Boaz on Mishnah Chullin
1א׳
1 א

והקשה הרמב"ם למא לא תהא גם במזיד שחיטתו כשרה. והרי לא נעשה מומר רק אחר גמר שחיטתו. ותי'. דמיד כשמתחיל לשחוט הסימנים. כבר עשה חבורה ונעשה מומר. נמצא שגמר השחיטה בפסול. עכלה"ט. והקשה בני הגאבדק"ק לאגדסבערג שליט"א. דעכ"פ אם נחלק תחלת השחיטה מסופה. ונדון רק על החבורה שעשה הרי מקלקל הוא ופטור. מה אמרת הרי מקלקל ע"מ לתקן בהגמרו השחיטה. הרי אז כבר נגמרה השחיטה. ותרצתי לו. אהו' בני שליט"א. מי סברת סותר ע"מ לבנות אינו חייב רק כשבנה או כחס על השמן אינו חייב רק כשחזר והדליק. אלא כל מקלקל ע"מ לתקן. מתחייב מיד על קלקולו. וה"נ אם עשה חצי קנה פגום ושוב נמלך וגמר השחיטה לאחר שבת. כבר אתחייב על החבלה בשבת. מדהיה כוונתו כדי לשחטה. וכבר נעשה אז מומר. ואפי' נמלך אח"כ לבלי לשחטה כלל. מדהיה כוונתו בקלקולו כדי לתקן. ולפי מ"ש לעיל סי' ח' דאפי' בעשה איסור חילול שבת דרבנן נמי מחשב מומר לחלל שבתות. בל"ז לק"מ.

2 ב

אב"י כך כ' רש"י בש"ס. וק"ל לפמ"ש תוס' [מנחות דל"ח א' ד"ה ואם]. דרק בקדשים צריך לשנות קרא לעכב. א"כ הכא בין שנלך בתר הלמד או בתר המלמד [כתמורה דכ"א ב'] א"צ שינה הכתוב. דהרי שניהן אינן קדשים דהרי הלמד שהוא עגלה ערופה ודאי חולין גמורים היא. ורק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה [כריתות כ"ה ע"א]. וגם המלמד דהיינו הפרה. אף דאמרינן ביומא [דמ"ב א']. ובשאר דוכתי. דפרה קדשי בה"ב היא עכ"פ הרי התוס' כתבו [יומא דס"ח א' ד"ה ד"ה תן לו] דאפ"ה לא מחשב כקדשים לענין דלא נילף גבה למד מלמד. א"כ ה"נ לענין שינה עליו הכתוב לעכב נמי אינו כקדשים וא"צ שישנה עליו קרא לעכב. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא דמי האי שינה עליו הכתוב דהכא לשינה עליו הכתוב דצריך לגבי קדשים. דגבי קדשים אי לאו דשינה עליו הכתוב. אמרינן דרק למצוה אמר קרא. אבל בדיעבד גם בל"ז כשר. ובכל כה"ג. א"צ בשאר מילי דלאו קדשים כפולות הקרא. משא"כ הכא צריך שישנה עליו הכתוב אפילו כשאינו קדשים. מדאיכא למטעי למדרש ק"ו. דשחיטה כשרה בעגלה מק"ו מפרה. וכדקאמר בש"ס. וכן דרך הש"ס בדוכתי טובא לומר. שיכול ומה וכו' ק"ו וכו'. ת"ל וכו':