Boaz on Mishnah Makkot
1א׳
1 א

ושאלני הרב החרוץ המאה"ג מה"ו ליזר מדריזן זצ"ל דלמא טעם הרמב"ם דלקי, משום דאף דא"א לחייבו מלקות משום כאשר זמם, מדנפטר מכאשר עשה, עכ"פ מתחייב מלקות משום לאו דלא תענה. כדאשכחן בעדות דבן גרושה, דכשהוזם מדאינו נענש מכאשר זמם, לקי משום לא תענה, ה"נ נימא הכא. השבתיו דנ"ל ע"פ מ"ש תוס' [שבת קנ"ד א'], דאין לוקין על לאו דלא תענה, מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ורק בבן גרושה או בהעידוהו לגלות, דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם, ונמצא שלא נכלל לאזהרת מיתת ב"ד, להכי מיד בשעת עדותו כבר נתחייב מלקות מהלאו דלא תענה, עכת"ד תוס'. א"כ בכל עד שרצה לחייב לאדם מלקות, לא לקי משום לא תענה. מדאיצטריך לאזהרה לכאשר זמם. ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם. אפ"ה לא נתחייב למפרע. ואילה"ק הרי לר"א [ב"ק דע"ד ב'], עד שהוכחש לוקה משום לא תענה, אף דבשעת הגדה היה צריך הלאו דלא תענה לכאשר זמם שהיא אזהרה מיתת ב"ד, ולא אמרינן כיון דפקע דהרי לא הוזם לא מתחייב למפרע. נ"ל דעכ"פ כמו דלר"א לקי בכל גוונא בין שהוזם אח"כ או לא [דאל"כ לשני הש"ס התם דהא דלר"א לקי היינו בלא הוזם], כ"כ לר' יוחנן דקיי"ל התם כוותיה, עד שהוכחש לא לקי אף שאי אפשר להזימו אח"כ, כגון שנעשו העדים טריפה אח"כ. ועל כרחך ה"ט, משום דבשעת הגדת העדות לא נתחייבו מלקות על הלאו דלא תענה לא הדרי להתחייב למפרע, והיינו כדברינו, משום דבשעת הגדה פטורים היו. וכך כ' נמי ע"ר רש"י [סנהדרין דפ"ז ב' ד"ה דאי]: