב ע"י שאול המע"ה, בא לגבעון, ומשם הביאו שלמה המע"ה לירושלים [וסי' מ ג ש ן ג י]. אבל ארון הקודש ולוחות חזר מפלשתים לקרית יערים, ומשם למצודת ציון, ומשם לירושלים [כרש"י פ"ו דסוטה דל"ג ב', וזבחים קי"ט]. ואילה"ק מבית שני דג"כ חסר ארון הקודש כספ"א דיומא, אפ"ה הקריבו הכל. התם כבר נתקדש המקום מזמן מקדש ראשון עכלה"ט: