Boaz on Mishnah Gittin
1א׳
1 א

ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל"ח א'], וא"כ היאך ישתחרר ע"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב"מ ד"י ע"ב] . ובשלמא לר"מ דס"ל דעכ"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה"ק עכ"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די"ל דכיון דא"צ לזכיית השליח, א"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה"ע קמ"א סל"ה] רק שאין נוהגין כן כמ"ש שם. א"כ כ"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר"מ, וס"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע"ג שהוא שליח של העבד. עכ"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע"כ של בעה"ב, א"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד"ע. הו"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש"י קדושין דמ"ב ב' ד"ה אין שליח], א"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ"ל לרמ"א [ח"מ קפ"ב] דקיי"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד"ע, א"כ ה"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב"ח, ויש שלד"ע. ואפילו למ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב] ד"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד"ע. י"ל דהתם עכ"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא"כ הכא א"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה"ג יש שליח אפילו לד"ע. ולכאורה נ"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה"ג ממ"ש רמ"א [בי"ד ק"ס סט"ז], דבלוה ע"י שליח מותר לשלוח הרבית ע"י השליח, מדינא, דאין שלד"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע"י שליח, ע"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע"כ צ"ל דדוקא בלוה ע"י שליח, י"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד"ע. משא"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ"ל פ"ה מהל' מלוה הי"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ"פ בכה"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ"ל. אמנם לפע"ד י"ל דמש"ה קאמר רמ"א בסיפא דבהיה ההלואה ע"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד"ע, דל שליחות מהכא, עכ"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח"כ הלוה הרבית ע"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע"ד שיקחו המודר, אסור [כי"ד רכ"א ס"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד"ע. ומלבד זה כבר כתב הש"ך [בח"מ רסי' קפ"ב] דקיי"ל כמ"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד"ע. ונלפע"ד לפמ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב ד"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע"י המעשה. אבל עכ"פ המעשה קיים [וכ"כ קצת מזה רט"ז בי"ד ק"ס סי"א ע"ש], א"כ ה"נ אף דאישלד"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד"ע גם המעשה אינו קיים, י"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל"ח ב'] וכ"כ בחציו עבד וחציו ב"ח [כתוס' פסחים פ"ח ב' ד"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ"ל דבל"ז ק' ממ"ד בגיטין [ד"מ ע"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ"ל דה"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א"כ גם בכה"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר"ן [גיטין קס"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א"כ בל"ז מתורץ קו' הנ"ל אמתניתין, דמה"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד"מ ע"א] הנ"ל, דהו"ל כמכרו לעצמו. רק דק"ל אדברי רבינו הר"ן מש"ס ברכות הנ"ל, דמה מקשי התם אר"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו"ל שפיר מהבב"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר"ן מגיטין [די"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ"ע. וכי"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ"י דנ"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה"ק בל"ז האיך שחרר ר"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל"ב], והא תינח לר"י [תוס' פסחים דנ"ט א' ד"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב"א התם דלא ס"ל הך סברא, אשר גם בל"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א"כ ק' כנ"ל. ר"ל דכל היכא דלא סגי בלא"ה א"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס"ט]. וכה"ג צ"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא"ה הו"ל כבעידנא. ואילה"ק לפסקי תוס' הנ"ל ממ"ד [ביצה ד"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל"ת דמלאכה ביו"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, א"כ לא תי' מידי, דהרי בכה"ג לפסקי תוס' הנ"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו"ק, ואילה"ק לפס' תוס' הנ"ל מדאמרינן [קדושין ד"י ע"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה"ג לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות הנ"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו"ל כאלו נעשו בבת אחת, א"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד"ב ב'] ד"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ"ל אין מקום לתרוצם. וצ"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע"י שישחררו, לא דחי עשה לל"ת. מיהו אילה"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח"מ ר"ח]. י"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל"ח ב' הנ"ל], דא"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז"ל באה"ע [סל"ה], התעורר בקושיא הנ"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע"ק מפוזנא זצ"ל בתשובותיו [סקצ"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר"מ. ובמח"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין: