Boaz on Mishnah Bekhorot
1א׳
1 א

ואילה"ק מ"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ"ה לרא"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש"ס ד"ז ב'). ובשלמא לרא"ש דפסק הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש"ס. אבל לרמב"ם דקיי"ל כוותיה. דס"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ"ש ממי רגלים. נ"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים:

2 ב

ואע"ג דתנן באהלות [פי"א מ"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי"ד פ"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ"ט מ"ה) ששיעור עיכולה מעל"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס"ט ב') באמת מחלק הש"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע"ש ובתוס' שם ע"א ד"ה דבלע. ועי' בא"ח סי' תס"ז סי"ב. ועי' מ"ש בס"ד תמורה פ"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול:

3 ג

ואף דר"א ס"ל היקישא (כלעיל סי' ל"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ"ח מ"ו). ואת"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי"ל דלא לכל אר"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט"ח. א"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן: