Binat Adam
Shaar Rov Vechazaka 1 שער רוב וחזקה א׳
1 א

ישראל בעל עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. אבל ישראל שממרים לעבוד ע"ג דינו כמומר להכעיס וכן העושה עבירו' להכעיס אפי' אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס ה"ז מין. ואפקורס והם שכופרין בתורה ובנבואה מישראל. וכן המבזה ת"ח או המבזה חבירו בפני ת"ח (ש"ך ס"ק ו' ומי נקרא ת"ח עיין סימן רמ"ג) היו נוהגין בימים הקדמונים בא"י לאסור הצילתן וכ"ש לחלל עליהם שבת (סי' קנ"ח):
הל' רבית מסי' קנ"ט עד סי' קע"ח יתבאר לקמן אי"ה בשער מפשטי צדק:גרסינן בגמרא מנלן דאזלינן בתר רוב וחזקה וילפינן מקרא והלכה רווחת בישראל בלא שום חולק בכל התורה בין לקולא ובין לחומרא והם ב' אופנים (א') שהרוב וחזקה הם ממילא כגון רוב בהמות כשרות וחזקת בתולה באשה וכיוצא בזה: (ב) על ידי מעשה כגון רוב ע"ה מעשרים וחזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שא"מ והחילוק ביניהם כי הדבר שהוא ממילא לא יפול בו ספק שמא אינו. משא"כ מה שעל ידי מעשה שאפשר לומר שלא נעשה מעשה זה. ועוד יש חזקה ג' דהיינו שאדם מחזיק עצמו בדבר זה לאיסור כגון אשה שמחזקת בעצמה שהיא טמאה נדה וכיוצא בו וכן להיתר כגון שמחזיק עצמו לכהן וללוי והדברים אשר צריכין אנו למיזל בתר רוב וחזקה הוא יפול על ששה אופנים. (א) אם ניחוש שמא אירע בו מקרה שעל ידי זה נפסד מכמות שהיה. (ב) שאנו רואים ריעותא ברורה אך יש לפנינו דבר לתלות בו שנוכל לומר שעדיין הדבר בחזקתו והריעותא נעשה על ידי הדבר שלפנינו. (ג) דבר שנשתנה מתולדתו אך שנוכל לומר שאף על פי כן אין דבר זה ריעותא. (ד) דבר שיש בו ריעותא בוודאי רק שנוכל לומר שלא נגמר הריעותא עד שתאסור על ידי זה ונאבד קודם בדיקה. (ה) דבר שיש כאן ריעותא שנוכל לומר אוקי על חזקתה רק שיש על אותו דבר איסור אחר בלא"ה אם נאמר שנחזיק מאיסור לאיסור. (ו) אם נמצא עכשיו הריעותא האם נחזיק מזמן לזמן הקודם. וממכין המחשבות אבקש שיאיר עיני ולא אכשל בדבר הלכה:

2 ב

טעם למה לא בדק בסימנים ה"ז נבלה

3 ג

כיון דהלכה רווחת לכולי עלמא דאזלינן בתר רובא ק' דאם כן למה גזרו על הדמאי שהרי קיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם והתוספת בשבת דף י"ג כתבו משום דהוי מיעוט דשכיח טובא. ולפי זה צריך לומר הא דלא גזרו גם כן להפריש מעשר עני היינו משום שאין בו אלא איסור לאו כמה שכתבו התוס' י"ט ריש דמאי לפי סוגית הש"ס שלנו דנחשדו ע"ה גם על מעשר עני ע"ש וצ"ע שהרי איסור נבלה גם כן אינו חלא איסור לאו ואפילו הכי קיימא לן דהשוחט שלא בדק בסימנים אסור כדאיתא בכל הפוסקים ובי"ד סימן כ"ה ובהדיא כתב תוס' בחולין דף ט' ד"ה ואסורה כיון דרוב פעמים שוחט שפיר שריא מדאורייתא ולא פליגי אלא לענין טומאה מדרבנן ואף למה שכ' המרדכי הטעם משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ ק' מ"ש ממעשר עני שגם שם יש חזקת טבל וכן לפי מה שכתב הרשב"א בחי' חולין הטעם משום דהוי רובא דתלי במעשה והמיעוט ממילא דלא חשיב רוב כמו שנאריך בזה אי"ה לקמן סימן ד' ק' ג"כ מ"ש מדמתי וע"כ צ"ל לדבריהם דס"ל דקיי"ל כסוגיא דירושלמי דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני ואפילו מיעוט אין כאן כמ"שכ התי"ט בדמאי פ"ד מ"ג או י"ל דאפילו לפי סוגית הש"ס שלנו א"ש וכמ"שכ תוס' בבכורות דף כ' דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאינן מעשרין משא"כ בלא בדק בסימנים דל"ש סבר' זו חששו למיעוט או מטעם הרשב"א או מטעם המרדכי אבל הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"ד השיב על השאלה מ"ש ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין מותר בדליתא קמן ובלא בדק בסימנים ונחתך הראש אסור כ' וז"ל לא ק' דאמרינן רוב מצויין כו' והם יודעין הלכות שחיטה ובודקין הסימנים אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק ה"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת שאינה זבוח ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטין את רוב הסימנין דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת שאינה זבוח עכ"ל. וכ"כ המרדכי בתי' ב' דאין כאן רוב ולפ"ז לק"מ מדמאי דבאיסור לאו ל"ג ונ"ל דלדידהו ה"ה ס' ששהה או דרס הוי דאורייתא דמ"ש כיון שהשוחט עצמי מסופק הרי מודה שאינו מן הרוב. והרמב"ם סתם דבריו וכתב בפ"א מהל' שחיטה הל' י"ב וז"ל לא בדק בסימנים ונחתך הראש ה"ז נבלה אפשר דכוונתו נבלה מדאורייתא כדעת הרא"ש ואע"ג דבפ"ד כ' דמי שאינו יודע הל' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו וה"ז קרובה לספק נבלה וכאן החליט וכתב נבלה יש לומר דזה גרע וכמו שכתב הרא"ש שהרי מודה שלא שחט כדין משא"כ באינו יודע הלכו' שחיטה אפשר ששחט כראוי וכמו שכתב הרשב"א במשמה"ב דף ז' ע"ב וז"ל וכי השחיטה ע"י ישראל שאינו יודע הלכו' שחיטה נבלה היא או חייבין משום אבר מן החי הרי שחוטה לפניך גם משום נבלה ליכא ואלו בא אליהו ואמר שלא שהה ולא דרס כו' מי לא אכלינן מנייהו עכ"ל מה שאין כן בזה שאמר שלא שחט כראוי שהרי לא בדק בסימנים יש לומר דהוי כאילו אמר לא שחטתי כדין דאפילו יבא אליהו לא שמעינן ליה להתירו כיון שהשוחט העיד על עצמו ששחט בפסול ולפי הנראה מהרא"ש ואפשר שכן דעת הרמב"ם דהא דפליגי בגמרא דף ט' למר הוי טריפה ולמר נבלה הוא מדאורייתא ולא כמי שכתבו תוספת ורשב"א דפליגי רק מדרבנן ונראה לי שזהו שסיים הרמב"ם ה"ז נבלה אפילו הוא זריז ומהיר רצה לומר ולא אמרינן כיון שהוא זריז ומהיר מסתמא שחט כדין אפ"ה נבלה כיון שהוא מודה ששחט שלא כדין:

4 ד

ולפ"ז יצא לנו דבלא בדק בסימנים לתוס' ורשב"א אינו אלא מדרבנן וכן למרדכי בתירוץ אחד אבל לרא"ש ולתירוץ ב' שבמרדכי הוי פסול דאורייתא וכ"מ מרמב"ם ובזה א"ש נמי מה שהוצרך הרא"ש לכתוב הטעם דאינו רוב והוא כתב בשמעתין דאזלינן בתר רובא דהטעם דל"א סמוך מיעוט' שאינו מומחים לחזקת בהמה ואתרע רובא כמו שהק' הרא"ה בבד"ה וכתב הרא"ש דהוי מיעוט דל"ש וכ"ד הרא"ה ואם כן ק' אפילו אי נימא דהרוב שוחטין רוב הסימנים מכל מקום אסור דזה הוי מיעוט דשכיח ובזה א"ש כפי שנאריך לקמן אי"ה בסימן ח' דאף אם אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אסור אלא מדרבנן והרא"ש ס"ל דבזה אסור מדאורייתא וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא וכן משמע בש"ך סי' כ"ה דלא בדק הוי נבלה גמורה: