Teshuva 154קנ״ד
1 א

ב"ה אלטאנא, יום ד' כ"ה אדר ראשון תרי"ט לפ"ק.

D.V. Altona, Wednesday, I Adar 25, 5619.

2 ב

להרה"ג וכו' מ"ה מענדל פרידלענדער נ"י הגאב"ד דק"ק געארגען במדינת אונגארן.

To the eminent etc. teacher and Rabbi Mendel Friedlander, head of the rabbinical court in Georgen, Hungary (Sfantu Gheorghe, Romania)

3 ג

שאלה – הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים ב' יהודים ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם ויהי היום כאשר יצא האיש כדרכו למסחר ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימי' אבל יראתה כסלתה רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי גם לא שתה משקה רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו גם מדי לילה בלילה עד חצות ואח"כ הי' מתאונן על חורבן בית אלקינו וכששכב לא שכב על מטה וספסל כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור כן נהג בבית האשה מיום א' פ' תרומה עד ש"ק פ' תצוה.

Question: Not long ago, an incident came before me that will cause the ears of all who hear it to ring. In one of the villages in my domain live two Jews who regularly take business trips extending several days, leaving their wives alone in the house with their sons and daughters and servants. One day, when one of the men went as was his way on a business trip, another man came from Poland, with torn clothes, and asked the wife for a place to lodge. The woman, who had always been exceedingly modest but whose piety was her folly, took pity on him and gave him a place to sleep and also food and drink. Yet that guest did not eat from her anything that had been alive, and drank nothing but water, and engaged in similar ascetic practices, afflicting himself with mortifications. All day he sat shut in his room with a book in hand, and also each night until midnight, upon which he would grieve over the destruction of God’s Temple. When he slept, he did not lie on a bed or bench, but rather on the ground, with rocks beneath his head. Each day he would immerse himself in the cold waters of the river twice, at the chilliest times. He behaved this way in the woman’s house from Sunday of Parashat Terumah until Shabbat of Parashat Tetzaveh.

4 ד

אמנם בליל שבת אחר סעודתו התינוקים ומשרתי הבית עמדו כלם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו ונכנס אתה בדברים עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך וענה לה שלוחא דרחמנא אנא ושמי אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ ואין מגלין הדבר אלא לצנועין והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מטתה בחדר הסמוך והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו ועיין בספר עד חצות לילה ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה והעיר אותה משנתה וידבר אלי' הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היה ראוי לצאת ממנה משיח אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון לכך לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותן וכעת חי' תלדי בן והוא יהי' משיח בן דוד ויגאל את ישראל וזה לך האות כי אליהו אנכי הנה ביום ג' הבע"ל לאחר הפרדי מאתך אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל כה דבר אלי' הנואף עד שפתה וטמא אותה פעמים בליל שבת ומוצאי שבת וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף משם ולא נודע מקומו.

But on Friday night, after the meal was over, the children and the house servants all left the table and went to sleep in the other room while that fraudulent man remained seated at the table, alone with the woman. He entered into conversation with her to the point that she asked “Who are you? Where do you come from? Where are you going?” He replied “I am an emissary of the Merciful One, and my name is Eliyahu the Prophet. I seek my brethren, to gather them from the four corners of the earth—but this can be told only to the discreet.” The woman, in her great foolishness believed him. She went to sleep on her bed in the adjacent room, while that menace still sat at his place. He studied a book until midnight, and after midnight he arose, tiptoed over to the bed where the woman was lying, woke her up from her sleep, and said to her: Behold I have travelled from one end of the earth to the other, and I have found no righteous woman to compare to you who is worth to produce the Messiah. The obstacle is your husband, who is not suitable for such. To that end, I have been sent from heaven to sleep with you, and in nine months you will bear a son who will be the Messiah, son of David. He will redeem Israel. This is your sign that I am Eliyahu; this coming Tuesday, after I take leave of you, if you open the door to the closet that stands here in your bedroom, you will find there a great treasure of 400 golden ducats—but only on condition that you do not open the closet before the prescribed time. Thus spoke the adulterer to her, until he seduced her. He defiled her twice, on Friday night and Saturday night, and on Sunday before dawn the adulterer fled from there. His whereabouts are unknown.

5 ה

ואשת כסלות הנ"ל חשב לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ד' את ביתו במטמון גדול והאיש שמע אלי' וישב ביום ג' ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף ובראותה כי שקר בפיו צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת סהדי במרומים כוונתי הי' לשם שמים והלא הנואף הי' איש מאוס ומכוער מאוד ומה יסיתני לזנות עמו אמנם הבעל לא שקט בזה רק בא אלי וספר לי כל הדברים ושאל ממני כדת מה לעושת עם אשתו ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות והיא ספרה גם לי ככל הדברים הנ"ל וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעכ"ה נ"י:

This foolish woman quickly wrote to her husband that he hurry home, as God had granted prosperity to his household via a great treasure. He listened to her and returned on Tuesday. The woman then opened the closet and found nothing of the treasure of which the adulterer spoke. When she saw that he had lied, she screamed and wept with a bitter soul. She told her husband all about the abomination that this evildoer had perpetrated, and she spoke to [her husband’s heart saying: “I did not do this out of betrayal or sacrilege. With God as my witness, my intention was for the sake of heaven! Was not the adulterer a disgusting and ugly man? What could have lured me to commit infidelity with him?” But the husband was not assuaged by this. Instead, he came to me and told me everything, and asked me what to do about his wife. I sent for his wife and interrogated her in various ways, and she, too, recounted to me the above tale. I ordered them to separate until I could place the matter before your honor.

6 ו

זה תוכן השאלה מהרב הגאב"ד הנ"ל נ"י:

This is the content of the question from the aforementioned rabbi and rabbinical court head, may his light shine.

7 ז

תשובה – חזרתי על כל צדדים וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האולת שתהי' מותרת לבעלה כי מה שטוענת שוגגת היא וכונתה הי' לשם שמים אין זו טענה להתירה לפי משכ' המהרי"ק שרש קס"ח ונפסק ברמ"א אהע"ז (סי' קע"ח) שאם זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל וכמו שהעיר גם מעלתו נ"י אמנם לקמן נדבר עוד מזה:

Response: I have reviewed all of the aspects, and it is very difficult to find a cure and a remedy for this plague of stupidity that would permit this woman to her husband. Her claim that she was unwitting, and that her intentions were for the sake of heaven, is not a claim that would permit her based on what Maharik wrote in §168, cited by Rema in Even Ha-ezer (§178), namely, that if a woman commits adultery thinking that it is permitted to commit adultery, she is considered to have sinned knowingly, and she is forbidden to her Jewish husband. This is in accordance with what you have noted yourself; we will discuss this further below.

8 ח

והנה לכאורה הי' אפשר למצוא צד קולא כיון דאין עדים בדבר גם לא יצא עלי' קול אלא היא בלבד אמרה שזינתה וקיי"ל כמשנה אחרונה וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו ס"ו אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיני' נתנה באחר וא"כ גם באשה זו ניחוש כן.

It first glance, it would seem possible to find grounds for leniency since there are no witnesses to the act and no rumors have been spread. It is her word alone that she committed adultery, and we rule in accordance with the later Mishna, as explained in Even Ha-ezer 115:6: “If there are no witnesses that she committed adultery, but she says she committed adultery, we do not express concern for her claim by forbidding her to her husband, for we suspect that she may have become attracted to someone else [and makes this claim so that her husband must divorce her].” This being the case, we should have the same suspicions about this woman.

9 ט

ואע"ג דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להשאר תחת בעלה וא"כ איך נאמר שעיני' נתנה באחר ומשכ' בפסקי מהראי סי' רכ"ב בכעין זה וז"ל ולפ"ז נוכל לומר נמי דלעולם בשאומרה טמאה אני נתנה עיני' באחר ואח"כ זכרה היא בעצמו או הזכירו' ואלפוה מרוב בושת ופגם שיצאו לה ולמשפחתה נתחזקה נגד יצרה ולבה והעלימה עיני' מאחר שנתנה בו תחלה והפכה דבר עכ"ל לא שייך בזה כיון דבנדון דלפנינו לא הפכה דברי' אלא מיד כשהודה לבעלה שזינתה התנצלה ששוגגת היתה ושאל ידחנה א"כ הרי לא נתנה עיני' באחר מכ"מ י"ל דלמא איערומי קא מערמא שיודעת שאם תאמר שזינתה במזיד לא תשיג מבוקשה שישלחה ותנשא לאחר שעיני' נתנה בו שיחשוד אותה שעיני' נתנה באחר לכך מתנצלת לפניו למען יאמין לדברי' שזינתה וישלח אותה וסברא כזו הוזכרה גם בשו"ת נ"ב מ"ק חאה"ז סי' ע"א וגם מלשון הש"ע משמע כן מדכתב סתמא דאין חוששין לדברי' דשמא עיני' נתנה באחר ולא חילק בין אם היא מבקשת לצאת ממנו או להשאר אצל בעלה:

Yet she claims that she was unwitting and wishes to remain with her husband, so how can we say that perhaps she became attracted to someone else? Regarding the similar case in the writings of R. Yisrael Isserlein (Terumat Ha-deshen) §222, which states: "Accordingly, we may posit that whenever she says “I am defiled,” she was attracted to someone else, and she later remembered, or was reminded or coached to say, that due to the great shame and taint caused to her and her family, she strengthened herself against her urges and her heart, and she shielded her eyes from the man who she had initially been attracted to, and she changed her claim. This case is irrelevant here, since in the present case she never changed her claim. In fact, immediately upon confessing her infidelity to her husband, she gave the excuse that she was unwitting and pled with him not to push her away. Thus, she was not attracted to someone else. Yet perhaps she is being deceitful, knowing that if she says that she knowingly committed adultery she will not achieve her goal of having him divorce her so she can marry the person to whom she has become attracted. She knows that he will suspect that she has become attracted to another, so she is apologetic toward him to make him believe that she committed adultery and divorces her. This reasoning is mentioned in Responsa Noda BiYehuda, Even Ha-ezer 1:71, and it is also implied by the language of Shulhan Arukh, which simply states “we do not express concern for her claim, for perhaps she has become attracted to someone else,” making no distinction between a case where she wishes to leave her husband and a case where she wishes to remain with him.

10 י

גם מה שכתב מעכ"ת נ"י שספרו לו כי בבקר ביום ש"ק באו המשרתים אל החדר שהאשה שוכבת שם ומצאו הנואף שוכב שם על הארץ וא"כ איכא רגלים לדבר מפני שנתייחד עם האשה וביש רגלים לא אמרינן שמא עיני' נתנה באחר וכמשכ' הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג דאם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נדחה דנאמנת.

Similarly, regarding what you wrote, namely, that they told him that on Shabbat morning, the servants came into the room in which the woman was lying and found the adulterer lying on the ground. In that case, there is substance to the claim, since the man was secluded with the woman, and when the claim has substantiation, we no longer say “perhaps she was attracted to someone else,” as Beit Shmuel 115:23 states: “If it is known that she was secluded with someone, and she says that she committed adultery, then it seems that she is believed.”

11 יא

גם מטעם זה עדיין אין לאסרה ע"פ משכ' הח"מ שם מדברי הרא"ש דהיכא דאיכא טעמא להתירא כגון אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה אע"ג דיש רגלים וא"כ ה"נ הוי הך טעמא דאם איתא דנאף היאך שכב שם על הארץ בחדר משכב האשה עד שבאו המשרתים וראוהו ולא חזר להחדר שישב שם עד חצות לילה או חזר לחדר משכבו ואע"ג דהב"ש חולק על הח"מ והחמיר כתוספ' דפ' אע"פ דהיכא דאיכא רגלים לא מהני טעמא דהתירא עכ"פ תלי זה בב' שיטות התוספ' והנ"ב סי' ע' החזיק בדברי הח"מ נגד הב"ש וגם בלא"ה י"ל כמו שהעיר גם מעכ"ת דאין זה ייחוד להקרא רגלים לדבר כיון שלא יש ראי' שנתייחדו לשם זנות ומה גם שהי' פתח פתוח לכל בני בית לבא לשם:

Yet even for this reason she should not be forbidden, based on Helkat Mehokek states there in the name of Rosh, namely, that if there is a reason to permit, such as the fact that he would have hid himself (had infidelity truly taken place), we do not prohibit her, even if there is substance to the claim. If so, this reason applies here as well, because if he indeed committed adultery, how could he lie on the floor of the room where the woman slept until the servants entered and saw him, and not return to the room where he sat until midnight or to his bedroom? Even though Beit Shmuel disagrees with Helkat Mehokek and rules stringently, in accordance with Tosafot in the chapter “Af al Pi,” that a reason to permit is of no help when there is substantiation, it nevertheless hinges on two opinions within Tosafot. And Noda Bi-Yehuda §70 upheld Helkat Mehokek against Beit Shmuel. Moreover, even without this, we can contend, as you noted, that such seclusion is not considered substantiation since there is no evidence that they secluded themselves for the purpose of infidelity, and since the door was unlocked for anyone in the household to enter.

12 יב

אמנם כל זה הי' אפשר לומר אם לא היו כאן רק דברי האשה לבדה אבל כפי הנראה מדברי השאלה ממה שהבעל הי' צועק ובוכה על המעשה ועל בושה שלו הוא מאמין לדברי' והרי מבואר בש"ע סי' קט"ו דאם הי' מאמינה ודעתו סומכת על דברי' ה"ז חייב להוציאה ואע"ג דבסי' קע"ח הביא הרמ"א בשם י"א דבזמן הזה שיש חרם דר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה מכ"מ הרי לבסוף הביא י"א דס"ל להו דגם בזה"ז נאמן וכפי הנראה פסק כן מדהביא דעה זו לבסוף וגם מדלא הביא זו בסי' קט"ו על מה שכתב הש"ע שם דחייב להוציאה ומשמע מזה שהסכים עמו להלכה גם כל האחרונים נקטו בפשיטות כן דהיכא דהבעל מאמין אסורה לו ותמהני על מעכ"ת שלא העיר על זה.

It would have been possible to posit all of this if there were only the words of the woman to contend with. However, it seems, based on the text of the question, namely, from the fact that the husband screamed and wept over the act and his shame, that he believes her. It is clear from Shulhan Arukh §115 that if he believes her, and he relies upon her word, then he must divorce her. And even though Rema in §178 brings an opinion (yesh omrim) that nowadays, after the enactment of Rabbenu Gershom’s ban [on polygamy], he is not believed to say that he believes her, he nevertheless cites another opinion afterward, which maintains that he is believed even nowadays. It seems that he rules thus, since he cited this opinion last. Moreover, since he did not bring this view as a gloss in §115, where Shulhan Arukh ruled that he is required to divorce her, it implies that he agrees as a practical matter. All of the later authorities simply ruled that if the husband believes her, she is forbidden to him. I am astonished that you did not note this.

13 יג

לכן מצד שמא עיני' נתנה באחר אין תרופה לה:

Thus, there is no remedy for her on the grounds that we suspect that she became attracted to someone else.

14 יד

אמנם אחראי רואי משכ' הפסקי מהראי סי' רכ"ב דטובא מקיל מור"ם שלא לאסור אשה לבעלה ואע"ג דרגיל הוא בכל מקום למעבד הכא לחומרא והכא לחומרא א"כ אין לנו אלא לצאת בעקבותיו וכו' ע"ש גם אנכי חפשתי למצוא היתר כפענ"ד ואדברה וירוח לי.

However, after seeing what R. Yisrael Isserlein in §222 of his rulings, that R. Meir [of Rothenburg] was very lenient in order to avoid forbidding a wife to her husband, even though he regularly, in all places, would practice stringently here and stringently there, we must follow in his footsteps. Thus, I too sought a way to find grounds for permitting, based on my own humble reasoning. I will therefore speak, so that I may find relief.

15 טו

דהנה בשו"ת מהרי"ק הנ"ל על שאלת מהרי"ל באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אם יחשב ששוגג השיב וז"ל לענ"ד נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש וגו' ומעלה מעל בד' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל ושוב כ' עוד נראה לענ"ד ראי' דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת איסור דהא גרסינן במגילה פ"ק וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס ועכשיו ברצון ש"מ שמאותה שעה נאסרה על מרדכי והנה דבר פשוט שאסתר לא עשתה שום איסור ולא הי' בדבר אפילו נדנוד עבירה הלא מצו' רבה עשתה שהצילה את ישראל ותדע שכן הוא שהרי בבאה לפני המלך שרתה עלי' רוח הקדש וכו' ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהי' ברצון והלא דברים ק"ו ומה התם דלא הי' בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבא מצו' קעבדה ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כש"כ שהיא אסורה עליו ואע"פ שאינה יודעת שיש איסור בדבר מכ"מ עשתה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת קרבן עכ"ל מהרי"ק.

In the aforementioned responsum of Maharik, regarding Maharil’s question about whether woman who willingly committed adultery against her husband without knowing that it is forbidden is considered unwitting (shogeg), he responded: "In my opinion, it appears that she is not considered unwitting in order to be permitted to her husband, since she intended to betray her husband and cheat on him. After all, Scripture does not say “A man whose wife strays, and betrays God,” which would imply that the law applies only when she intends to violate a prohibition, but “and betrays him.”" Later he writes: "It also seems, in my humble opinion, that there is another proof that the matter does not depend on intent to violate a prohibition, for we learn in the first chapter of Megilla (15a): “‘If I am lost, I am lost’ (ka’asher avadeti avadeti; Esther 4:16): just as I lost my father’s house, so too I will lose you. Until now I have been compelled, but now I am willing.” We learn from this that from that time, she became forbidden to Mordechai. Now, it is clear that Esther did nothing prohibited, and there was not even a smidgen of transgression. Rather, she performed a great mitzva, for she saved all of Israel. Clearly that this is the case, for when she came before the king, the divine spirit rested upon her. But even so, she became forbidden to her husband, Mordechai, as a result of that willing act. Now we may reason a fortiori: if in that case, where there was not a smidgen of transgression, and, on the contrary, she did a mitzva, and yet she was still forbidden to her husband Mordechai, then certainly a woman who committed adultery against her husband, even if she does not know that this is prohibited, is forbidden to him because she nevertheless transgressed, and needs atonement, and is liable to bring an offering."

16 טז

ומטעם זה כ' ג"כ הב"ש סי' קע"ח ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדא דאסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שהביאה הי' ברצון עכ"ל.

For this reason, Beit Shmuel states in §178: “If she willingly committed adultery to save lives, as in the case of Esther with Ahasuerus, she is forbidden to her husband, as the intercourse was willing.”

17 יז

ולענ"ד יש להשיב על זה דאף דסברת מהרי"ק סברא גדולה היא דגם אם לא מעלה בד' רק שמעלה בבעלה אסורה לענ"ד לא שיך זה רק בזינתה ברצון ונתכוונה להנאתה אלא שלא ידעה שאיסור הוא שמכ"מ נתכוונה למעול בבעלה אבל בזינתה לשם מצו' שכוונתה רק לשם שמים היאך יקרא זה שמעלה בבעלה ודיותר יקשה גבי מרדכי שהוה בעצמו צו' לה לבא אל המלך נגד רצונה והיאך תחשב שמעלה בו מעל גם כבר הקשו המהרש"א והרי"ף בע"י סתירה בדברי אסתר דלמרדכי אמרה ועכשיו ברצון ושם במגילה אמרינן א"ר לוי כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופי' רש"י אע"פ שאני בא אליו מאלי אונס הוא הרי שהיא בעצמה קראה עצמה אונס.

In my humble opinion, there is a rebuttal to this. Although Maharik offers sound reasoning—even if she did not betray God, but still betrayed her husband, she is forbidden to him—in my opinion this only applies when she willingly committed adultery and intended to enjoy it, but was not aware that it is forbidden, because the nevertheless had intention to betray her husband. However, if she committed adultery for the sake of a mitzva, and her intent was solely for the sake of heaven, how can this be considered a betrayal of her husband? This would be especially challenging for Mordechai’s case, since he himself ordered her, against her will, to go to the king. How can this be considered a betrayal of him? Additionally, Maharsha and Rif in Ein Ya’akov already pointed out a contradiction in Esther’s words: to Mordechai she says “now I am willing,” yet in Megilla ad loc. it is stated: “R. Levi said: When she reached the chamber of idols, the divine presence left her, and she said, ‘My God, my God, why have You forsaken me? (Tehilim 22:2) Do You judge unwitting acts as though they were done knowingly? Coerced acts as though they were done willingly?’” Rashi explains: “Although I go to him on my initiative, I am coerced.” Here, then, she called herself coerced!

18 יח

ולכן הי' נלענ"ד דאם בודאי הי' זה צורך להצלת ישראל אין לך אונס גדול מזה אבל כפי הנראה מדברי מרדכי הוא בעצמו הי' מסופק בזה שאמר אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו' ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וכוונת דבריו שהי' בוטח בד' שישלח הצלה לישראל רק הי' מסופק אם ממקום אחר אם ע"י אסתר כמו שאמר ומי יודע אם לא הגעת למלכות רק לבעבור הצלת ישראל כמו שפי' הראב"ע ולכן מצד איסור א"א אע"פ שהי' ספק מכ"מ הי' מותר דעל ספק נפשות ג"כ מחללים אפילו שבת אבל שהתי' אח"כ מותרת לבעלה זה הוי ספק איסור דשמא הי' אפשר להציל ממקום אחר וזינתה ברצון שלא לצורך וזה שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי שמעכשיו ברצון ומספק נאסרתי לך ולכן כשהגיעה לביהצ"ל וסלקה ממנה שכינה אמרה למה עזבנתי וכי אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון לא שהיתה אסתר מסופקת בזה דדבר המפורש בתורה הוא שאין הקב"ה דן אונס כרצון אלא כוונה לומר שמא בזה הראני שלא אלך ושאין זה אונס אצלי אלא תרצה להושיע לישראל על ידי ולכן כששבה השכינה אלי' ידעה באמת שמד' היתה זאת שרק על ידה רצה להושיע לישראל ולכן להצדקת באמת לא נחשב לזנות שתאסר על בעלה שאונס גמורה היתה:

Therefore, it seems to me, in my humble opinion, that if her actions were definitely necessary to save Israel, then there is no greater compulsion than that. However, it seems from his words that Mordechai was uncertain about that, since he said: “If you are silent at this time, relief and deliverance will rise for the Jews from somewhere else… and who knows whether you became royalty for a time like this?” (Esther 4:14) The meaning of his words is that he was confident that God would send deliverance to the Jews, but he was uncertain whether it would come via Esther or from somewhere else. Thus he asks “Who knows” whether you became queen in order to save Israel—as Ibn Ezra explains. Thus, from the perspective of prohibited adultery of a married woman, despite the uncertainty, it was permitted, for we desecrate Shabbat even for the possibility of saving a life. But with regard to the question of whether she remains permitted to her husband, the uncertainty remains, since indeed, it may have been possible to save them another way, so perhaps she committed adultery willingly and unnecessarily. Thus, Esther said “If I am lost, I am lost,” that now she was going willingly, and due to the uncertainty, she would be forbidden to her husband. But when she reached the chamber of idols, and the divine presence left her, she asked, “Why have You forsaken me? Do You judge unwitting acts as though they were done knowingly? Coerced acts as though they were done willingly?” She was not really wondering about this, since the Torah is explicit that God does not judge coerced acts like those done willingly. Rather, she was wondering: “Are You thus, perhaps, telling me that I should not go? That I am not compelled? That You do not want to save Israel through me?” Therefore, when the divine presence returned to her, she knew that this came from God, and that He wished to rescue Israel only through her. And therefore, for this truly righteous woman, it indeed was not considered adultery—which would have made her forbidden to her husband—since she was entirely coerced.

19 יט

והיוצא הזה שאם נאמר כן אז בזינתה ברצון לשם שמים לא תקרא שמעלה בבעלה.

The upshot is that if we accept this, then if a woman committed adultery for God’s sake, it would not be considered a betrayal of her husband.

20 כ

אכן איני כדאי לחלוק על מהרי"ק וב"ש ולהתיר איסור נגדם אמנם ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ז שנשאל באיש שהלך עם אשתו ועם אחרים ביער ובאו עליהם רוצחים ולא ידעו להציל נפשם כי אם ע"י שהפקידה האשה עצמה להם ברצון בעלה אם מותרת לבעלה והשיב ע"פ דברי מהרי"ק שהקשה מה הי' החילוק באסתר בין עד עכשיו שהי' באונס ובין עכשיו שנחשב כרצון כיון שהי' כ"ג להצלת ישראל ותירץ בסברא ישרה דאם האונס על הבעילה עצמה כמו שהי' כשנלקחה לאחשורוש זה נחשב זינתה באונס ומותרת אבל בשאין האונס על הבעילה רק מחמת אימה אחרת הולכת אליו והיא מתרצת מרצונה לבעילה משום הצלה אע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה מכ"מ כיון דבעילתה הי' ברצונה נאסרה על בעלה ובזה מתרץ ג"כ הסתירה במה שאסתר פעם חשבה עצמה כרצון ופעם כאונס ולכן חילק אם הבעילה לא הי' באונס רק להציל אסורה לבעלה אבל אם הבעילה בעצמה הי' באונס מותרת ע"ש.

I am indeed unworthy of disputing Maharik and Beit Shmuel, of contravening them to permit what they prohibit. However, I have seen Responsa Shvut Ya’akov 2:117. The question was about a man who went with his wife and with others through a forest. They were attacked by murderous men. The only way they knew of to save themselves was that the wife surrendered herself to them, with her husband’s willing consent. Is she permitted to her husband? He responded with the words of Maharik but then questioned what the difference is, in Esther’s case, between the situation up to that point, when she was coerced, and the new situation, after which she is considered willing even though she was acting only to deliver Israel. He answered with a sound rationale: if she is compelled to have intercourse, as it was when she was taken to Ahasuerus, then the adultery is considered under coercion, and she is permitted [to her husband]. However, if the coercion is not related to the intercourse, but instead, because of some external threat, she goes to him and willingly accedes to the intercourse in order to effect deliverance, then even though she did the right thing in saving herself and the masses, and she is considered to have been coerced, she is nevertheless forbidden to her husband because the intercourse itself was voluntary. With this, he also answers the contradiction about whether Esther considered herself willing or coerced. Thus, he made the following distinction: If the intercourse was not coerced, but she engaged in it in order to effect deliverance, she is forbidden to her husband. But if the intercourse itself was coerced, she is permitted to him.

21 כא

והשתא בנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה והאמינה בו האולת כ"כ עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה א"כ לפי אולתה היתה מצו' מן השמים על הבעילה עצמה ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה כי אם כמו שאמרה שסהדה במרומים שהי' כוונתה לש"ש לזה יש לדון שגם ע"פ מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור ומותרת לבעלה כנלענ"ד אכן אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה אשה כשרה היתה מאז ויש להם בנים כנלענ"ד

Now, in the present case, in which the adulterer, may his name be blotted out, told her that he is Eliyahu the prophet, and that he was sent from the heavens to sleep with her, and this foolish woman was so credulous that she summoned her husband to receive his wealth as though it was already in her hand, then according to her folly the intercourse itself was commanded by the heavens. There is no greater coercion than this. She did not intend, with this intercourse, to betray her husband. Rather, as she said, with God as her witness, that her intention was for the sake of heaven. As such, there are grounds to consider that even according to Maharik and latter-day authorities, this is a case of bona fide coercion, and she is permitted to her husband. This is indeed my humble opinion, but do not rely on my instruction unless two other decisors agree to this, in which case I will join them to permit this woman to her husband, especially since, as stated in the query, she has always been an upstanding woman, and they have children. This is my humble opinion,

22 כב

הקטן יעקב:

the insignificant Yaakov.