Boaz on Mishnah Demai
1א׳
1 א

ודלא כר"ב כאן שכ' דת"ג שאני דמדאו' חטה א' פוטר הכרי. להכי נזהר בה. וכמדומה פי' כן ע"פ סוגיא דשבת (די"ז ב') ולכאורה אין משם ראיה כלל למעיין שם. ואדרבה תו ק"ל נמי מפאה פ"ח מ"ב דלוי נמי נאמן אתמ"ע אע"כ כדברינו:

2 ב

כ"כ תוי"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות ו]. וז"ל (בסוטה דמ"ח) פי' רש"י כו' שמע מיניה דא"י למכרה לו. והוה ליה לכהן שותפות עכלה"ט. ואני בריה קלה. לפעד"נ ל"מ. דכמו דחשבינן לעבד שברח חוב שיצא לחירות. מטעם דתרומה שכיחא ליה בזול (כגיטין ד' י"ב ב' ותוס' שם ד"ה השבתוני). כ"כ הכא היינו הפסדו והיינו שותפתו. ואדרבה נ"ל ראיה דמוכרו לכהן (מבכורות די"א ב') דס"ל לר"ש דמאי. ואי דמחוייב ליתנו לכהן בחנם. מאי איכא בין ר"מ לת"ק. וכן פי' רש"י התם להדיא. ואף דמסיק דבת"ג מיירי. היינו משום דמרוח עובד כוכבים פטור מתמ"ע. אבל מי גרע ע"ה דרוב מעשרין משמא החליף עובד כוכבים ודו"ק. השיבני רבינו הנזכר לעיל וז"ל ידידי. נהי דאפשר לקרותו קצת פסידא דכהן אבל משום דישראל לא ימצא קונים רק בזול לא מקרי כולו שלו. וכי ישראל שירש אתרוג תרומה מאבי אמו כהן לא נקרא כולו שלו. (לולא דברי רבינו היה נ"ל דאין כוונת תוס' שיהא דינו כשותף ממש. שיהא מחוייב ליתן לו התרומה בעצמה. דהרי תוס' כתבו נמי דלוי הוא שותף. אף דודאי א"צ ליתנו ממש ללוי. ותו אי דינן של שבט כשותף א"כ בזרע טבל לחייבו ליתן לשבט חלקם כשאר שותף. ותו דבל"ז דברי תוס' אינן מדוייקים לכאורה. דא"כ עכ"פ כהן שיש לו טבל יהא יוצא בו. דהרי מפרישה לתרומה והיא שלו. וא"כ כיון דכהן נפק. ישראל נמי נפק (כתוס' סוכה ד' ל"ה ע"ב ד"ה דאי). ותו ישראל נמי אפשר דנפיק ביה כשיתן לכהן מעותיו (כגיטין ד"ל ע"א). אע"כ דכוונת תוס' דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ. סד"א דמצה עדיף מאתרוג מטעם שותפות. דהוה ס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. וס"ד נמי דלא אמרי' מגו דנפיק כהן נפק ישראל. להכי צריך קרא במצה. אבל באמת בלא שותפות לא נפק באתרוג מדאין בו היתר אכילה כמ"ש רש"י שם. מיהו גם בל"ז כבר כ' שם הר"ן בשם הרמב"ן. דרק בדמאי לתרומה טמאה לא נפק. מדלא חזי לכהן אי לאו מגו. כנלפע"ד לולא דעת רבינו): ומ"ש ידידי הרב נ"י מבכורות ד' י"א. נ"ל דבכל ספק דבלא תקנה מחוייב לעשר מספק. הדרא לדינא דהממע"ה. משא"כ בדמאי דהואענין תמידית וכך תקנו חז"ל בתחלת התקנה ליתן לכהן בחנם עכלה"ט. והנה קול ענות חלושה. ק"ל א"כ למה סתם ר"ש וקאמר דמאי. הרי אין דינו כדמאי לפי דברי רבינו:

3 ג

כ"כ הר"ב וכתב עלה רבינו הנ"ל [באות א] וז"ל וכ"כ הר"מ כו'. אבל בחבורו פי"ג ה"א כו' והיינו כר"י שם עכלה"ט. אמר צעיר הרגלים. ולפמ"ש לק' סי' י'. צ"ל דרמב"ם ס"ל דבפאה נמי ביהודה פטור וכרתוי"ט הכא:

4 ד

כתב עלה רבינו הנ"ל [באות יד] ק"ל מ"ט שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי. וצ"ע עכלה"ט. ואני נוראות נפלאתי על רבינו. דהרי תוספת בכורים כבכורים. דפטור אפי' מוודאי. ולא נקט בפ"ג דבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעטור בכורים אפי' בכה"ג חייב. כמבואר בירושלמי סוף בכורים. וכ"פ רמב"ם פ"ב מבכורים הי"ח. אמנם תמהני ארמב"ם דבפי"ג ממעשר הי"ד. כתב דתוספת פטור מדמאי. השיבני רבינו הנ"ל. וז"ל אני בתומי תמכתי ברבינו הרמב"ם פי"ג ממעשר. וכמ"ש מעכ"ת נ"י בעצמו. גם מסתימת הר"מ והר"ש משמע דס"ל דהתם דוקא נקט דמאי. והירושל' דאמר תני פטור מודאי. היינו דבברייתא תנא כן ופליג אמתני'. וקיי"ל כסתם מתני' עכלה"ט. וק"ל על רבינו הרי מתני' דהכא דשייר לתוס' בכורים. משמע דס"ל כברייתא ולמה נשבשה. ולא נימא טפי דלא נקט בפ"ג בבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעיטור בכורים אפי' בכה"ג חייב וכלעיל. אמנם בני הב"ח החרוץ ר' ברוךי יצחק שליט"א הקשה דאפי' אבכורים גופא ק' מ"ט שייריה ברישא כדתני נמי מכזיב ולהלן. והרי גם זה פטור אפי' מודאי. וצ"ע.